מלחמת קונצנזוס. בינתיים.
פרופ’ אריה אלדד
המלחמה בחיזבאללה זוכה לתמיכה מקיר לקיר.
הקואליציה תומכת במלחמה. זה ברור. גם “המרכז” בהתגלמותו של בני גנץ תומך בה ואפילו מצדיק מהלך קרקעי בהמשך. ודאי מפלגות המזוהות אידיאולוגית עם “הימין” שמצאו עצמן באופוזיציה בגלל נתניהו , כמו “הימין הממלכתי” של סער ו”ישראל ביתנו” של ליברמן תומכות במלחמה ובמהלכים תקיפים מאד בלבנון. אבל אפילו מירכתי השמאל שעדיין מגדיר עצמו ציוני הובעה תמיכה תקיפה בצורך לפתוח במלחמה בלבנון. יאיר גולן, מנהיג “הדמוקרטים” התראין לרשת ב’ והציע לכבוש רצועה בתוך לבנון. וכבר לפני חודשים אחדים – אולי כדי לנגח את הממשלה שבמשך 11 חודשים הסכימה לנהל מלחמת התשה מול חיזבאללה, והשלימה למעשה עם הגליית רבבות מתושבי הצפון – קרא גולן להיכנס ללבנון וליצור מחדש בדרומה רצועת ביטחון ברוחב קילומטרים אחדים. אולי רצה לתקן בכך את האסון שהמיטה עלינו ממשלת העבודה-מר”צ בראשות ברק בשנת 2000, כשנסוגה מלבנון. על כך זכה כמובן למקלחת צוננין בביטאון השמאל הרדיקלי “הארץ”. לטעמם של כותבים בעיתון הזה – גם המלחמה בעזה היא “הרג של חפים מפשע” . הם מאמינים בעסקה עם סינואר, עם נסראללה, ומוכנים להסתמך על הסכמים איתם כדי להחזיר את הגולים לבתיהם.
ובכן : המלחמה בלבנון זוכה לתמיכה “מקיר לקיר”, ואכן, מי שמתנגד לה היום מסמן עצמו שוב מחוץ לכתלי הבית הציוני שלנו. כמי שמנגח אותו מבחוץ וחובר לאויבינו. כשאויבים מבית כמו איימן עודה קורא למלחמה “הטבח בלבנון” וקובע כי “ישראל אחראית לפרוץ מלחמת לבנון השלישית” – אין בכך חידוש. זה “החד”ש ” הישן והמוכר, שונא ישראל ותומך באויביה. וגם כאשר עופר כסיף, משורות האויבים הללו, מגדיר “טרוריסטים” את חיילי צה”ל וכוחות הביטחון שלטעמו עומדים מאחורי הפגיעה במחבלי חיזבאללה באמצעות פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר שלהם – אין בכך חידוש היסטורי. קדמו לו בוגדים אחרים בעם היהודי, מימי המרד הגדול ברומאים דרך הקאפו והיודנראטים בימי ההשמדה וכלה בקומוניסטים ואנשי השמאל הקיצוני , כמו קלינגברג, וענונו, ורד ואדיב. דווקא המעטים הללו שמחוץ למחנה מעידים בשעה הזו על היקף ההסכמה הלאומית ועוצמתה.
אחד עשר חודשים היסס נתניהו לפני שהחליט לצאת למלחמה בחיזבאללה. לזכותו ניתן אולי לומר כי הקיצוצים המופקרים שכפו הוא וקודמיו בעשורים האחרונים על צה”ל מנעו מהצבא להתמודד בעוצמה בשתי חזיתות. מפתה אולי גם להשוות את ההיסוס הזה ל”הבלגה” שגזר אריאל שרון על ישראל בימי האינתיפאדה השנייה עד שיצא ל”חומת מגן”. בתהום הדמים של האינתיפאדה ניצח שרון את אהוד ברק בבחירות כשהוא מבטיח “שלום וביטחון” . במרץ 2001 הקים ממשלה, אך רק כעבור שנה, אחרי הטבח במלון פארק בליל הסדר – יצא ל”חומת מגן” והיכה את ארגוני הרצח הערביים. פרשניו ניסו לתלות את ההבלגה הממושכת בהמתנה לאירוע תודעתי מכריע שיגייס את רוב דעת הקהל לתמוך במלחמת חורמה נגד ארגוני הטרור בהנהגת ערפאת. אולי זכר את העדר הקונצנזוס במלחמת לבנון הראשונה. גם נתניהו שנוא ורק מקצת הציבור תומך בו היום, אך קשה לזהות אירוע “צורב תודעה” אחד שגייס לטובתו את דעת הקהל ליציאה למלחמה. אפילו טבח הילדים במג’דל שמס לא הזיז אותו מעמדת ההמתנה והתגובות המדודות היטב לכל מטח מלבנון. ודעת הקהל? זו הרי תובעת מלחמה בחיזבאללה כבר חודשים ארוכים. כך דורשים ראשי הרשויות בצפון. וכאמור – גם ראשי המפלגות הציוניות בכנסת. על כל פנים – משהתגבר על היסוסיו ויצא למתקפה “מדורגת” – יבורך. מה גם שלפי שעה המתקפה הזו מצליחה. המכות שאנו מכים בחיזבאללה לא רק פוגעות קשה בארגון הטרור והרצח הזה – הן גם משקמות את המורל הציבורי ואמון העם במערכות הביטחון שלו. אמון שנפגע אנושות ב-7 באוקטובר ונשחק עוד בגלל אופי מלחמת ההתשה בצפון באחד עשר החודשים לאחר האסון ההוא.
