“לאהוב את בן גוריון”
פרופ’ אריה אלדד
הייתי ילד קטן כשאבא שלי היה מורה לתנ”ך בתיכון וראש הממשלה, דוד בן גוריון, הורה למשרד החינוך לפטר אותו. זה לא היה משהו אישי. כך רדף שלטון מפא”י רבים מיוצאי המחתרות אצ”ל ולח”י. בן גוריון הורה כך ( ואף כתב זאת לאבי ) בגלל דעותיו, ובגלל מה שהוא כותב בירחון “סלם” שהוציא לאור באותה תקופה, ובספרו “מעשר ראשון” על שנותיו במחתרת.
אבא שלי עתר לבג”צ – וזכה(!) בג”צ קבע שראש ממשלה אינו יכול לפטר מורה בגלל דעותיו. הניצחון היה ערכי ומוסרי. אך גם לאחר קביעת בג”צ לא נמצא כמובן מנהל תיכון שרצה להעסיק אותו בידיעה שבן גוריון אינו רוצה בכך…
בבית אבי למדתי על עלילת הדם של רצח ארלוזורוב.( בן גוריון שהיה אז באירופה “ידע” מיד לאחר הרצח ש”הרויזיוניסטים רצחו אותו” ) על מניעת “סרטיפיקטים”, (אישורי עליה ארצה מטעם ממשלת המנדט) מחברי תנועת בית”ר באירופה ערב ההשמדה ( בן גוריון התפאר בכך שכניסתו להנהלה הציונית מנעה עלייתם ארצה של 10000 ביתרי”ם.) וכי מלחמת המחתרות לגירוש הבריטים מהארץ התחוללה על אפו וחמתו של “היישוב המאורגן” (מפא”י, ההסתדרות, הסוכנות היהודית , או בקיצור – בן גוריון). למדתי על “הסזון” כשאנשי ההגנה והפלמ”ח הלשינו וחטפו והסגירו את לוחמי המחתרות בידי הבולשת הבריטית כי כך ציווה בן גוריון. שמעתי על אלטלנה ( “התותח הקדוש” הפגיז את האוניה בחוף תל אביב בהוראת בן גוריון), וכאמור – גם לאחר קום המדינה נמשכו הרדיפות.
אבל אבא שלי ידע להבדיל בין בן גוריון ששנא את ז’בוטינסקי והרוויזיוניסטים, את אנשי אצ”ל ולח”י “הפורשים” ולא פחות מהם את אנשי מפ”ם, השומר הצעיר, ואת מתנגדיו במפלגתו שלו, בן גוריון היטיב לשנוא, – ובין האיש שהקים את המדינה. הקים את צה”ל, העלה מיליון בתוך שנתיים. והיה ציוני לוהט בכל רמ”ח ושס”ה. ולכן לא הופתעתי כשקראתי , כעשור לאחר מותו של בן גוריון סדרת מאמרים שכתב אבא שלי על דמותו של בן גוריון ואחד מהם (“הארץ” 30 באוקטובר 1986) נשא את הכותרת “לאהוב את בן גוריון”. אותה “גנבתי” ממנו למאמר זה.
*
ולכן גם לא הופתעתי כשקראתי -בנשימה אחת כמעט- את ספרו החדש של חגי סגל “משיח בשדה בוקר – לגלות מחדש את בן גוריון”.(ידיעות אחרונות .ספרי חמד. 2025). לכאורה משתייך סגל לקוטב הפוליטי המנוגד למה שייצג בן גוריון בשנות פעילותו. הוא עצמו בן לאיש אצ”ל. ואחי אביו, ידידיה, נרצח ככל הנראה בידי אנשי הגנה באחד מפרפורי הגסיסה האחרונים של ה”סזון” על סף הקמת המדינה . אך דמותו המורכבת של בן גוריון , רבת הניגודים והסתירות עם כל הזכויות ההיסטוריות העצומות שלו – משכה את המחבר להעמיק ב”מדעי בן גוריון”. שנים רבות חקר את סביבותיו וסובביו. את חבריו הקרובים ( המעטים) את כתביו ונאומיו ומכתביו. ואת יומניו בהם כתב כמעט מידי יום , עשרות שנים. את הפרוטוקולים של אינספור ישיבות הממשלה והנהלת הסוכנות ואפילו הפרוטוקולים של החוג לתנ”ך שהתקיים בראשותו ובביתו. ומתוך כל אלו העלה סגל על הכתב את “משיח בשדה בוקר”. ספר אשר יותר משהוא בא ללמד אותנו על העבר הוא חוקר את הרלוונטיות שלו לחיינו ולימינו אנו – ולעתידה של מדינת ישראל. וסגל לא לבד. הוא כותב שהענין בבן גוריון מקיף בשנים האחרונות “יותר ויותר בני נוער חובשי כיפות סרוגות שיש בהם השתוקקות גוברת לידיעת מעשיו והכרות עם משנתו…הציונות הדתית מתקרבת לבן גוריון ככל שזרמים מסויימים בשמאל החילוני מתרחקים ממנו”.
