באו לקלל
פרופ’ אריה אלדד
בארץ ישראל מתחוללת זה למעלה ממאה שנים מלחמה בין יהודים וערבים. לכאורה – סכסוך טריטוריאלי. אבל השורש האמיתי הוא מלחמת דת, או התנגשות אידיאולוגיות בין התנועה הלאומית היהודית והערבית. אלו שניסו לטפל בסכסוך “הטריטוריאלי” באמצעות חלוקת הארץ – נכשלו שוב ושוב, אך לא הבינו שפשוט טעו באבחנה.
אבל בכל זאת – נלחמים כאן על אדמה. על שטח. על ערים וכפרים ולעיתים אפילו על בית או דירה אחת בתוך בית. בטילים ובטנקים או בבתי משפט מקומיים או בינלאומיים. החיכוך הטריטוריאלי, גם אם אינו שורש המחלה אלא רק התסמין שלה, הסימפטום – מתבטא במאבק על שטח. וישראל אינה יכולה שבת בחיבוק ידיים ולהניח לאויביה להשתלט עליו , ולהסתפק באבחנה כי זו מלחמת דת, או התנגשות אידיאולוגית שתימשך לנצח. היא חייבת לטפל גם בתסמינים. מדינת ישראל חייבת להחזיק באדמות ארץ ישראל ולמנוע השתלטות אויביה עליהן.
*
מאז ראשית שיבת ציון, אפילו לפני הציונות, ניטש המאבק. יהודים קנו אדמות בכל הארץ. התנועה הציונית הקימה את הקרן הקיימת לישראל, מכשיר רב עוצמה, כדי לגאול את אדמות הארץ וליישב בהן יהודים. בדיעבד הסתבר כי היישובים שקמו שרטטו את מפת המדינה. המחרשה קדמה לצבא, אך לא היה בה די. הערבים נלחמו כדי להשמיד את ההתיישבות היהודית בארץ. ומה שלא נקנה ויושב עד מלחמת העצמאות – נכבש בידי צה”ל, ואחרי המלחמה הקימה המדינה יישובים במקום יישובים ערבים שניטשו במלחמה, ובשטחים שוממים ופתוחים.
קווי שביתת הנשק של 1949 לא הפכו לגבולות שלום. ולכן נפרצו במלחמת ששת הימים , ומדינת ישראל מחזיקה היום בלב המולדת ההיסטורית שלנו, ביהודה ובשומרון. אך כיון שלא החילה עליהם ריבונות – הביטוי הטריטוריאלי של הסכסוך נמשך וגובר. מאות יישובים הוקמו בשטחי יו”ש. למעלה מחצי מיליון יהודים כבר חיים בהם. השמאל בארץ, ורבות ממדינות העולם מכנים אותם “התנחלויות”. אבל ב-7 באוקטובר למדנו שוב כי בעיני הערבים גם בארי ואשקלון הן “התנחלויות”. ועדיין – רוב השטח נותר שומם. ברובו אלו אדמות מדינה. הרשות הפלשתינאית מפעילה זה כעשרים שנה את “תכנית פיאד” , תכנית אסטרטגית להשתלט על שטחי C המהווים כ-60% משטחי יו”ש. זה השטח שכל היישובים היהודיים הוקמו בו, אך כל מי שמתבונן במפה רואה כי הרווחים שבין היישובים גדולים בהרבה מהשטח שתופסים היישובים עצמם. לכן, ועל מנת לקבוע עובדות של “התיישבות ערבית” כיוונה הרש”פ את מאמציה לבניה מסיבית ומתוכננת בשטחים אלו.
רק לאחרונה הבינו היהודים, בהובלת תנועות ההתיישבות ביו”ש, כי השלב הבא של המאבק הוא על השטחים הפתוחים. כך נולד רעיון החוות החקלאיות. ברובן – חוות מרעה.
*
גם בנגב הוקמו כאלו. “חוות בודדים” קראו להן. ותכליתן – לתפוס שטח, למנוע השתלטות ערבית על אדמות המדינה – הייתה לצנינים בעיני השמאל, וגם גופים “ירוקים” עיקמו את האף. אלו שלא פצו פה כשהבדואים השתלטו על אדמות הנגב – מצאו פגמים רבים בהתיישבות היהודית, חשש לפגיעה בערכי טבע, ובנופי השממה שהפכו גם הם ערך ( כל עוד לא התיישבו בהם ערבים). אך רק בעשור האחרון הבינו המתיישבים היהודיים ביו”ש כי זה המתכון היחיד לאחיזה בשטחים גדולים. אין שום סיבה שרק ערבים יוכלו להקים עשרות מאחזים במדבר יהודה ובבקעת הירדן (וחאן אל אחמר כמשל). שרק הרשות הפלשתינאית תוכל לבנות בשמורת הטבע “ההסכמית” במדבר יהודה , ולסלול בה כבישים. גם היהודים חייבים ויכולים לפעול כך.
חוות הצאן, המחזיקות בשטחי מרעה נרחבים החלו לצוץ בעשור האחרון – ובתנופה עצומה בשנה האחרונה ביהודה, בבנימין, בשומרון, בבקעת הירדן, ובספר המדבר. בשבועות האחרונים גילה אותן גם השמאל הישראלי ויצא להילחם בהן.
