עכשוויזם או ציונות?
פרופ’ אריה אלדד
תום שגב הוא היסטוריון שכתב על השואה, ההיסטוריה של מדינת ישראל, וביוגרפיה חשובה על בן גוריון. במלאת לו 80 ראיין אותו עופר אדרת (“הארץ” 14 אפריל) וציטט מספרו של שגב “מדינה בכל מחיר” את בן גוריון האומר “כולם רואים את הקושי בשאלת היחסים בין היהודים לערבים, אבל לא כולם רואים שאין פתרון לשאלה הזאת. אנו רוצים כי ארץ ישראל תהיה לנו בתור אומה. הערבים רוצים כי הארץ תהיה להם בתור אומה. אין אני יודע איזה ערבי יסכים שארץ ישראל תהיה ליהודים” . בתשובתו לא הציע שגב לנצח את הערבים , גם לא הביע תקווה לפשרה טריטוריאלית. הוא נכנע. הביע כפירה גלויה בציונות. “בגיל 80 אני מתחיל לחשוב שאולי זה לא היה נכון מלכתחילה, כל הענין הציוני…הציונות זה לא סיפור הצלחה כל כך גדול. היא גם לא מספקת ביטחון ליהודים. יותר בטוח ליהודים לחיות מחוץ לישראל”.
*
לכאורה מדובר במתימטיקה פשוטה. הרבה יותר יהודים נהרגו מאז קום המדינה בישראל מאשר בגלויות. אבל כשאמירה כזאת מגיעה מפי היסטוריון שהרבה לכתוב על השואה, היא מעוותת לחלוטין. עשרות אלפים יהודים נפלו בקרב או נרצחו במדינת ישראל. מיליונים – כשלא הייתה. ההיסטוריה של הציונות לא החלה בשואה ושום פנקסנות של מוות המתחילה בהקמת המדינה דווקא אינה יכולה להעיד על כשלון הציונות. לכאורה, אחרי השמדת ששת המיליונים היה ברור לכל מדוע דרושה מדינה ליהודים. כל מי שראה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל פתרון ל”צרת היהודים”, וקונן על ההחמצה הנוראה של הציונות שלא הספיקה להקים מדינה וצבא לפני ההשמדה – השתמש בשואה כדי להוכיח את הצורך, את ההכרח. החלטת האו”מ מכ”ט בנובמבר 1947 היתה ההכרה הבינלאומית בצורך הזה. כל מי שראה בהקמת המדינה רק מכשיר להצלת יהודים , להגנה מפני תוקפנות – ולא ערך בפני עצמו, מדינת מולדת לעם, כמו צרפת לצרפתים.– חייב, כמו שגב, להתאכזב מהציונות. אבל הציונות לא השלימה את ייעודה ההיסטורי בהקמת המדינה, כי היא תנועת הגאולה של עם ישראל. לא פחות. גם בכך דייק בן גוריון. השמאל הישראלי הפוסט ציוני , וההיסטוריונים שלהם, פוסקים כי הציונות אינה אלא שחרור מסנטימנטים של עבר ומצפיות לעתיד. לטעמם הציונות נועדה לספק לנו הווה. מין “עכשיו”. וכשההווה הזה אינו לטעמם – הם מכריזים על כישלון הציונות. אבל הציונות היא כל העבר היהודי והיא כוח מניע לעתיד. הוצאת היהודים מגלויותיהם והקמת המדינה הם רק שלבים הכרחיים בדרך הזו. ולכן כל מי שההיסטוריה שלו מתחילה ( או מסתיימת) בה’ באייר – דן בפרק אחד קצר של ההיסטוריה ומנסה ללמוד ממנו על תהליך ארוך ומתמשך. משל למי שמנסה להבין מהו פיל רק באמצעות המישוש. וכשהוא ממשש את הזנב הוא מסיק שהפיל הוא חבל. כל מי שמאמץ יחס אינסטרומנטלי למדינת ישראל, מי שלגביו מדינת ישראל היא רק מכשיר להגנה על יהודים , יכול להסיק שהציונות נכשלה. כאלו היו גם כל מי שהציעו בעבר “שטחים תמורת שלום”. כי אם ישראל היא מכשיר, אפשר להסתפק במכשיר קטן יותר אם הוא ממלא את הצורך שתולים בו. אבל אם ארץ ישראל היא המולדת, ערך בפני עצמו ולא מין ממ”ד – אי אפשר לסחור בחלקיה תמורת הבטחות עוועים, שקרים גלויים והזיות “שלום תמורת שטחים”. ממש כך, גם מבין אלו ( והם הרוב המכריע של היהודים בישראל) שהגיעו כבר לתובנות של בן גוריון, שאין פתרון לסכסוך, יש המוכנים עדיין , היום, אחרי ה-7 באוקטובר, להציע להפסיק את המלחמה בחמאס ולסגת, כשהם משלים את עצמם ואת הציבור שחמאס ישחרר את כל החטופים . וכשהם תובעים זאת הם זועקים , מדם לבם או בציניות גלויה : “עכשיו”.