*
האופוזיציה בישראל תמיד תומכת בממשלה כשפורצת מלחמה. כך נהג בגין בימי מבצע קדש ובימי מלחמת יום הכיפורים. כך נהג שמעון פרס בימי מלחמת לבנון הראשונה ונתניהו בימי לבנון השנייה. אבל ההיסטוריה זוכרת כי התמיכה האופוזיציונית הפטריוטית הייתה קצרת ימים. בגין לא חסך שבטו מבן גוריון כשהחליט על נסיגה מסיני, וזמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים שאל בכנסת “מדוע לא קרבתם את הכלים?” שמעון פרס בראש המערך תמך ביציאה למערכת “שלום הגליל” אך הצטרף בהמשך לביקורת על מטרות המלחמה ומהלכיה. נתניהו תמך באולמרט כשפרצה מלחמת לבנון השנייה אך רבים טענו כי תמך, אולי אף היה בין מארגני מחאת המילואימניקים לאחר המלחמה. ולפיכך, ובהתייחס לכותרת רשימה זו – המלחמה בלבנון זוכה לתמיכה פוליטית רחבה – לפי שעה.
“אין דבר מצליח יותר מן ההצלחה” אומר פתגם אמריקאי מאד. כל עוד אנחנו מכים בהצלחה בחיזבאללה – וכל עוד הטעם המתוק של פיצוץ הזימוניות ומכשירי הקשר לא נמוג, וכל עוד (ב”ה) מספר הנפגעים בצידנו נמוך – הקונצנזוס נשמר. אך אל לאיש לצפות להמשך תמיכה מכל אותם אנשי מרכז-שמאל שעקפו את נתניהו מימין בחודשים האחרונים והתלהמו, תמכו בביסוס מחודש של רצועת ביטחון בלבנון ותבעו מהלך קרקעי מוחץ. ברגע שמשהו ישתנה : אם חלילה יהיו פגיעות נרחבות בעורף הישראלי, רושם של “דשדוש” צבאי בלבנון, לחץ דיפלומטי חיצוני – כל אותם שביקרו בשצף קצף את הממשלה על שהיססה ולא יצאה לקרב ולא מחצה ולא כבשה ולא השמידה ולא החזירה את תושבי הצפון לבתיהם – יתהפכו ויאשימו את הממשלה בהרפתקנות, במלחמת דמים, בהפקרה, באי השגת מטרות המלחמה. מלאכתם תהיה קלה משום שהממשלה לא הגדירה היטב את מטרות המלחמה, ואת ההישגים הנדרשים מצה”ל. בימי מלחמת לבנון הראשונה פיזר שרון עמימות מכוונת
כדי לא לגלות מוקדם מדי לאזרחי ישראל ולעולם כולו כי הכוונה היא לכבוש את ביירות, להמליך את בשיר ג’ומאייל, להגלות את ערפאת מלבנון ( יש גורסים כי שרון התכוון להחזירו לירדן ולהקים שם מדינה פלשתינאית) ולכפות הסכם שלום עם לבנון. כיום – אני מתקשה לזהות תכנית גדולה וסמויה כזאת במלחמה הנוכחית. האם נתניהו מתכנן להציב בתום המערכה את צה”ל על הליטני ולבסס מחדש “רצועת ביטחון” בדרום לבנון? הלואי. כאמור תמיכה ברעיון זה איחד את רוב חלקי המפה הפוליטית, אך אנו רשאים לפקפק ביציבות התמיכה בו מרגע שיתחילו ליפול חלילה נפגעים מקרב חיילי צה”ל שיוטל עליהם להחזיק באזור ביטחון כזה. שוב יקומו לנו “ארבע אימהות” כדוגמת אלו שגרמו לאהוד ברק לברוח מלבנון , ולהביא אותנו למצב שהחיזבאללה מהווה איום אסטרטגי על ישראל. ובכלל – כשהשמאל עוקף לפתע את הימין – מימין , זה עשוי להעיד על אופורטוניזם יותר מאשר על מהפך אידיאולוגי.
ועוד הערה לסיום : גם אם יאזור נתניהו אומץ ויקים מחדש את רצועת הביטחון בדרום לבנון – מי לידינו יתקע שמחר לא יקום איזה אהוד ברק חדש ויברח משם? השוואת המודלים של דרום לבנון, רצועת עזה ויו”ש מעידה שוב : רק התיישבות קבע, היאחזות בקרקע – הן ערובה לביטחון ארוך טווח. הטרור הערבי אמנם לא יחדל אבל לא יוכל להפוך חבל מולדת לבסיס של איום קיומי על ישראל.
כתבות נוספות
