אפידמיולוגיה כמכשיר פוליטי
פרופ’ אריה אלדד
ב19 באוגוסט השנה פנה האיגוד הישראלי למחלות זיהומיות במכתב לשר הביטחון ולשר הבריאות. למכתב הצטרפו מומחים בבריאות הציבור. לאחר שדווח על מקרה פוליו אחד ברצועת עזה כתבו המומחים כי על רקע תנאי תברואה ירודים ונגישות נמוכה לשירותי רפואה – סכנת הפוליו בעזה מתממשת ב”התפרצות תחלואה מסוכנת”, ולפיכך דרשו “הפסקת אש מיידית (ש)תאפשר לא רק את שחרור החטופים…אלא גם שורה של צעדים הכרחיים בתחום בריאות הציבור כולל מבצעי חיסון רחבים ומהירים בעזה, ניטור אינטנסיבי של הביוב, הנגשה ושיפור הזמינות של שירותי בריאות”. הם גם מזהירים כי מגפת הפוליו עלולה להתפשט לישראל ובסיכון מיוחד נמצאים החיילים בעזה ואלו המטפלים במחבלים השבויים. הצגת סכנה למגפת פוליו בישראל בהקשר של המקרה הבודד שדווח בעזה (וברמה העובדתית לא ברורה אמינות המקור בעזה או במצריים) תמוהה ביותר. בפברואר 2023 הודיע משרד הבריאות שלנו על “מקרה שני של פוליו…והמצאות הנגיף בביוב של יישובים רבים” , אך גם אחרי שני מקרים מאומתים לא התפרסמה אזהרת מגיפה בישראל, כיון שסכנה כזו אינה אורבת למחוסנים. דומה שהצגת סכנת התפשטות מגיפה לתחומי ישראל נועדה בעיקר “לגייס” תומכים לדרישה להפסקת אש גם מקרב אזרחי ישראל שמתנגדים להפסקת הלחימה בעזה מטעמים ביטחוניים ופוליטיים, ולהגביר את הלחץ להפסקת הלחימה על מקבלי ההחלטות אצלנו.
אבל גם בלי לצלול אל עמקי האפידמיולוגיה הדרישה להפסקת אש במלחמה נגד החמאס מטעמים של בריאות הציבור היא פוליטית ולא רפואית.
למעלה מאלף ישראלים נרצחו ב-7 באוקטובר. 700 חיילים נפלו בקרבות. כ-40000 עזתים נהרגו. רבים מהם מחבלים אך גם נשים וילדים וקשישים נהרגו במלחמה. במלחמות נהרגים רבים. חיילים ואזרחים. ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו כי כך היה תמיד. מלחמות הן ארוע נורא. עד לתחילת המאה ה-20 רוב המתים במלחמות, חיילים ואזרחים היו חללי מגיפות. לא חללי חרב. מלחמת העולם הראשונה הייתה זו בה התהפך לראשונה היחס הזה. אבל גם במלחמת העולם השנייה מתו מאות אלפים -אולי מיליונים – מטיפוס ומדיזנטריה, בעיקר בקרב אסירי מחנות ריכוז, בקרב שבויי מלחמה, אך גם בקרב חיילים בחזיתות. ואף על פי כן לא מצאתי אף לא כרוז אחד של איגוד רופאי בריאות הציבור באנגליה הקורא לצ’רצ’יל להפסיק את המלחמה כי בגרמניה מתים אזרחים במגיפות או כי ילדי גרמניה אינם זוכים לחיסונים. ואין תיעוד של רופא או קבוצת רופאים אמריקאית הקוראת לגנרל מק’ארתור או לנשיא רוזוולט לעצור את המלחמה ביפן כי מאות אלפי אזרחים וחיילים יפנים מתים מרעב ומגיפות בפיליפינים או בגיניאה החדשה. גם אז היו פציפיסטים באוסטרליה, בבריטניה ובארה”ב, שהתנגדו עקרונית למלחמות בגלל המוות והסבל האנושי שהן גורמות. אך אינני מכיר טיעון של אגודה מקצועית אפידמיולוגית בעולם שהעמיסה על עגלתה המוסרית סכנת מגיפה באוכלוסיית האויב כטיעון להפסקת המלחמה.