*
בימים שהתנהל מו”מ לשחרור גלעד שליט מינה שר הביטחון אהוד ברק את “ועדת שמגר” לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים חטופים ונעדרים. הועדה הוקמה על רקע הזעם הציבורי על עסקות חילופין קודמות ובהן הוחלפו חיילי צה”ל אחדים במאות או אלפי מחבלים, לעיתים – רוצחים תמורת גופות. דו”ח הועדה הוגדר “סודי ביותר”, ומסקנותיו לא פורסמו רשמית ולא אומצו על ידי הממשלה. במרוצת השנים פורסמו מקצת ההמלצות. ובהן: יש לשמור על סודיות המשא ומתן. שחרור חייל חטוף תמורת מספר אסירים בודד, ושחרור גופה (או אסיר בודד) עבור גופה. יש להביא לניתוק בין משפחות השבוי לבין מקבלי ההחלטות ברמה המדינית על מנת למנוע לחץ בלתי ראוי. המדינה אחראית על הפעלת לחץ על הגורם החוטף, כולל באמצעות שינוי תנאי האסירים הביטחוניים.
כללים אלו נועדו לשים קץ לתמריצים לחטיפת ישראלים, ולשפר את ההרתעה הישראלית, אך ממשלות ישראל נמנעו מאימוץ הכללים הקשיחים , אולי כי ידעו שלא יעמדו בלחצים. בהיותם באופוזיציה הציעו יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ועומר בר לב לחוקק את מסקנות הועדה. אך כשהיו בממשלה -הפלא ופלא – לא עשו זאת. לאחר ה-7 באוקטובר הופעל מכבש סחיטה עצום, מבית ומחוץ, על הממשלה, להיכנע לכל תביעה, “בכל מחיר”. גם במחיר שחרור כל המחבלים הרוצחים שבידינו, ובהם מפלצות הנוחבה . ולראשונה נתבעת ישראל גם לשלם מחירים מדיניים וטריטוריאליים תמורת שחרור החטופים. כי מנהיגי ישראל כבר הוכיחו בעבר שאינם מסוגלים לעמוד בלחצים. נתניהו מתעקש עדיין , ואינו מסכים להכריז על הפסקת הלחימה, כיון שמשמעותה ניצחון החמאס, הזמנה לכל אויב ערבי לחטוף יהודים כדי לשחרר את ירושלים, להביא לנסיגת ישראל מיו”ש, להחזרת פליטים – מה שירצו . הרי אנו שומעים את הקריאות” בכל מחיר”. התעקשותו מפורשת בפי פובליציסט מהשמאל הקיצוני, יוסי קליין ( “הארץ” 9 באפריל) כ”מסר לאויב: אל תבנו על חטיפות. חיי חטופים לא ממש חשובים לנו “. זו עלילת דם. נתניהו אינו מסוגל להעביר מסר כזה, למרות שכך הייתה מודיעה לאויביה כל מדינה שפויה, כל מדינה המחוייבת לעתידה ולעתיד אזרחיה, לא רק לעכשיו ולהווה,
*
לפני 2500 שנים, בראשית ימיה של הפילוסופיה היוונית התפרסמו שניים : דמוקריטוס והיראקליטוס. ותורתם מוכרת עד ימינו. דמוקריטוס אמר כי היקום כולו, הכוכבים והעפר והאדם וגם נפש האדם – עשויים כולם מיחידות חומר ראשוניות. האטומים. והם סגורים ואינם ניתנים לחלוקה, אינם נוצרים ואינם נעלמים.
הראקליטוס לעומתו אמר כי היקום הוא כנהר זורם. דינמי ומשתנה ללא הרף. רב ניגודים פוריים. מכאן “הכל זורם”. “אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו נהר”.
הציונות היא מין נהר היסטורי כזה. אם תטבול בו לרגע קט היום – לא תוכל לשפוט בדיעבד את הנהר שזרם לפני מאה שנים. הציונות היא תנועת שחרור לאומית נוהרת. נאבקת, גוברת. לא שוקעת בביצת המים העומדים של ה”עכשיו”. היא יותר מסך האטומים המרכיבים את היהודים בארץ ישראל ובעולם בהווה. כי היא מחוייבת לעתידם של היחידים והאומה גם בדורות הבאים. ואנו אחראים היום גם על הזרימה. גם על הכלל, על האומה, לא רק על היחידים. מי שרוצה הכל כאן ועכשיו – מוותר על העתיד. הציונות אינה כזאת.
כתבות נוספות
