הדלפה, השפעה, שטיפת מוח.
פרופ’ אריה אלדד
כל שרברב וכל אדם שיש צנרת בביתו – יודעים מהי דליפה. אבל מידע אינו נוזל. בד”כ אינו דולף סתם. כשמדובר בפעולה מכוונת – הדלפה – מנוע החיפוש של גוגל נזקק ל0.18 שניות למצוא 109000 אזכורים להדלפות. הדלפות מידע נועדו להשפיע. אבל כשהדלפה בודדת אינה משיגה את מטרתה, מנסים אלו המבקשים לחולל את השינוי בתודעה הציבורית, או זו של קבוצת קובעי מדיניות, או אפילו פרט בודד מתוכה להציף אותנו במידע. זו שטיפת מוח. ההבדל בין הדלפה להשפעה ולשטיפת מוח הוא כמותי, לא מהותי. ,
*
בעבר ראו עיתונאים את עיקר תפקידם בדיווח עובדות, אחר כך התקנאו בפובליציסטים, בעלי טורי דעה המביעים את דעתם על המציאות, וערבבו מידע ודעות. והיום כשקוראים טור בעיתון, כבר אי אפשר לדעת אם מדובר בעובדות או בדעות. גם על המרכאות, בתחילת ציטוט ובסיומו, ויתרו כבר רובם. בכוונת מכוון. כדי שלא נוכל לדעת מה אמר המרואיין ומה אומר לנו הכותב. עיתונאים זוטרים מסתובבים בשטח, רואים ומתארים את אשר ראו. לעיתים מראיינים עדים למאורע נשוא הכתבה ומציינים את שמם. אבל עיתונאים בכירים מהם כבר מראיינים בעלי תפקידים. לעיתים זהו ראיון גלוי. רווי ציטוטים. אך כשיש סיבה להסתיר את שם המרואיין, הוא יוגדר כ”מקור הבקיא בפרטי הפרשה”. לעיתים הם מקבלים מהמקורות שלהם מסמכים. אלו הן ההדלפות. בכל גיליון עיתון ראוי לשמו, ובתכניות תחקירים בטלויזיה או ברדיו, כל יום, אנו נחשפים לחומרים סודיים שטוב היה לולא התפרסמו. העיתונאים פועלים בחסות “חיסיון עיתונאי” ובשם “זכות הציבור לדעת”. אבל לרוב – אולי תמיד – החשיפה נועדה להשפיע על דעת הקהל, להניע שינוי, ולהאדיר את שמו של העיתונאי. עיתונאים רבים מסתתרים מאחורי “חובה מקצועית” לפרסם את האמת, ומגלגלים עיניים כשטוענים מולם שהם רוצים להשפיע על דעת הקהל ובוררים את האמיתות שלהם על פי השקפותיהם הפוליטיות. פעמים הם משיגים תוצאה הפוכה. הם אולי מצטערים, אך מגלגלים עיניים וטוענים בלהט שגם אילו ידעו מראש שהפרסום יזיק למטרותיהם המוצהרות- היו מפרסמים. אני מתקשה להאמין להם.
*
כל הדברים הללו נכתבים כמובן על רקע פרשת פרסום מסמכי מודיעין מסווגים , שפורסמו בעיתונים בחו”ל לאחר שנאסרו לפרסום על ידי הצנזורה בארץ. המסמכים נמסרו להם, לכאורה, בידי אלי פלדשטיין מי ששימש דובר צבאי בלשכת ראש הממשלה, לאחר שקיבל אותם מאנשי מודיעין שהיו מעוניינים, לדברי עורכי דינם, שהמידע יעבור לראש הממשלה והוא יעשה בו שימוש. אם אלו הן אכן העובדות -אין ספק כי מדובר בסדרת עבירות חמורות שעלולה הייתה לגרום – ואולי אף גרמה ממש – נזק ביטחוני למדינה. לחשיפת מקורות. ועל כך יש להענישם בחומרה.
מה שמציק לי הוא שעיתונאים אשר שנים רבות מתפרנסים מהדלפות ומפרסמים אותן , בארץ או בחו”ל, נרעשים ומזדעזעים עכשיו. לעיתים הם מדגישים כי הפרסומים שלהם “אושרו בידי הצנזורה”. תירוץ נלעג. הצנזורה בישראל היא גוף חלש, מסורס כמעט. הצנזורים הצבאיים יודעים היטב שגם אם יאסרו לפרסם משהו – המידע ימצא דרכו במהירות לרשתות החברתיות או לעיתונות חוץ, בתוספת ההערה “נאסר לפרסום בידי הצנזורה”, מה שרק יוסיף לאמינות המידע ולהד שהידיעה תיצור. תכפיל את ההשפעה שלה, ובמקרה זה – את הנזק למדינה.
