נדרשת הכרעה אסטרטגית
פרופ’ אריה אלדד
שנים רבות, רבות מדי, חמקה ישראל מהכרעה אסטרטגית בסוגיה הפלשתינאית. הסכמי השלום עם מצריים כללו – על פי הדרישה המצרית – גם ניסיון לפתרון “הסכסוך” במסגרת “שיחות האוטונומיה”, שהגיעו במהרה למבוי סתום. יש אומרים כי מנחם בגין הבין את הסכנה העצומה באוטונומיה כזו, ומסמס את השיחות. הסכמי אוסלו , שהיו ניסיון נוסף להגיע לפתרון – הסתיימו במרחץ דמים איום. למעלה מאלף וחמש מאות יהודים נרצחו כתוצאה מהכנסת ערפאת ארצה והקמת הרש”פ. רוב הציבור הישראלי הפך למתנגד מובהק להקמת מדינה פלשתינאית בעקבות האינתיפדה השניה, אך נתניהו שרון אולמרט ובנט , גם כשהיו להם אינספור הזדמנויות – נמנעו מפירוק הרשות. ניסיונו של שרון להגיע להכרעה חד צדדית ב”התנתקות” יצר ברצועת עזה ממלכת טרור מסוכנת שאנו מתקשים להכריעה. את פירותיה הבאושים של ההתנתקות אכלנו ב-7 באוקטובר. האשליה שנוכל לאורך שנים להמשיך לנהל את הסכסוך גם בלא הכרעה, לתחזק את הטרור “על אש קטנה” ולחמוק מהכרעה – התרסקה גם היא באותו טבח שמחת תורה.
לא מחמת עצלות או היעדר דמיון נמנעה ישראל מהכרעה. מחד – ברור לרוב הישראלים ולנציגיהם במחנה הלאומי כי הקמת מדינה פלשתינאית בשטחי יהודה ושומרון, או אפילו בחלק מהם, תסכן את עצם קיומה של המדינה. רוב הישראלים מבינים כי מעבר לגבולה של אותה מדינה לא תשכון יישות שוחרת שלום ודו קיום כי אם כזו השואפת – ואף מצהירה על כך בגלוי – להשמידנו. כל הצורחים היום בערי המערב ובאוניברסיטאות שלו “מהנהר לים – פלשתין חופשית” מהדהדים בעצם את אמנת החמאס. 75% מערביי יו”ש תומכים בחמאס ובמעשיו ב-7 באוקטובר. הקמת מדינה פלשתינאית והכרה בה – “רעיון שתי המדינות” של ארה”ב ומדינות רבות באירופה – איננה לפיכך אופציה מבחינת ישראל.
מאידך הכרעה בכיוון השני : החלת ריבונות על שטחי יו”ש צפויה להיתקל בהתנגדות נמרצת של רוב מדינות העולם. חשש מההתנגדות הזו ומנגזרותיה (למשל סנקציות משתקות) גרם לממשלות ישראל לדורותיהן לפסוח על הסעיפים בין ה”מחד” ובין ה”מאידך” ולקוות כי נצליח “לנהל” את הסכסוך בלי להכריע בו.
אבל דווקא המכה הקשה שהוכינו ב-7 באוקטובר החזירה אל שולחן הדיונים הבין לאומי את התביעה להקים מדינה פלשתינאית ולהכיר בה. לא למרות מעשי הזוועה של החמאס – אלא בגללם. העולם מכבד חזקים ומנצחים. תחילה היו כולם “בעדנו”, וציפו להשמדת החמאס . כשזו בוששה לבוא הבין העולם המערבי כי ישראל אינה מצליחה להגשים את מטרות מלחמתה , וכשם שניסו לפני תשעים שנה לפייס את היטלר והקריבו את צ’כיה – כך הן מנסות עתה לרצות את הטרור הפלשתינאי ואת שולחיו האיראניים. לא רבבות העזתים שנהרגו מטרידים אותם, אלא העדר ההכרעה הצבאית והחשש מהתלקחות אזורית. אם היינו מנצחים במהירות – היו מוחאים לנו כפיים. אך עתה מזדרזות כבר כמה ממדינות אירופה ומבטיחות להכיר במדינה פלשתינאית.
נדרשת לפיכך הכרעה אסטרטגית . כאן ועכשיו.
*
החלת ריבונות על שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן היא ההכרעה האסטרטגית היחידה שתסיר מעל צווארנו את החרב הפלשתינאית. היא לא תסיים את הסכסוך. המלחמה בינינו לבינם היא מלחמת דת וכאלו נוטות להימשך מאות רבות של שנים. הטרור לא ייעלם. אבל ריבונות כזו תסיר את הסכנה הקיומית שתרבוץ לפתחנו לאורך הגבול היבשתי הארוך ביותר שלנו. כל הארץ עלולה להפוך לעוטף עזה של בוקר ה-7 באוקטובר אם לא נחזיק צבא של רבבות באורח קבע לאורך הקו, כי אם חלילה תקום “מדינה” ריבונית כזו לא נוכל להיכנס לילה לילה לתחומיה, לפשוט לג’נין, שכם או טול כרם כדי “לכסח את הדשא”.
