לתפיסת ביטחון חדשה
פרופ’ אריה אלדד
ערב מלחמת העצמאות הניח דוד בן גוריון את העקרונות לתפיסת הביטחון הלאומי שלנו. מרבים לצטט את “שלוש הרגליים” שלו : התראה הרתעה והכרעה. לפני כעשרים שנה מינתה הממשלה את “ועדת מרידור” לבחינה מחודשת של העקרונות, וזו הוסיפה “רגל” רביעית : הגנה. הממשלה לא אימצה את הדו”ח אך צה”ל עשה מה שרצה גם בלי החלטת ממשלה. תפיסת הביטחון של צה”ל (בהסכמה בשתיקה של ממשלות ישראל) התבטאה בהגנה, הכלה, והימנעות ממלחמת מנע יזומה. שכבות ההגנה נגד טילים שלנו אפשרו “להכיל” מתקפות טילים מרצועת עזה ולבנון או לכל היותר – להסתפק בסבב תגובה קצר וחסר משמעות אסטרטגית. “המכשול” , העילי והתת קרקעי שבנתה ישראל סביב הרצועה בהשקעה של מיליארדים – הוסיף נדבך סטטי להגנה. “ציפור לא יכולה לעבור” ו”יותר מ90% אחוזי יירוט” היו שתי הרגליים עליהם ניצבה תחושת הביטחון הכוזבת של ישראל.
צה”ל הסתמך על ההגנה כי סרב לדעת מה כוונותיו האמיתיות של האויב הערבי. לאחר חתימת הסכמי אוסלו נכנס צה”ל לסחרור נעים וקיים סדנאות “צה”ל בעידן השלום” לקציניו הבכירים. הייתי שם ונאלצתי להקשיב להבלים הללו. אח”כ הבינו שערפאת טרוריסט אבל הבטיחו שמאזן דווקא מתנגד לטרור. ( תשלום משכורות לרוצחים ובני משפחותיהם לא נחשב). החמאס בסך הכל רוצה לשלוט בשקט, ואם ניתן לסינואר כסף ( נתניהו ) או רישיונות עבודה בישראל (מתפ”ש) – יהיה שקט. ואין סיבה בגלל כמה רקטות של חיזבאללה לקלקל את עונת התיירות בצפון. ממשלות ישראל לדורותיהן קיצצו עוד ועוד בתקציבי הביטחון וצה”ל התכווץ ושכנע את עצמו ואת הציבור שקטן זה קטלני. ומי בכלל צריך הגמ”ר” וכיתות כוננות ונשק ביישובים? זה תש”ח הסיפור הזה. לנו יש חיישנים.
עד שבא אסון ה-7 באוקטובר וריסק את תפיסת ההגנה, ואת הביטחון העצמי האסוני. והיה ברור שיש צורך ברוויזיה, חשיבה מחדש על עקרונות תפיסת הביטחון שלנו. האם אפשר להרתיע ארגון טרור? כישלונות מערכי המודיעין שלנו להתריע ערב מלחמה הוכיחו שאי אפשר לבנות עליהם ביטחון לאומי. והכרעה? כמה פעמים דיקלמו באזנינו “אי אפשר לנצח טרור” ו”אין ניצחון מוחלט”? אז גם רגל ההכרעה מתנדנדת.
*
בוגי יעלון , שהיה רמטכ”ל ושר ביטחון – מתנגד לנתניהו , לממשלתו ולכל מעשיהם. כל כך מתנגד עד שדומה כי איבד את שיקול דעתו וסייע במודע לכל שונאי ישראל בהאג כשקבע כי צה”ל מבצע “טיהור אתני” בצפון רצועת עזה (“הארץ” 5 בדצמבר 24). בצאתו לקטרג על ממשלת ישראל נתלה באילן גבוה, וכך כתב : “דוד בן־גוריון קבע את תשתית ההצלחה שלנו בתחיית עצמאותנו כשאמר ‘גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה’…. חיילי צה”ל נשלחים בשבועות האחרונים לגרש את העזתים מצפון הרצועה… אם מדובר בגירוש של קבע, כדי ליישב שם מתנחלים ….זהו טיהור אתני.”
יכול אדם להתנגד לגירוש הערבים מצפון הרצועה משלל סיבות. אבל להיתלות בבן גוריון מחולל ה”נכבה”? מי שגרש בפועל או בעצימת עיניים מאות אלפי ערבים משטחי מדינת ישראל, ומיהר להרוס את יישוביהם כדי להקים עליהם יישובים יהודיים , מי שהרחיב את גבולות המדינה הרבה מעבר לגבולות החלוקה של כ”ט בנובמבר. להסתמך עליו כדי להתנגד לגרוש ערבים מצפון הרצועה? יעלון טוען שהממשלה מרסקת את הדמוקרטיה, אותה זיהה בן גוריון כאחד מששת אדני העוצמה שלנו. והרי זה אותו בן גוריון שאמר ב1951 : “דמוקרטיה אצלנו אינה פראזה ריקה אבל יש לנו עיקר הקדוש לנו מהדמוקרטיה והוא בנין ארץ ישראל על ידי יהודים….אם ישימו לפני ברירה ויניחו בכף אחת של המאזניים כל האידיאלים הגדולים שבעולם – ובכף השנייה ישימו ביטחון ישראל הרי אבחר ללא כל היסוס בביטחון ישראל. ולא מפני שאיני מחשיב אידיאלים אלא מפני שלא המתים יהללו יה”. ותודה לחגי סגל ולספרו “משיח בשדה בוקר” שיצא לאור לאחרונה, ממנו הבאתי את הציטוט הזה. בן גוריון הוא אכן אבי תפיסת הביטחון שלנו אבל כיוון שמסלפים ומעוותים אותו מתוך בורות או זדון –יש באמת צורך לבחון מחדש את תורת הביטחון שלנו.
