מוטב שלא ידעו
פרופ’ אריה אלדד
אחד מתפקידיה של הכנסת הוא פיקוח על הרשות המבצעת. הייתי חבר בוועדת החוץ והביטחון, אך גם במליאת הועדה וגם בוועדות המשנה המסווגות שלה ידענו כי אין לנו באמת כלים יעילים לבחון נתונים הערכות ותכניות שצה”ל מציג בפנינו, ואיננו יכולים לבדוק אם יש עובדות המוסתרות מאיתנו. בשלהי 2005 הצטרף לוועדה ח”כ מתן וילנאי, מי שהיה פעם סגן הרמטכ”ל. באחד הדיונים אמר וילנאי , אגב אורחא, שכאשר היה מגיע לוועדה עם נציגי צה”ל : “לא היינו סופרים אתכם ממטר”.
התייחסות זו זכתה לאחרונה להארה מזווית חדשה. פרשת הוצאת המסמך המסווג מצה”ל והעברתו לאלי פלדשטיין . למדנו כי הנגד החשוד בהוצאת המסמך העריך שהמסמך חשוב, אך אינו מועבר לידיעת ראש הממשלה. הממונים עליו באמ”נ סברו שהמסמך אינו חשוב ( ואפשר שצדקו. אין בכוחי לקבוע מי צדק). צה”ל גם טען שכל החומר המודיעיני הגולמי מוזרם באופן שוטף ל”מאגר מידע” מודיעיני וללשכת ראש הממשלה יש גישה לחומר. מאליו מובן כי תשובה זו אינה טובה. כי באמ”נ יש מאות , אולי אלפי חוקרים – שתפקידם ליצור מרבבות פרטי מידע תמונת מודיעין. ובלשכת ראש הממשלה אין מנגנון כזה. ולפיכך ראש הממשלה תלוי כמעט לחלוטין באותו נתח של המידע המעובד שמספקים לו גורמי האיסוף והמחקר. הפרשה הביאה לעולם הצעת חוק (גרועה כשלעצמה) שבאה להעניק חיסיון למי שמעביר מידע סודי לראש הממשלה או לשרי הקבינט, תוך עקיפת דרגי הפיקוד . על הצעת החוק הזו אמר דובר צה”ל הגרי שהיא “מסוכנת לצה”ל ועלולה לפגוע בביטחון המדינה”, ולרגע נראה נדהם כשקמה סערה והרמטכ”ל נאלץ לנזוף בו. מה קרה? הרי ככה מדברים אצלם על הממשלה ועל הכנסת כל הזמן. מה קרה שפתאום אסור לצה”ל להגיד מה הוא חושב על הרשות המחוקקת? מה נזיפה עכשיו?
*
בתחילת השבוע התראיין תא”ל (מיל.) עופר וינטר לתכניתם של קובן ואסנהיים בערוץ הראשון. בין השאר סיפר על עימות שפרץ ב2014 בינו ובין מפקדיו בימי מבצע “צוק איתן” . בשיחה עם חבר הקבינט נפתלי בנט הבין מח”ט גבעתי וינטר, כי בנט אינו מודע למה שיודע כל מג”ד בעוטף עזה , שיש מנהרות חמאס החודרות לשטח ישראל. וינטר הסיק, בצדק, כי המטכ”ל ממדר בנושאים מסויימים את הממשלה. וינטר גם סיפר כי בימים שקדמו למבצע אסר עליו הרמטכ”ל (בני גנץ) להציג בפני שר הביטחון (בוגי יעלון) פתרונות לבעיית המנהרות שפותחו בחטיבת גבעתי, כיון שהללו “לא אושרו”. צמרת צה”ל החליטה מה ראוי שהממשלה תדע, ומה ראוי שלא תדע.
