רק לא שיקום הרצועה
פרופ’ אריה אלדד
כל מי שהתייחס להתפטרותם של הרמטכ”ל הרצי הלוי ואלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן זכר את אחריותם למחדל האיום של אותו 7 באוקטובר. כשצה”ל נרדם בשמירה וראשיו התערפלו בהזיות “הכלה”. כמעט כולם זכרו לרמטכ”ל ולאלוף גם את זכויותיהם הרבות, בעשרות שנות שירותם כלוחמים עזי נפש ומפקדים. וגם על שהובילו את צה”ל לניצחונותיו בכל חזיתות הלחימה. רבים גם זקפו לזכותם את “ההתאוששות המופלאה ” של צה”ל לאחר המכה האיומה שספג ב – 7 באוקטובר. אך כאן , דומני – יש מקום להעמיד דברים על אמיתם.
צה”ל לא הובס והתפורר ביום הנורא ההוא. הוא פשוט לא היה שם. והמעטים שהיו הופתעו ושותקו והתעוורו וכותרו, ונלחמו בגבורה. רק מעטים הגיעו לעזרה בשעות הראשונות ואלו שהגיעו לא זכו לפיקוד שחילק כוחות ומשימות וגזרות. יחידות המתינו לפקודה שלא באה. ולכן, בהכרח , גם מי שהיה ראש אגף המבצעים באותו יום ( האלוף בסיוק) גם רח”ט מבצעים דאז וראש אמ”נ דהיום ( האלוף בינדר) וגם מפקד חיל הים וחיל האויר ומתאם הפעולות בשטחים חייבים לקום היום ולהתפטר. הם אחראים ואשמים. אבל צה”ל לא “התפורר” באותו יום. לא היה צריך “להקים אותו מאפרו”. מאות אלפים גויסו למילואים. הוצבו בצפון להגן ובדרום להתכונן למלחמה. הרמטכ”ל ואלוף הפיקוד היו צריכים להתמודד עם הפגיעה המורלית הקשה, בביטחון הלאומי והעצמי, במהלומה בתודעה. – אבל לא היה צריך “לשקם את הצבא”. אלו סתם שבחים שבאו להקל מאשמת האשמים.
בכל אלו עוסקים ויעסקו התחקירים הצבאיים ( מאוחרים מדי. עד החמצת הסיכוי לרדת אל שורשי האמת. עד חשד שהעיכוב בא להסתיר.) וגם ועדת החקירה הממלכתית החייבת לקום. כדי שגם הדרג המדיני שאשמתו לא פחותה יישא עד יום מותו במשא האחריות הנוראה. במשא האשמה. התחקירים והוועדה יעסקו בשנים ובימים שהובילו לאסון. אבל הרמטכ”ל ואלוף פיקוד הדרום זכו לשבחים רבים על ניהול המלחמה מאז. בפרוק החמאס . האם הם זכאים למחמאות הללו?
*
שלוש חטופות חזרו הביתה בשבוע האחרון. וכל הלבבות נפתחו. ועם ישראל צופה בכיליון עיניים לשוב האחרים ששמם הוזכר ברשימות. חיים ומתים. והעשרות שבידי החמאס ועוד לא התחילו לדון במחיריהם ותמורותיהם. רבים הזכירו ועסקו ברשימות אלף המחבלים הרוצחים העתידים להשתחרר. עם ישראל כבר שילם מחירים מופקרים כאלה בעבר. למעלה מאלף מחבלים רוצחים תמורת גלעד שליט. אלפים בעסקות ג’יבריל, וגם בעסקאות דמים אחרות. אבל תשומת לב מעטה מדי הוסבה למה שלרמטכ”ל יש חלק מכריע בו , לפחות באי מניעתו : הנסיגה מעזה, והחזרת מאות אלפי עזתים לצפון הרצועה כחלק מה”התמורה” לחטופים. זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל משלמת מחירים מדיניים וטריטוריאליים תמורת חטופים. לזה לא היה תקדים. בכך יש ויתור על כל הישגי המלחמה בעזה. החמצת הסיכוי לשנות שם משהו באופן יסודי.
בכל קורס לפיקוד ומטה למדו פעם כי תכליתה של צורת הקרב “התקפה” היא כיבוש היעד וטיהורו מאויב. אלא שהשמאל הישראלי הפך את המלה “כיבוש” לגידוף . מונח פסול לשימוש. וצה”ל הלך בעקבותיו וכבר עשרות שנים נמנע משימוש במונח הצבאי הלגיטימי הזה . כיבוש שטח אינו היעד בתוכניות המלחמה של צה”ל. ואפילו לגבי המונח “ניצחון” קיים המטכ”ל סדנאות שנמשכו ימים שלמים ולא הגיעו לידי סיכום והכרעה. לא בדיונים – ולכן גם לא בשדה הקרב. ולרמטכ”ל הפורש אחריות עצומה על הכישלון הזה. הוא אמנם כבר גדל בצה”ל שוויתר על ערכי יסוד אלו. אבל אחרי ששלח אוגדות “לתמרן” בעזה ( שימו לב : “תמרון” ולא “כיבוש” ) ואיבדנו מאות חללים גיבורים היה צריך להודיע לממשלה : צה”ל אינו מוכן לזרוק לפח את הישגי המלחמה.