*
בעקבות האסון והמלחמה המתמשכת הבין צה”ל שצריך להגדיל את צבא היבשה. גם הממשלה ( והאוצר בכלל זה) הבינה וגם הציבור. אבל משרד הביטחון וצה”ל, שהיו רגילים להיות המחליטים והקובעים בחוסר שקיפות ובבלעדיות מה ייעשה בתקציב הביטחון – הופתעו הפעם . הכל הסכימו שצריך להגדיל את הצבא – אבל הוחלט שצה”ל, אשר כשל ב7 באוקטובר, לא יקבע איך ייראה צה”ל החדש. הוחלט שוועדה חיצונית לצה”ל תעסוק בצרכי הביטחון שלנו והנגזרות התקציביות מהם. ועדת נגל הוקמה על אפו וחמתו של צה”ל שרצה להמשיך לקבוע הכל בעצמו.
ולכן עצם מינוייה של הוועדה מבורך. וגם חבריה נכבדים וראויים. בשמאל גינו את הרכב הועדה ושכחו כי זו מונתה כדי לבחון את “תקציב הביטחון ובנין הכוח”. לא את מחדלי הממשלה והצבא. את העתיד, לא את העבר. הגיוני, לגיטימי ודמוקרטי שממשלה תקבע את תפיסת הביטחון , ובנין הכוח הצבאי כנגזרת מהאיומים , באמצעות חברי ועדה שתפיסת עולמם קרובה לשלה. כשהשמאל ישוב לשלטון הוא יוכל לקבוע את תקציב הביטחון בידי פציפיסטים או שוחרי הקמת מדינה פלשתינאית. בינתיים – צריכה הממשלה לנסח את תפיסת הביטחון שלה. ( ויפה ציינה ועדת נגל כי הפעם האחרונה שתפיסת ביטחון כוללת נוסחה היתה ב2018 בידי נתניהו וגם הנוסח שלו לא אושר בממשלה).
108 עמודים מקיף הדו”ח של ועדת נגל ( ויש גם דו”ח מסווג). ומצאתי בו קביעות עקרוניות חשובות מאד. מי שציפה שבנין הכוח שהועדה תמליץ עליו ייתן בראש ובראשונה מענה למתקפת טרור בנוסח 7 באוקטובר אולי יופתע, משום שהועדה לא נפלה למלכודת זו, והגדירה כאיום העיקרי את איראן והחובה להיערך למלחמה קרובה נגדה. התקציבים ובנין הכוח חייבים לשרת בראש ובראשונה את התובנה הזאת. הועדה מטילה ספק בערך “ההרתעה הקונוונציונלית”. וקובעת כי זה מושג פסיכולוגי שאינו ניתן לכימות ואין דרך לקבוע אם האויב אכן מורתע . הועדה ממליצה להגיע לעצמאות חימושית ( לפחות בסוגי חימוש מסויימים) . בניגוד למה שמקובל אצלנו שתוצאות מלחמה נקבעות בסופו של דבר בידי המדינאים – מכירה הועדה את מצבה המדיני הקשה של ישראל ומבינה כי מה שלא יושג בשדה הקרב – לא יושג. הועדה הוסיפה וציינה כי אי היציבות באזור מחייבת את ישראל להיות מוכנה גם לאפשרות שמדינות כמו ירדן מצריים ותורכיה יהפכו לפעילות בזירות החיכוך.
והחשוב מכל – ישראל חייבת לזנוח את גישת ההכלה וההסתמכות על הגנה ולפתח גישה התקפית מונעת. בהעדר עומק אסטרטגי בתוך ישראל (יישובים רבים צמודים ממש לקו הגבול) חייבת ישראל לפתח “עומק קדומני”, סיכול ומניעה בעומק שטח האויב וליזום מתקפת מנע כדי שלא לחזור על אסונות קודמים.
ועדת נגל קבעה, בצדק כי לא גודל הצבא ולא מחסור תקציבי גרמו לכישלון ב-7 באוקטובר. בפרפראזה על הקביעה הזו צריך לומר כי לא מחסור בוועדות לענייני תפיסת הביטחון גרם לקריסת התפיסה – אלא מחסור בממשלות שידעו ליישם את מסקנות הוועדות. הלואי והפעם זה יהיה אחרת.
( צילום : בן גוריון עם רבין ואלון תש”ח אוסף הצילומים הלאומי)
כתבות נוספות