רבים מהמתנגדים להחלת ריבונות (דמוית זו שהחלנו בירושלים או ברמת הגולן) טוענים כי איננו יכולים לשאת על כתפינו רווחה וחינוך ובריאות ותשתיות של מליוני ערבים עוינים. מחקרים שונים העלו כי בתקופה שבה שלטנו בכל השטח ( ממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו) העול הכלכלי הזה היה זניח בהשוואה לסכומים שהשקיעה ישראל במלחמה בטרור בשטחי הרש”פ ובהתבצרות מאחורי גדרות ומכשולים תת-קרקעיים למיניהם. אחרים מנמקים התנגדותם באי רצונם “להחזיק עם זר תחת כיבוש”. טענה זו מתעלמת כמובן מכך שעם ישראל אינו יכול להיות כובש במולדתו, ומאפשרות קיום אוטונומיה מוניציפלית, כפי שקיימו הרשויות המקומיות ביו”ש עד שנטרפה דעתנו והמלכנו עליהן את ערפאת. כבר בישיבת הממשלה הראשונה שעסקה בגורל “השטחים”, ביוני 1967, הזהיר מנחם בגין כי “אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה” ולמרות זאת לא נמנע מלהתחייב לאוטונומיה במסגרת הסכמי קמפ דייויד לשלום עם מצריים. בסוגיה זו ראוי להבהיר כי אוטונומיה היונקת את מקור סמכותה מהמדינה-האם ( כמו האוטונומיה הבסקית בספרד) אינה מסוכנת כי ספרד יכולה בכל רגע למנוע מהבסקים הקמת צבא, למשל. לעומת זאת אוטונומיה שמקור הסמכות שלה חיצוני למדינת האם ( למשל הסכם בינלאומי עם ערבויות חיצוניות) , הופכת לישות שאין לישראל שום שליטה עליה. ה”אוטונומיה” הפלשתינאית שהוקמה למעשה בעקבות הסכמי אוסלו יונקת את סמכויותיה מההסכם, ואף שחלות עליה הגבלות – ישראל לא יכולה היתה למנוע הפיכת מערכת החינוך הפלשתינאית לפס ייצור של מחבלים, ואת מנגנוני הביטחון שלה לארגוני טרור.
*
כדי להגיע להכרעה האסטרטגית הדרושה לנו חייבת ישראל לעבור שלבים אחדים לפני החלת הריבונות: הכרעה מוחלטת של החמאס, כיבוש שלם של הרצועה, הכל כולל הכל, וניתוקה ממצרים באמצעות שליטה בציר פילדלפי הם תנאי הכרחי. וכל יום שחולף בלי השגת היעד הזה מחליש את ישראל מאד ומחזק את התובעים הקמת מדינה פלשתינאית. גם מלחמה בחיזבאללה תידרש אם אנו רוצים לבלום את איראן בגבול הלבנון ולא מעל שמי תל אביב. כדי להשיג את היעדים הביטחוניים הללו נדרשת גם רפורמה מקיפה בצה”ל, בשב”כ ובמוסד . לא סביר שרמטכ”ל המחדל ב-7 באוקטובר ימנה את אלופי המטכ”ל הבא בלי שלמערכת האזרחית תהיה אפשרות לנפות מהם את אלופי הקונצפציה. קראתי כי הרמטכ”ל מבקש למנות את תא”ל שלומי בינדר לראש אמ”נ הבא. בינדר הוא קצין מעולה , מעטים כמוהו יש לנו. אך הוא היה ראש חטיבת המבצעים במטכ”ל , ולפיכך גם לו יש חלק בכישלון המבצעי ב-7 באוקטובר . לעומת זאת, כך קראתי, נתניהו מבקש כי ראש אמ”נ הבא יהיה האלוף אליעזר טולדנו, קצין מצוין וגיבור, שהיה מזכ”צ שלו , ולפיכך נגוע פוליטית, והיה גם אלוף פיקוד הדרום, ושותף מלא לקונצפציה, מי מהם טוב יותר? מי מהם עדיין שבוי בקונצפציה? אינני יודע. אולי דווקא שניהם ראויים מאד. אך כיון שלהבנתי אסור כי הרמטכ”ל הנוכחי ישבט את המטכ”ל הבא בצלמו וכדמותו, ונתניהו, שותף בכיר במחדל, כבר הוכיח עצמו כמי שאינו יודע לבחור בעלי תפקידים ראויים – ישראל חייבת להמציא בהקדם מנגנון חדש: הרמטכ”ל ימליץ, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת תערוך שימוע מעמיק בדלתיים סגורות, ותוכל, בהצבעה חשאית, לאשר או לפסול.
*
כל הללו הם תנאים הכרחיים אך אינם מספיקים. כדי להגיע להכרעה אסטרטגית מהסוג הדרוש לנו – יש צורך במנהיג הרוצה בה ומסוגל לבצעה. נתניהו איננו האיש הזה.
כתבות נוספות