“שלום עכשיו”. פרסמו מפה מפורטת ובה יותר מששים חוות חקלאיות כאלו, חוות צאן ולא רק, שקמו ב”גדה המערבית” בלשונם. הם יכולים לקרוא לארץ ישראל גם קמצ’טקה, והיא תישאר ארץ ישראל. באו לקלל – נמצאו מברכים.
אנשי שמאל אחרים עסקו בחריצות בהלשנה באזני כל מי שרצה לשמוע – אירופאים ואמריקאים, ודיווחו על כל כבשה וכל דיר, כל חווה וכל אחת מהמשפחות שהקימו אותן. לעיתים ראו ברכה בעמל ההלשנה וחלק מהמתיישבים זכו להימנות על רשימות הסנקציות של הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי. ובערב יום הכיפורים פורסמה ב”הארץ” , ששונאי ישראל רבים משתמשים בו כזרוע המודיעין שלהם, כתבת תחקיר נרחבת על החוות הללו (“להתנחל עד האינסוף ומעבר לו” הגר שיזף והילו גלזר. מוסף “הארץ” 11 באוקטובר 24).
אחת הטענות העיקריות נגד חוות המרעה הללו הייתה שהן משמשות “בסיסי יציאה” לפעולות נגד “קהילות” ערביות בסביבתן. מה שנטען בעבר נגד “ההתנחלויות” – מודבק עכשיו לחוות החדשות. מאליו מובן שכאשר רועי צאן יהודיים נתקלים ברועים ערבים הפולשים לשטחי המרעה שהמדינה הקצתה להם בדין – פורץ עימות. כבר ספר בראשית מתאר סכסוך כזה בין רועי אברהם ורועי אבימלך מלך גרר. ובימינו – לא פעם מלווים הפורעים הערבים בפעילי שמאל רדיקלי, מקומיים או זרים, המתעדים את העימות ומפרסמים כי “שוב תקפו מתנחלים אלימים רועים ערביים תמימים וחסרי ישע”. בנימין אחימאיר, בן 14, מחוות “מלאכי השלום” נרצח במרעה בידי ערבים תמימים וחסרי ישע כאלו. על אחת החוות הללו, כתבו ב”הארץ”, כי “הפכה למוקד חיכוך ואלימות כמעט מעצם היותה” . ולא כך היה בתל חי? במושבות, בקיבוצי העלייה השנייה בעמק? בכל אחת מהנקודות שהוקמו בימי “חומה ומגדל”? מעצם היותם יישובים יהודים בארץ ישראל הם היו “מוקדי חיכוך” . בסיסי יציאה של “השומר” והפלמ”ח, שהערבים ראו בהם “קולוניאליסטים” ומטרה ראויה לתקיפות. וכך לאסוננו , בימינו, גם ניר עוז ושדרות.
ועוד ענין חשוב היה לצנינים בעיני פעילי השמאל הרדיקלי ושופרם “הארץ”. בחוות הללו נקלטים גם מאות נערים שנפלטו מבתיהם וממערכות החינוך. רבים מהם מצאו בחוות בית ומשפחה. בהתנדבות לבניין ארץ ישראל ושמירת אדמותיה – חלופה יחידה לרחוב, לכיכר החתולות, לסמים או לפשע. הטיפול בנוער כזה, ועצם ההתנדבות של בני הנוער הפכו בעיני עיתונאי “הארץ” ל”ניצול של כוח אדם זול”. איזה מזל שהקיבוצים אליהם זרמו בעבר אלפי מתנדבים – חמקו מפסק דין חמור כזה. איזה נס שאלפי ה”שינשינים” ובני הקומונות, בנות השירות הלאומי, המתנדבים בקיבוצים, בעיירות פיתוח, בבתי חולים – נמלטו מגורל דומה, וההתנדבות שלהם לא מוכפשת כ”ניצול כוח אדם זול”.
החוות החדשות הללו זוכות לתמיכה מלאה ממדינת ישראל. אפילו עיתונאי השמאל הקיצוני לא טענו שהחוות גזלו אדמות “פרטיות” של ערבים. אלו אדמות מדינה, אבל הכותבים סבורים כנראה שכל השטח צריך להיות של הערבים. ולא. זה לא “הכיבוש” , כי לא קראתי אותם כותבים נגד השתלטות בדואים על אדמות מדינה בנגב. בעיניהם גם “אדמות מדינה” שייכות לערבים.. משרדי הממשלה השונים ( החקלאות, ההתיישבות והמשימות הלאומיות, האוצר, הביטחון, החינוך, הנגב והגליל, והרווחה) מעבירים תקציבים לחוות הללו, כמענקי מרעה, מענקי פיתוח, מרכיבי ביטחון ותמיכה בטיפול בחינוך ובשיקום נוער בסיכון. גם קק”ל והחטיבה להתיישבות מסייעות. ויבואו על הברכה השרים סמוטריץ, סטרוק, קיש, דיכטר, וסרלאוף, ומרגי, (רשימה חלקית). ותודה מיוחדת ל”שלום עכשיו” ו”הארץ”. באו לקלל – ונמצאו משמחי-לב לכל אוהבי ארץ ישראל.
( מפת ההתנחלויות באדיבות שלום עכשיו)
כתבות נוספות
