גיבורים בשירות האויב
פרופ’ אריה אלדד
לפני שבוע אמר בוגי יעלון שישראל מבצעת בעזה טיהור אתני ופשעי מלחמה. הוא האשים את ממשלת ישראל “שכרגע גוררים אותנו – לכבוש, לספח, לטהר טיהור אתני… טרנספר או תקראו לזה איך שאתם רוצים, ולהתיישב יישוב יהודי”. גם לאחר מכן לא חזר בו. “אני שמח שחוללתי סערה פוליטית” אמר כשהוא מתעלם מכך שאת עיקר השמחה גרם לחמאס לחיזבאללה ולאיראן, ויזכה בקרוב להופיע ברשומות בית הדין הבינלאומי בהאג כמי שהפליל את כל קציני צה”ל ולוחמיו בפשעי מלחמה.
רבים שאלו :”מה קרה לבוגי?” יעלון שהיה חייל גיבור באמת, מפקד סיירת מטכ”ל. מי ש(על פי מקורות זרים) וידא הריגה באבו ג’יהאד בתוניס. מי שהיה רמטכ”ל (וכהונתו לא הוארכה כיון ששרון חשש לשווא שבוגי יפריע לו בהתנתקות). מי שהיה שר ביטחון וחבר ליכוד. איך זה אימץ את הטיעונים של החמאס ותומכיו בעולם?
היו (ובהם האלופים במיל. עוזי דיין ויעקב עמידרור שהכירו את יעלון מקרוב ) שטענו שהאיש פשוט השתגע. הוא קודח חור בקרקעית הספינה שלנו רק כדי להטביע את הקברניט. אך יעלון מודע היטב לחומרת דבריו וטענת אי השפיות לא תעמוד לו בבית הדין של ההיסטוריה. הוא אחראי למעשיו ולדבריו, והמהלך שלו שקוף וצפוי.
*
יעלון מבכה את החורבן שהמיטה ישראל על הרצועה. לא את מחוללי זוועות ה-7 באוקטובר הוא מאשים אלא את ממשלת ישראל שהורתה לצה”ל להשמיד את החמאס. יעלון יודע הכל על מנהרות החמאס, יודע שהם נלחמים בנו גם כעת מתוך בנייני מגורים, שכל בתי הספר הם מאגרי אמל”ח, אבל כשהוא רואה את מעוזי החמאס חרבים הוא מקונן :” אין בית להייא, אין בית חאנון. פועלים כרגע בג’באליה ובעצם מנקים את השטח מערבים”.
ועל מה הוא מסתמך? מטעמים פוליטיים (שותפיו להתנגדות לנתניהו) הוא נמנע מלהאשים בפשעי מלחמה את גלנט (“נחזיר את לבנון לתקופת האבן”) או את ליברמן (“אין חפים מפשע בעזה”), ומתייחס לשר האוצר: “סמוטריץ’ מדבר על לדלל חצי מהאוכלוסייה, אין לו בעיה מוסרית להרעיב למוות שני מיליון עזתים”. אבל כיוון שהוא שונא את כל הממשלה ובייחוד את ראשה – הבה נחמש אותו בעוד מספר ציטוטים :
שר הביטחון: ” אם נוכל לפנות מרצועת עזה 300 אלף פליטים למקומות אחרים… נוכל את עזה לספח בלי בעיה”. שרת החוץ (מיל.) : “יש ענין דילול המחנות. אין ויכוח על העיקרון”. שר הפנים: “לו אפשר היה 200 אלף מהפליטים להעביר לאל־עריש”. שר המשטרה : “להעביר אותם לגדה המזרחית” . “לגדה המזרחית צריך לקחת אותם בעורפם ולזרוק אותם”, אמר שר אחר. שר העבודה : “בעד עידוד הגירה מעבר לים… סיני על מרחביו, ולא רק אל־עריש, מאפשר יישוב כל פליטי עזה, ולדעתי לא צריך לחכות. צריך להתחיל ליישב, גם אם יציקו” ראש הממשלה סיכם : “אני אמרתי זאת גם כאשר הבעיה עוד לא היתה כל כך חריפה, שהפליטים צריכים להסתדר מחוץ לישראל שלנו”.
הדיון התקיים כמובן לא בממשלה הפושעת, הקיצונית הדתית משיחית, הפשיסטית, הסהרורית, המכהנת לטעמו של יעלון היום, אלא בממשלת מפא”י שממש ערב מלחמת ששת הימים הצטרפו אליה דיין ובגין.
“פושעי המלחמה”, שהטיפו לדילול האוכלוסייה בעזה, לטרנספר, וליישוב יהודים במקום הערבים שיפונו מארץ ישראל שלנו, הם (על פי סדר הופעתם ) משה דיין, גולדה מאיר, משה חיים שפירא, אליהו ששון, יוסף ספיר, יגאל אלון ולוי אשכול. ותודה לעופר אדרת (“הארץ”) שהסיר אבק מהפרוטוקולים של הממשלה מ-25 ביוני 1967.