צה”ל וגורמי הביטחון האחרים רואים עצמם כאנשי מקצוע מעולים ונטולי פניות. בממשלה ובכנסת הם רואים אוסף אקראי של פוליטיקאים, חלקם באיכות אישית ואינטלקטואלית ירודה, המוטים מטעמים אידיאולוגיים , אלקטוראליים, פופוליסטים או אישיים ולכן אין לסמוך על שיקול דעתם. מערכות הביטחון שלנו מודעות לכפיפותן לדרג הנבחר. אך בגלל ההערכה הנמוכה שהם חשים כלפיו הם בטוחים כי טובת המדינה (כפי שהם מזהים אותה) מחייבת אותם להתעלם מהדרג המדיני, לעקוף אותו או לתמרן אותו להחלטות “הנכונות” בעיניהם . ולכן מתקיים סינון המידע שעליהם להעביר לקברניטים , או עיבודו בדרך שתשרת את תפיסת עולמם. כבר עסקתי בטור הזה בתעשיית ההפחדה וההרתעה שניהלו ראשי מערכות הביטחון שלנו ביחס לעוצמתו של חיזבאללה למשל. כדי להרתיע כל ממשלה מעימות יישיר עם הארגון, הודיעו לעם ישראל כי 6000 רקטות וטילים ליום יפגעו בנו, הרבה מעבר ליכולת הספיקה של מערכות ההגנה. העריכו כי צפויים 15000 חללים ועלטה של 72 שעות תשרור בארץ. הציגו תרחישי אימה כאילו אין בידי ישראל יכולת לסכל אותם, יכולת שהופעלה להפליא בחודשים האחרונים. מדוע עשו כך? כנראה מתוך חשש שמקבלי ההחלטות יחליטו לתקוף בלבנון בשעה שהם עצמם, “המומחים הביטחוניים האובייקטיביים” סברו שאין לעשות כן. באורח דומה הוצגו על ידי צה”ל במשך שנים נתונים מבהילים ביחס למחירים הכבדים של מבצע קרקעי בעזה למיגור החמאס. נתונים אלו התאימו היטב לנתניהו שהעדיף “הכלה” וסייעו לו להדוף את מבקריו מימין שתבעו השמדת החמאס. חברי ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים הורתעו מהתרחישים שהוצגו בפניהם בידי מערכות הביטחון ולא לחצו על ראשי הממשלות לצאת למלחמת מנע. כך הגענו להפתעה הנוראה ב7 באוקטובר ושילמנו בריבית דריבית , בדם ילדים ונשים וקשישים – את מה שניסו מפקדי צה”ל “לחסוך” מאיתנו עד אותו יום, כשאינם סומכים על שיקול דעתו של הדרג המדיני המופקד עליהם.
*
הדברים עתיקים. בדומה לכך היה כבר בימי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר צה”ל ( ביוזמת שר הביטחון שרון) הציג בפני ממשלת בגין תמונה מסולפת של יעדי המלחמה ותמונת מצב הקרבות. אלו שאישרו מבצע ל”40 קילומטרים” מצאו עצמם מופתעים בפרברי בירות. איני נכנס כלל לוויכוח אם רפול ושרון צדקו כשסברו שמנחם בגין ממילא לא יבין את המשמעויות הצבאיות של המהלך ולכן הוליכו שולל אותו ואת ממשלתו. וייתכן גם כי הדרג המדיני הבין רק מה שרצה להבין ועצם עיניים. בין כך ובין כך – סינון המידע ועיוותו שמשו כלי בידי מערכות הביטחון כדי לתמרן את הדרג המדיני.
*
הדרך הקלה להתעלם מחומרת המחלה הזו היא לטעון שכל מי שמותח ביקורת על צה”ל בתחומים אלו מתכוון רק להקטין מאחריותו של הדרג המדיני. קשקוש. גם חיים רמון, מי שהיה המשנה לראש הממשלה אולמרט הכיר היטב את המצב הזה. ב”מעריב” ( 14 בדצמבר 24) כתב: ” ראיתי שרבים שבו והתפלאו מדוע הרמטכ”ל וראש השב”כ לא העירו את ראש הממשלה בשעה 4 בבוקר, כדי לעדכן אותו שהולכת להיות חדירה של חמאס לישראל. בתור מי שישב בוועדות, בקבינטים ובקבינטים מצומצמים עם בכירי מערכת הביטחון, ושמכיר ממקור ראשון את דרך התנהלותם, אני הייתי מתפלא אם הם כן היו מעירים את רה”מ כדי לעדכן אותו אודות החדירה.
הרמטכ”ל וראש השב”כ החליטו שלא לעדכן את רה”מ לא בגלל שההערכה שלהם הייתה שזו תהיה חדירה בקנה מידה קטן (וברור שגם על מידע כזה צריך להעיר את רה”מ), אלא משום שכך נוהגות המערכות האלו כבדרך קבע, לכל הפחות בעשורים האחרונים. בעיני מערכת הביטחון (כמו גם בעיני דרגים מקצועיים נוספים כמו אגף תקציבים וכמובן משרד המשפטים), הם ורק הם אמורים לקבוע את המדיניות בפועל בכל סוגיה מרכזית, ולא חלילה נבחרי הציבור.” רמון ציטט את דבריה של דינה זילבר, מי שהיתה המשנה ליועמ”ש “במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה”. לכן, כתב רמון, החליטו הרמטכ”ל וראש השב”כ לא לדווח לראש הממשלה על החדירה הצפויה, שמא יחליט משהו המנוגד למדיניותם.
*
התיקון הגדול שישראל זקוקה לו – אסור שייעצר בסילוק בעלי התפקידים שכשלו. צריך לחנך מחדש את ראשי מערכות הביטחון שלנו. להחזיר אותם לשיעורי האזרחות בתיכון.
(צילום דובר צה”ל. ויקיפדיה)
כתבות נוספות