ביוגרפיות רבות וחשובות נכתבו על בן גוריון. שבתי טבת , אניטה שפירא, מיכאל בר זוהר ותום שגב – הם רק הבולטים שבמחברים. מאות מחקרים ואלפי מאמרים נכתבו עליו. חגי סגל אינו מנסה לכתוב עוד ביוגרפיה, המתחילה בפלונסק ב1886 ומסתיימת בדצמבר 1973 בתל אביב. הוא מבצע מספר חתכי רוחב נושאיים בתקופות שונות ובתהליכים שונים שבן גוריון שותף להם או מחולל אותם. גם הכתיבה של סגל אינה “ביוגרפית” אלא עיתונאית. ההווה של המחקר מתערבב בעבר מושא המחקר. ואנו למדים על המפגשים שלו עם דמויות המשנה בעלילה ההיסטורית, על התהליכים שעברו תפיסות העולם שהרכיבו את דמותו של בן גוריון, ואיך הם משתקפות בעינינו היום. בימינו “משיחיות” היא גידוף שמטיח השמאל בימין הלאומי. כבר משם הספר (“משיח בשדה בוקר”) אנו הקוראים , נשאבים באחת לשאלת “משיחיותו” של בן גוריון. פרק מיוחד מקדיש סגל לשאלה זו. לא רק ליחס המעריץ-סוגד מצד עולים חדשים רבים שבן גוריון בהחלטיותו האכזרית העלה ארצה בראשית שנות המדינה, דחס אותם במעברות אהלים ופחונים בתנאים נוראים שרק “בולשביק” ציוני לוהט כמוהו היה מסוגל לייעד להם, עולים חדשים שמתוך האהלים סחופי הרוחות והגשמים , הלוהטים בקיץ והקפואים בחרף – ראו בבן גוריון משיח, כפשוטו ממש. סגל דן בסוגיית משיחיותו של בן גוריון גם מצד יחסו של בעל הדבר אל עצמו ( דומה שלא פסל לחלוטין את האפשרות…) ומאיר את התהליך העובר על בן גוריון עצמו כאשר בהדרגה מושג “החזון המשיחי” החליף אצלו את “הציונות” .
הציונות היא המנוע האידיאולוגי של בן גוריון. מעטים כמוהו ניסחו את הציונות בחדות וחריפות כזו גם כשישראל הצעירה, על סף רעב, נזקקה לכל דולר תרומות מיהדות ארה”ב – לא היסס בן גוריון להטיח בפניה כי ציוני הוא רק מי שיושב בארץ ישראל. ואם יהודי אמריקה ומנהיגיהם היכולים לקום ולעלות ואינם עושים זאת מגדירים עצמם ציונים – הוא בן גוריון – איננו ציוני. וגם בסוגיה זו אנו מחויבים לבחון מיד את כל מנהיגי ישראל שאחרי בן גוריון ,שנמנעו מהצבת מראה מקוטבת לנגד יהודי הגלויות, והיורדים מישראל. אלו שכבר ירדו וכל המאיימים בימינו לרדת מהארץ אם הממשלה, ואם הרפורמה המשפטית ואם החטופים . במראה של בן גוריון שליטש סגל למעננו – הם אינם ציונים.
פרק מרתק מקדיש סגל ל”הגדות של פסח” שכתב בן גוריון ללילות הסדר בשדה בוקר. בימים שכל קצין בכיר המצטט פסוק מהתנ”ך או מסידור התפילה מסתכן בעיכוב קידומו בצה”ל – מרענן לקרוא מה שדלה חגי סגל מתוך אותן “הגדות” . ערב מבצע סיני כותב בן גוריון:” שפוך חמתך על הישמעלים, כי רצו לאכול את יעקב ולהשם את נווהו. נשפוך עליהם זעמנו וחרון אפנו ישיגם. צה”ל ירדוף באף וישמיד שונאינו מתחת שמי המזרח”. לו בימנו נכתבו הדברים “הארץ” ועוזריו היו אצים-רצים לתרגם ולשלוח להאג. פשע מלחמה. קריאה לטיהור אתני.
ובמאמר מוסגר ( לא שייך לספר נשוא המאמר אבל הטיהור האתני הזכיר לי) : בסוף נובמבר אשתקד הרעיש
לשעבר-בכיר-מאד (רמטכ”ל , שר הביטחון ) את הביצה התקשורתית. בוגי יעלון אמר כי צה”ל מבצע בצפון רצועת עזה “טרנספר”. ישראל מבצעת טיהור אתני. “אין בית חנון, אין ג’באליה” קונן בוגי. “מנקים את השטח מערבים”.