כיבוש צפון הרצועה היה עמוד התווך של “תכנית האלופים”. מפקדים במילואים ובדימוס שהניחו את הרעיון המסדר הזה בפני הממשלה והמטכ”ל. עקרונות התוכנית : כיתור . הנעת האוכלוסיה ל”אזורים הומניטאריים” ומצור הדוק על כל מי שנשאר בשטח. רק חלק מהתוכנית בוצע. רוב האוכלוסייה נדד דרומה ומערבה. אבל לא היה מצור ( “העולם לא נתן”) ובמקום כיבוש וטיהור השטח אחרי מצור והרעבה של המחבלים שנותרו בשטח – הוביל הרמטכ”ל “פשיטות”. אלו עלו במחיר דמים כבד ולא הביאו תוצאות. וכחטא-על-פשע : צה”ל, וראשי זרועות הביטחון שנלוו לצוותי המו”מ – תמכו בקבלת תביעת החמאס לנסיגה מהשטח ופתיחת המחסומים למאות אלפי העזתים שיחזרו. חמאס התעקש כי הבין שמשמעות חזרתם היא ביטול הישגי צה”ל במלחמה. ראשי צה”ל לא הבינו כי בדיוק מהסיבה הזאת גם הם היו חייבים להתעקש. עם אינו נסוג מחפירות חייו גם תמורת חטופים. הרמטכ”ל ואלוף הפיקוד הנושאים את אשמתם כאבן נוראה לא היו מסוגלים לאמירה כזאת. בדיוק משום כך היה עליהם להתפטר וללכת מזמן. רגשי אשמה אינם תכנית עבודה במלחמה נגד האויב הערבי. .
*
אבל עוד אפשר לתקן. ולא פחות חשוב – עדיין אפשר למנוע הכפלת הנזק. קראתי כי המצרים כבר שינעו מספר קרוואנים למעבר רפיח ו”בכוונתם להעביר לרצועת עזה 200000 (!) קרוואנים נוספים במהלך השנה הקרובה”. ואצלנו מלהגים שוטי “ההכלה” ו”שיהיה לחמאס מה להפסיד” על “שיקום הרצועה”. ומזרימים 650 משאיות אספקה ודלק לחמאס בעזה מידי יום. נניח שבתקופת הפסקת האש כבר התחייבנו לכמויות מוגזמות אלו ( אין בהן שום צורך תזונתי בעזה. רק נכס כלכלי עצום בידי החמאס השולט בשוק). אבל אין שום התחייבות ישראלית להמשיך לספק את כל צרכי הרצועה מעתה ועד עולם. ודאי לא להזרים מכאן מלט, ברזל, צינורות וכבלי חשמל, מכונות ודחפורים כדי “לשקם את הרצועה”. המצרים יכולים להעביר מה שהם רוצים במעבר רפיח, עם מאות אלפי הקרוואנים. חמאס גם יחפור מחדש במהרה את רשת המנהרות שלו מתחת לציר פילדלפי כשצה”ל ייסוג ממנו (וצה”ל ייסוג גם משם למרות הבטחות נתניהו). אסור שלישראל יהיה איזה שהוא חלק ב”שיקום הרצועה” ואיש בל יאמר שאנחנו רוצים שהכול יעבור דרכנו כדי שנוכל “לפקח”. את כל הנשק שהם רוצים – הם יעבירו ממצריים. את כל השאר – דרכנו. למה? למה צריכה ישראל להיות צינור להעברת מיליארדים לחמאס? לא ראינו כבר שגם בעשרות מיליונים בכל חודש די כדי להקים צבא טרור ולטבוח בנו?
*
מי שמציע שישראל תשתתף ותסייע במאמץ הבינלאומי לשיקום הרצועה חי באותה מדמנה מחשבתית שהדריכה את מוחותיהם של קברניטי הביטחון והמדיניות שלנו עד ה – 7 באוקטובר. שצריך לתת להם רישיונות עבודה. לטפל בחולים שלהם. לאפשר להם פיתוח כלכלי ותעשייתי. חשמל ומים. נפט וגז. כי אם יהיה טוב לעזתים – יהיה טוב גם לנו. מי שמציע שישראל תשתתף בשיקום הרצועה ( ויש ביניהם גם כמה תאבי בצע המקווים שמקצת המיליארדים של הקהילה הבינלאומית יגיעו גם לכיסיהם) לא למד דבר ממה שהיה. חי בקונצפציה שהביאה עלינו אסון. ראוי להרחיק אותו ואת דומיו מכל מגע עם הגה השלטון או צריח המפקד. ההתנתקות הייתה מאבות האסון. אבל אם כבר חוללנו אותה ואין בנו מנהיג שיסובב את הגלגל ההוא אחורה – שלפחות נקיים אותה במלואה. נתנתק מהם.
(צילום – ויקימדיה)
כתבות נוספות