אין ספק שהמנוול שהדליף לעיתונאים סרטונים המעידים לכאורה על התעללות חמורה ברוצחי הנוח’בה בשדה תימן – התכוון לחשוף מעשי זוועה שמבצעים לכאורה חיילי צה”ל, ולהזיק בכך למדינת ישראל. מי שפרסם את החומרים הללו התכוון להכפיל את הנזק. החיילים שהיו מעורבים לכאורה במעשים הללו, נעצרו ונחקרו, ויש כוונה להעמידם לדין. לא שמעתי כי מי שגנב את הסרטים ומסר אותם לידי העיתונאים כדי להשיג השפעה על דעת הקהל בארץ, בחו”ל ובהאג – נעצר או נחקר. הצנזורה – אותה צנזורה עליהם מסתמכים מגלגלי העיניים הטוענים כי “הצנזורה אישרה פרסום” – לא התערבה ולא מנעה את הפרסום והנזק.
החיילת ענת קם העתיקה אלפי מסמכים סודיים ממחשב במפקדת פיקוד המרכז, ומטעמים אידיאולוגיים (“חשיפת פשעי מלחמה”) מסרה אותם לידי עיתונאי “הארץ” אורי בלאו. היא הודתה כי עשתה זאת כדי להשפיע על דעת הקהל. בלאו פרסם ב”הארץ” כתבות המבוססות על אותם מסמכים. נזק רב נגרם למדינה. הצנזורה – לא מנעה את פרסום רוב הכתבות הללו. ענת קם הורשעה בריגול חמור ונידונה לארבע וחצי שנות מאסר. בית המשפט העליון קיצר את עונשה. השופטת עדנה ארבל התרשמה כי קם “לא פעלה בשם אידיאולוגיה אנטי ישראלית או אנטי צהל”ית … המוטיבציה למעשים הייתה רצונה של המערערת להביא לידיעת הציבור בעייתיות וליקויים בהתנהלות הצבא” . אני מפקפק אם סימפתיה כזו תובע גם כלפי אנשי המודיעין שמסרו לפלדשטיין את המסמכים המסווגים. תמיכה פומבית בבלאו ובענת קם הובעה על ידי גופים עיתונאיים רבים, ובראשם “הארץ”, גם “מועצת העיתונות” תמכה בבלאו. ואף חברי כנסת שמאלנים התייצבו לצידו. בסוף ישבה קם בכלא שנתיים, והיום היא כבר כותבת ועורכת מדור הדעות ב”הארץ”. ראוי גם להזכיר גם כי על כל הפרשה הוטל בארץ צו איסור פרסום, אך מישהו הדליף את פרטיה לבלוגר יהודי בארה”ב ואחר כך פורסמו הדברים בסוכנות ידיעות יהודית אמריקאית. הדלפת מידע אסור לפרסום בארץ לעיתונות חו”ל היא פרקטיקה מוכרת. בארץ פועלים מספר עיתונאים מכובדים ומפורסמים העובדים במקביל גם בכלי תקשורת בחו”ל. בפני עיתונאים כאלו פתוחה תמיד אפשרות לפרסם שם – מה שאסור לפרסם כאן. במקרים רבים אחרים גם גורמים מוסמכים בישראל מעדיפים לפרסם את הדלפותיהם דווקא בעיתונות זרה , גם כזו המתפרסמת במדינות ערביות, כדי שלא תזוהה בפומבי עם ישראל הרשמית.
*
כידוע – מסירת מידע סודי מהווה עבירה פלילית. אבל גם השבוע האחרון היה עשיר בהדלפות. זוהי החמאה על לחם חוקם של העיתונאים . ואנו, צרכני התקשורת כבר איננו שמים לב שאנו ניזונים מעבירות. שעות אחדות לפני שראשי מערכת הביטחון שלנו הופיעו בפני פורום מצומצם בדיון סודי שכינס נתניהו כתב ברק רביד כי “ראש השב”כ רונן בר, ראש המוסד דדי ברנע הרמטכ”ל הרצי הלוי והממונה על מפקדת החטופים בצה”ל ניצן אלון סבורים כי חמאס אינו צפוי לוותר על תנאיו לסיום המלחמה ונסיגת צה”ל מעזה ולכן אם ממשלת ישראל מעוניינת בעסקה לשחרור החטופים. עליה להגמיש את עמדותיה.” נראה כי לפחות שניים מאותם ראשים העבירו את הדיווח המסווג שהתכוונו להציג בפורום מסווג לעיתונאי לא מסווג, אבל כזה שיכלו לסמוך עליו שימסור בדיוק, ובהדגשים הרצויים, את עמדתם, המנוגדת לעמדת ראש הממשלה. וזו לא רק הדלפה פלילית – זה מבצע השפעה על דעת הקהל כדי שתפנה נגד מקבלי ההחלטות. כדי להגביר עליהם את הלחץ ממש כפי שהמליצו לכאורה אנשי החמאס במסמך המסווג ההוא. שנגנב. והודלף. הדלפה כזאת מחזקת להערכתי את החמאס ועלולה לפגוע בחטופים ובביטחון המדינה. אין לי “מקורות”. אני רק מעלה השערה הגיונית. ואני מקווה שכל מי שמדליף מידע סודי ישב בכלא.
וכאמור, כשמבצע השפעה אחד לא משיג עדיין את יעדיו – עושים עוד אחד ועוד אחד. עד שנוצרת שטיפת המוח המופעלת עלינו עתה.
(התמונה – ציור סטירי של CESARIEL בערך ויקיפדיה “שטיפת מוח”)
כתבות נוספות