ימים אחדים לאחר מכן כתב יעלון כי “אם מדובר בגירוש של קבע… זהו טיהור אתני”. כך כתב במאמר שהוקדש להרס תפיסת הביטחון הלאומי שהניח בן גוריון ( בידי ממשלת נתניהו). “צריך לחזור לתשתית הנס הציוני, ” כתב יעלון. וציטט את בן גוריון : “גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה”.
ויפה אמר ( בן גוריון). אמר – וכבש שטחי ארץ ישראל הרבה מעבר לגבולות החלוקה של כ”ט בנובמבר. אמר – וגרש בפועל או בעצימת עיניים מאות אלפי ערבים משטחי המולדת ששוחררו. מה שהערבים מכנים עד היום “הנכבה”. יש נימוקים אסטרטגיים, ביטחוניים, ציוניים ומוסריים התומכים בפינוי האוכלוסיה הערבית מצפון הרצועה . אך אם בוחר מאן דהוא לפסול נימוקים אלו ולהתנגד לפינוי הערבים –אל לו לגייס את בן גוריון למאבקו זה. לצורך זה יהא עליו להמציא בן גוריון אחר.
*
רבים מחסידי חלוקת הארץ ו”רעיון שתי המדינות” נסמכו על דברים שאמר בן גוריון אחרי הניצחון האדיר בששת הימים. “תמורת הסכם שלום “( בהזדמנות אחרת הסביר כי מדובר ב”שלום אמת”) “הייתי מחזיר הכל פרט לירושלים ולעזה” (בהזדמנויות אחרות זה היה פרט לירושלים ורמת הגולן, או חברון). ערב המלחמה חשש בן גוריון שיורשיו אינם מסוגלים להוביל את ישראל לניצחון והוא חרד מתבוסה. ממש ערב המלחמה חלה התקרבות/התפייסות היסטורית בינו לבין מנחם בגין שהציע שבן גוריון יחזור להנהגת המדינה.. בגין לא שכח דבר – אך הכיר בחומרת הסכנה ובגדולתו של בן גוריון. אגב דיון בדברי בן גוריון ומעשיו בעת ההיא פורס סגל את יריעת היחסים המורכבים בין בגין ובן גוריון. מי צדק בדבריו – ומי במעשיו. ולא נמנע מעקיצה : בן גוריון היה מי שסיפח לישראל שטחים גדולים מעבר למה שהקצה לנו האו”מ במפת החלוקה ואילו מנהיגי הימין ( בגין, נתניהו ושרון ) – היו אלו שמסרו שטחים לערבים. אך סגל מגלה לנו כי מוטב להם, לכל חסידי הקמת מדינה פלשתינאית בלב הארץ, שלא יסתמכו על בן גוריון . כי חמש שנים אחר כך חל בו מהפך. “בן גוריון שינה את עמדתו לגבי החזרת השטחים”. בישרה הכותרת הראשית של “הארץ” ב16 באוגוסט. בן גוריון הגיע למסקנה כי הערבים אינם רוצים שלום אמת ולכן תמך בהתיישבות, סלילת כבישים הקמת תשתיות ומחנות ב”שטחים” ) . סגל גם מנתח נכונה שמתוך שאיפה להרחבת הגבולות במלחמת העצמאות וגם בעתיד (“אנו על סף מלכות ישראל השלישית” במלחמת קדש 1956) – נמנע בן גוריון מהגדרת הגבולות או התייחסות למפת החלוקה במגילת העצמאות.
פרקים מרתקים מוקדשים בספר למערכות הקשרים של בן גוריון עם גדול המשוררים אורי צבי גרינברג, עם איש לח”י ידידו הקרוב ושומר ראשו בשדה בוקר יהושע כהן, עם בגין ועם אבי, ד”ר ישראל אלדד, וגם מתוך מה שהביא המחבר על יחסו של בן גוריון לדמוקרטיה ולציונות – הבנתי מדוע העדיף אבי את השקפת עולמו של בן גוריון על זו של בגין. “דמוקראטיה אצלנו אינה פראזה ריקה אבל יש לנו עיקר הקדוש לנו מהדמוקרטיה והוא בנין ארץ ישראל על ידי יהודים.” מצטט סגל ומוסיף ממה שאמר בן גוריון ב1951 “אם ישימו לפני ברירה ויניחו בכף אחת של המאזניים כל האידיאלים הגדולים שבעולם – ובכף השניה ישימו ביטחון ישראל הרי אבחר ללא כל היסוס בביטחון ישראל. ולא מפני שאיני מחשיב אידיאלים אלא מפני שלא המתים יהללו יה”.
והרי אי אפשר שלא לאהוב בן גוריון כזה. סגל יכול היה לקרוא לספרו “אהבה ממבט שני”. אך העדיף בצדק, לצאת מההיבט האישי ולהציג בפנינו בן גוריון לאומי שאולי לא היכרנו, ואת משמעותו לחיינו כאן, ועכשיו, ולעתיד.
כתבות נוספות