*
רבים תובעים עסקה לשחרור חטופים בידיעה שעסקה כזו כוללת הפסקת אש לזמן קצוב או הפסקת כוללת של הלחימה , ונסיגת כוחות צה”ל מרצועת עזה. הטיעונים בעד ונגד עסקה כזו הם ביטחוניים, מוסריים, מדיניים, חברתיים, כלכליים ואפילו דתיים. תוספת תביעה להפסקת אש מטעמים אפידמיולוגיים היא במקרה הטוב תמימה, ובמקרה הרע – צבועה. גנרלים בדימוס מביעים דעתם בעד ונגד מטעמים מוסריים וביטחוניים. יש משפחות חטופים התומכות בעסקה ויש המתנגדות לה בתנאים הקיימים. יש משפחות שכולות התובעות “מלחמה עד הניצחון” וכאלו הדורשות “שחרור החטופים בכל מחיר”. אפשר ורופאים ואיגודים מקצועיים רפואיים חשים תסכול כיון שאיש לא שאל אותם מה הם חושבים על המשך הלחימה בתוקף מומחיותם. אך לא שמעתי את האיגוד האורטופדי מתנגד למלחמה בעזה בגלל פגיעות גפיים בקרב חיילי צה”ל או המחבלים וגם לא את הכירורגים הכלליים התובעים להפסיק את המלחמה בגלל פציעות בטן. בקרב אזרחי ישראל ותושבי עזה. תמוהה לכן מאד היא פניית האיגוד למחלות זיהומיות ומומחי בריאות הציבור אשר קמו ופרסמו את חוות דעתם ואת תביעתם להפסקת אש. אלא שחלקם לפחות פסולים לעדות.
פרופ’ חגי לוין, למשל, יו”ר האיגוד לבריאות הציבור אינו יכול להיחשב “מומחה אובייקטיבי” בסוגיה הפוליטית הזו כיון שמלחמה אינה סוגיה אפידמיולוגית אלא מדינית, והוא כזכור הציב עצמו כשחקן פוליטי. הוא רתם עצמו והקים קבוצת רופאים ( “החלוקים הלבנים” ) שנאבקה נגד הממשלה בסוגיית הרפורמה המשפטית. גם אז ניסה לרתום טיעונים מתחום מומחיותו למחאה נגד הרפורמה . שבועות אחדים לפני המלחמה כתב : “הרפורמה המשפטית צפויה להוריד את תוחלת החיים בישראל”. טיעון אפידמיולוגי חייב להישען על נתונים, סטטיסטיקות ומגמות מדידות. לתומי חשבתי שאפידמיולוגיה היא מדע ולא טור דעות. אבל עוד קודם לכן, כשהודיע על התפטרותו מראשות האיגוד ( ינואר 2021. עדיין בימי מגיפת הקורונה, ושלהי ימי “ממשלת החילופין” נתניהו-גנץ) והצטרפותו לרשימה לכנסת של משה בוגי יעלון נימק זאת בכך שהממשלה “בחרה בגישה טוטליטארית משטרתית”. משלא הצליח להיבחר לכנסת (מפלגת תל”ם בראשות יעלון פרשה מהמרוץ) חזר לשורות האיגוד המקצועי אך לא הסתפק בד’ אמותיה של בריאות הציבור והשתמש באיגוד כפלטפורמה פוליטית. כל אדם, ורופאים בכלל זה רשאים להיאבק נגד ממשלה מכהנת והחלטותיה. הם זכאים כמובן ולהצטרף לזירה הפוליטית כדי להחליף את הממשלה הכושלת לטעמם בממשלה ראויה וטובה. כותב שורות אלו אפילו ביצע מהלך דומה (וכושל) מתוך כוונה להשפיע בזירה הפוליטית. מותר ורצוי לצקת לקלחת הפוליטית גם ניסיון חיים וידע מקצועי החסר כל כך בכנסת ישראל ובממשלתה היום, אבל אין לבוא מתוך אג’נדה פוליטית מובהקת כדי להפוך את ההסתדרות הרפואית ואיגודיה לחיילים במשחק הפוליטי. ההסתדרות הרפואית צבעה עצמה בצבעים פוליטיים מובהקים בימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית בשעה שהיתה חייבת למען החולים ולמען הרופאים להיות א-פוליטית. ממש כך תביעה להפסקת אש בעצם המלחמה מטעמים אפידמיולוגיים, הסתרת תביעה פוליטית ומדינית מאחורי נימוקים של בריאות הציבור היא למצער -נלעגת. לו היו הכותבים מסתפקים בתביעה הומניטארית לאספקת חיסונים לעזה – דיינו. אך כיון שממשלת ישראל אפשרה כבר העברת חיסונים כאלו , ולא זה היה הכוח המניע מאחורי המכתב – קמו ודרשו הפסקת אש. יש להניח כי אם הפסקת הלחימה בעזה תגרום חלילה בעתיד למותם של ישראלים רבים – יאשימו הכותבים בכך את הממשלה. לא את עצמם.
כתבות נוספות
