לעשות שפטים גם באלוהיהם.
פרופ’ אריה אלדד
פקודת המבצע ליציאת מצריים התפרסמה בפרק י”ב בספר שמות. מצריים כבר ספגה תשע מכות, אבל פרעה עמד בסרבנותו. היה צורך בעוד מכה אחת, אחרונה. בני ישראל נשלחו לבחור עז או כבש , לשחוט אותו בי”ד בניסן, לסמן את משקוף ביתם ואת שתי המזוזות בדמו, לצלות את השה ולאכלו כשהם מוכנים למסע : מתניהם חגורים , נעליהם ברגליהם ומקל הנדודים בידם .זה ליל מכת הבכורות במצריים, אך על בתי בני ישראל המסומנים בדם – יפסח. “ועברתי בארץ מצריים בלילה הזה והיכיתי כל בכור בארץ מצריים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצריים אעשה שפטים, אני ה’.”
אחרי מאות שנות שעבוד , עבודת פרך והניסיון הראשון לרצח העם היהודי בשיטת “כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו” – אין עוד שאלה מדוע היה צורך להכות מכת מוות את מצריים. אבל מותר לתמוה : למה צריך אלוהי ישראל להכות גם ב”אלוהי מצריים”? פרעה הוא אל חי. וגם הוא יוכה באותו לילה. אבל שאר “אלוהי מצריים?” פסלי חומר – למה צריך “לעשות בהם שפטים?”
*
מטרות המלחמה לאחר טבח שמחת תורה הוגדרו כ”חיסול התשתית הצבאית של החמאס והסרת שלטונו ברצועה”. לאחר מכן נוספה גם החזרת החטופים כיעד ראשי. ומיד קפצו חכמים ומתחכמים והכריזו כי אי אפשר לחסל את החמאס “כי חמאס הוא רעיון”. שום היסטוריון ישר לא היה משמיע שטות כזאת, הרי גם הנאציזם היה “רעיון”. אידיאולוגיה גזענית ורצחנית, והיא חוסלה כשהובסה גרמניה. וגם אלו המשווים את מעשי החמאס לנאצים יודעים כמובן כי שנאת ישראל והרצחנות של החמאס יונקת ממקורות שונים לחלוטין.
אבל כשבאו “המומחים” והסבירו לנו שאי אפשר לחסל את החמאס הם לא באו לטעון כי האידיאולוגיה הג’יהאדיסטית המוסלמית כבר נפוצה מדי מכדי שנוכל לחסלה. גם דאע”ש ואל-קעידה נעלמו כמעט כשחוסלו ראשיהם ונשמט הבסיס הטריטוריאלי שלהן. את שנאת ישראל אי אפשר יהיה כנראה להכחיד. אבל אפשר יהיה לחסל ארגונים החורטים אותה על דגלם. אלו שטענו שאי אפשר לחסל את החמאס לא דנו באמת בהישגים הרצויים או הצפויים אלא חששו מניצחון “גדול מדי”. מתבוסת האויב שתרחיק כניעה מדינית.
*
לפני שבוע פרסם יובל נוח הררי מאמר בכותרת “תמות נפשנו עם פלסטינים?” (“הארץ” 19 אפריל). ההיסטוריון הפופולרי הזה, ממש כמו ב”קיצור תולדות האנושות” הפגין שוב שטחיות ובורות היסטורית, או אולי מדויק יותר – הטיה פוליטית שעיוותה את העובדות. ואליה הצטרפה מגמה שהיתה אופנתית לפני ארבעים שנה, אופנת ניתוץ המיתוסים. הפעם נטפל לשמשון. הררי ההיסטוריון קובע כי הגיבור הלאומי היהודי שנחטף לעזה הוא סמל ל”יוהרה, עיוורון, נקמה והתאבדות”. בעיניו הוא גיבור יהיר ואימפוטנט, שמוטט את הבית על ראשו והמית את נפשו כדי להרוג פלישתים. יש להניח כי גם על גיבורי מצדה חורץ הררי דין כזה. האם גם על מרד הזונדר-קומאנדו שפוצצו את המשרפה באושוויץ? ואם נתאר לעצמנו אפשרות דמיונית שאחד מחטופינו בעזה משיג מטען נפץ שיכול לחסל את סינואר ודף וכל המפקדה שלהם בעומק המנהרות – גם במחיר חייו. בעיני כל העם היה הופך לגיבור לאומי נערץ. מי היה המנוול שהיה מעז לכנות אותו יהיר ואימפוטנט?
ממרומי התוקף ה”מדעי “שלו, קובע הררי , כאחרון תומכי החמאס ושונאי ישראל במערב כי “הממשלה החליטה ביודעין להמיט על רצועת עזה אסון הומניטארי שלא היה מחויב המציאות” . ובין הגורמים ל”החלטה” הזו ( שלא היתה ולא נבראה כמובן) : “העדר רגישות לחיי אדם פלסטיניים …וסדר עדיפויות שמתעלם מצרכי הביטחון האמיתיים של ישראל”.