ואולי ראוי גם להיזכר במבצע “קטיף כלניות”. בימי האינתיפאדה השנייה, כשרחובות ישראל נשטפו בדם יהודים נרצחים, שב”כ הביא “ידיעת זהב”: צמרת החמאס התכנסה בבית אחד בעזה. בין הנאספים : אחמד יאסין, מוחמד דף, איסמעיל הנייה, עדנאן רול אחמד ג’עברי ומחמוד א-זהאר. הוחלט לתקוף בפצצת 84MK במשקל טון. אבל אז התריע חיל האויר כי פצצה כזו תגרום “נזק סביבתי” קשה. מחשש לפגיעה ב”חפים מפשע” פסל הרמטכ”ל יעלון שימוש בפצצה זו ולכן הטילו 82MK , פצצה של רבע טון. כל ראשי החמאס חמקו בלא פגע. כמעט כולם חוסלו במהלך 20 השנים שחלפו מאז, לא לפני שרצחו אלפי ישראלים.
אולי גם לכן היו שטענו כי יעלון מעולם לא היה איש ימין אמיתי , אלא איש שמאל שמצא בליכוד פלטפורמה פוליטית שימושית ( כשהוא השתחרר מצה”ל כבר נרשם עודף גנרלים בשמאל הפוליטי). אבל גם הם לא יוכלו להסביר איך הוא התהפך, לא על נתניהו ושותפיו לממשלת הימין – אלא על עקרונות הזרם המרכזי של הציונות הסוציאליסטית, של ממשלת מפא”י ההיסטורית . והרי גם אם נתאמץ לא נוכל להיות צבועים כמוהו ולא נוכל לטעון כי מה שהיה נכון ב1967 הפך לפשע מלחמה היום. ערביי 67 בעזה לא טבחו ביהודים ערב המלחמה, בניגוד לנכדיהם היום, ואף על פי כן ידעו אז מנהיגי ישראל שיש לגרש אותם מעזה. וכיון שלא הצליחו, או לא העזו – הגענו עד הלום.
*
אז אם יעלון לא היה שייך מעולם באמת ובתמים למחנה הלאומי, וגם את מורשת השמאל הציוני הפך ל”פשע מלחמה”, ואני מתעקש לדחות את ההסבר הפסיכיאטרי – מה מסביר את התגייסותו לסייע לגרועים שבאויבינו?
אין ספק, כי השנאה האישית לנתניהו שהדיח אותו מתפקיד שר הביטחון כדי למנות לתפקיד את אביגדור ליברמן היא הדלק המוצק הממשיך לבעור בו. אך יעלון לא לבד. מדובר בתופעה רחבה יותר שיש לה מאפיינים קבוצתיים. שנאה ושאיפת נקם יכולים להטריף, אבל רק נדירות הם שגורמים למי שהיה מוכן להקריב את חייו בשביל המדינה לנסות להטביע את הספינה שכולנו שטים בה. בהבדלי ניסוח כאלו או אחרים ( כי יש בתוך הקבוצה גם חכמים וזהירים ממנו) פועלים כך גם אהוד ברק, עמירם לוין, עמי איילון, , מנהיגי הסרבנות מקרב “אחים לנשק” ואחרים. כולם חיילים גיבורים בלי שום מרכאות שגלשו ללא בלמים במדרון חלקלק שנראה להם הגיוני ומוצדק בעת שהחליקו בו , ולא הבחינו כי הגיעו לנקודה בה הם מחריבים את מפעל חייהם. מסלול דומה אולי עבר לפני חמישים שנה חייל צנחנים פשוט שלחם בששת הימים, יליד קיבוץ גן שמואל של מפ”ם ההיסטורית, של השומר הצעיר החלוצי, אודי אדיב שמו. הוא עבר ממפ”ם (שמאל ציוני) למק”י (קומוניסטים אנטי-ציוניים) ול”מצפן” ( שמאל רדיקלי שפרש ממק”י) משם ל”ברית הקומוניסטית המהפכנית” ואחר כך ל”חזית האדומה” עד שהפך מרגל בשרות סוריה, שם התאמן גם בחבלה וחזר כדי לפגוע במדינת ישראל. כל שלב ודאי היה הגיוני ועקבי בעיניו. ושום דבר לא גרם לו לעצור ולהבין לאן הגיע. גם הגיבורים ברשימה לעיל אינם מבחינים בכך אין להם בלמים. הם לא הצטרפו חלילה לארגוני טרור, אך אינם מדווחים לעצמם כי הפכו בלי משים למשרתי האויב. כל זה קרה להם כי הם בטוחים שהמדינה שלהם. ואם היא שלהם – מותר להם גם להרוס אותה אם רוב הציבור אינו מכיר בהם כאדוני הארץ.
( צילום ראובן קופצינסקי. ויקיפדיה)
כתבות נוספות