נניח לחוסר הרגישות לחיי העזתים, זה מן הדברים שאין להם שיעור. ונעסוק בעיקר : “צרכי הביטחון האמיתיים של ישראל”. הררי קובע שישראל הייתה “חייבת להיכנס לעזה כדי לחסל את היכולות הצבאיות של החמאס” אבל , כ”מומחה” הוא קובע “אפשר היה לעשות זאת גם בלי להרוג כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע”. כהיסטוריון היה דווקא אמור לדעת מה שיעור הפגיעה באזרחים במלחמות בהן האויב מוטמע בתוך האוכלוסיה.
הררי, כרבים בשמאל העמוק בישראל , מתיימר לדעת מה הם צרכי הביטחון האמיתיים של ישראל. הוא קובע כי המטרה של המלחמה היתה צריכה להיות ” הסדר מדיני אלטרנטיבי”, או “יצירת סדר אזורי יציב שישמור על ביטחונם של אזרחי ישראל לאורך שנים…חיזוק שיתופי הפעולה עם כוחות מתונים בעולם הערבי…” ובעברית פשוטה : השלטת הרשות הפלשתינאית על רצועת עזה במימון סעודיה וקטאר. העובדה המצערת ש80% מהפלשתינאים ביו”ש תומכים בחמאס ובמעשיו ב7 באוקטובר לא מטרידה את ההיסטוריון. ההסדרים “האלטרנטיביים” שלו ושל שאר המייחלים להקמת מדינה פלשתינאית . “הקוו הירוק” לכל אורכו בלב הארץ יהפוך למה שהיה גבול הרצועה ב-7 באוקטובר. וכיון שלא נוכל יותר לסמוך על השב”כ ואמ”נ שידעו תמיד להתריע מפני מתקפה קרובה של רבבות רוצחים מטול כרם וקלקיליה רמאללה וג’נין בעפולה וחדרה ונתניה וכפר סבא – נצטרך להחזיק רבבות חיילים על הקו בכל רגע נתון. מי שמציע מדינה פלשתינאית כשהוא יודע מה רוצים הערבים ביו”ש ובמה הם תומכים – הוא מטורף אובדני. לא פחות. הררי מאשים את נתניהו ושותפיו כי “העדיפו את שלמות הארץ על פני ביטחון המדינה” ולא עלה בדעתו כי שלמות הארץ – היא היא ביטחון המדינה. אבל הררי לא מסתפק “בסדר האזורי היציב” הזה. הוא גם מציע שישראל תקלוט לתחומיה “מאות אלפי נשים ילדים קשישים וחולים מרצועת עזה”. זמנית כמובן, כל עוד המלחמה נמשכת. אבל היא נמשכת, ותימשך עוד זמן רב. ועד שתסתיים – נגשים במו ידינו את “תביעת השיבה” של הפלשתינאים. ואם נרצה ביום מן הימים להשיבם לרצועה – יתחיל השמאל האובדני הישראלי והעולמי לצרוח שישראל מבצעת טיהור אתני. כל המאשימים את ממשלת ישראל כי לא תכננה את “היום שאחרי” בעזה טוענים כי צריך יהיה להשליט ברצועה “גורם ערבי שאינו חמאס”. מי האוויל המאמין באמת כי מצריים, סעודיה כווית או מלזיה ישלחו את פקידיהן לנהל את הרצועה לפני שאחרון מחבלי החמאס חוסל או פורק מנשקו? שמדינות ערב “מתונות” יילחמו בחמאס בשבילנו? מה שמעכב את “המתונות” הללו איננו “האסון ההומניטארי” בעזה אלא העובדה שטרם חיסלנו את החמאס. כל המאשימים את ממשלת ישראל שלא גייסה עדיין את “המתונות” יודעים כי אין כל ממש ברעיון. הם רק זורים חול בעיניים, כי גם להם אין פתרון לעזה.
*
הניצחון האמריקאי על יפן במלחמת העולם השנייה לא הושג לפני שהוטלו עליה שתי פצצות גרעיניות . אבל עוד שבוע לאחר הפצצת נגסקי האמינו יפנים רבים כי הם עתידים לנצח. עד שעלה הקיסר הירוהיטו לשידור ברדיו והודיע על כניעה. כמו פרעה – גם הקיסר הירוהיטו זכה למעמד של אל-חי. היה צורך שגם אלוהי היפנים יודה בתבוסתו כדי לסיים את המלחמה. רק תשעה חודשים לאחר כיבוש עיראק בידי ארה”ב נלכד סדאם חוסיין. והמלחמה הסתיימה באמת בתמונות תלייתו. זה ייקח זמן אבל כך אפשר לחסל גם את החמאס. ומה שלא הלך בכוח – ילך ביותר כוח.
(צילום יובל נוח הררי דניאל נבר ויקיפדיה) 
כתבות נוספות
