מצריים כאויב.
פרופ’ אריה אלדד
שלב התמרון בצפון הרצועה ומרכזה הסתיים, צה”ל הוציא אוגדה שלמה וכוחות מיוחדים נוספים מאזורים אלה. הרמטכ”ל הזהיר שהישגי צה”ל באזורים אלו עלולים להישחק. ואכן – בתוך יממה נורו מאזורים אלו מטחי רקטות כבדים לשדרות לאשדוד ולנתיבות. אנשי חמאס חוזרים לצפון הרצועה ומתארגנים מחדש במחנות המרכז.
שלושה חודשים נלחם צה”ל ברצועה. הרג אלפי מחבלים, חשף והשמיד מאות מנהרות , מפעלי ייצור רקטות ואלפי כלי נשק. אך דומה כי לבור אין תחתית. וישראל עדיין רחוקה מהשמדת היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור בעזה.
יש לנו הרבה צרות. חזיתות קשות מול חיזבאללה וחמאס. מול הפת”ח והחמאס ביהודה ובשומרון, ומול החות’ים שהטילו מצור ימי על אילת. מעל כולם ומאחורי כולם פועלת איראן. ישראל אינה סובלת ממחסור באויבים בשעה זו. היא מקווה כי העולם יטפל בחותים, ושירדן – אף שהצטרפה לתביעה נגד ישראל בהאג ותרגילי הקרב שהיא עורכת בבקעת הירדן כוללים ירי מערבה, לעברנו – תדבק בשלום. ולא תתהפך עלינו. “המומחים” אומרים שיש רק סבירות נמוכה שירדן תתקוף אותנו. ולמרות שהביטוי הארור הזה נצרב בנו כבר פעמיים. ידלין אומר שחיזבאללה “מורתע” וגלנט תובע להכניס רבבות פועלים מיו”ש ולהעביר כספים לרש”פ כדי למנוע התלקחות. הקונצפציה הזו היא מחלת נפש. לא תפיסת עולם.
*
כל זה נאמר רק כהקדמה למה שחייב להדיר שינה מעינינו. הנשק לחמאס ולג’יהאד בעזה הגיע, רובו ככולו, דרך מצריים. וגם מה שיוצר ברצועה לא יכול היה להיות מיוצר שם בלי רכיבים חיוניים שהוברחו לרצועה במנהרות מסיני ודרך מעבר רפיח. .
השלטון במצריים ריכוזי וטוטליטארי. אפשר פה ושם לשחד קצין או שוטר, אבל משלוחי ענק של אמצעי לחימה אינם יכולים לחצות את מדבר סיני בלי שיתוף פעולה או למצער – עצימת שתי עיניים – של השלטון המרכזי במצריים. כשהיה זקוק לנו למלחמה בדאעש-סיני פעל א-סיסי נגד המנהרות. לא עוד. מצריים מאפשרת את אספקת הנשק לרצועה. מאות מנהרות חוצות מתחת ל”ציר פילדלפי”, בחלקן יכולים לעבור כלי רכב עמוסי נשק. תובלה מסוג זה אינה יכולה להתקיים בלי ידיעת מצריים. ישראל יודעת זאת, אבל מאז חתימת הסכמי קמפ דייויד והנסיגה מסיני משתבחת ישראל בשלום עם מצריים. שלום שאיפשר לישראל להקטין את צה”ל שלא נדרש עוד להיערך מול הצבא הערבי הגדול ביותר. גדול הרבה יותר מצה”ל במספר הטנקים, המטוסים, קני הארטילריה, הדיביזיות ספינות המלחמה והצוללות. משננים באזננו כי “השלום עם מצריים עמד במבחן משברים רבים” ולכן מעדיפים אצלנו להתעלם מהברחות הנשק ומכך שאין למצריים צורך בצבא ענק אלא לצרכי מלחמה בנו, וישראל היא האויב בכל תרגיל מלחמה מצרי.
בשנים האחרונות משמשת מצריים מתווך קבוע בכל “סבב” מול החמאס והג’יהאד. כל הפסקת אש שהושגה בתיווך מצרי אפשרה לחמאס ולג’יהאד הפוגה לצרכי חימוש והתעצמות, חפירת מנהרות, והכנות למלחמה בנו. בכך סייעה מצריים לבניית הקונצפציה הפושעת שהתגבשה בישראל כי “החמאס מורתע ושואף להסדרה”. וההוכחה – די בתיווך קצר של מצריים ומושגת “הסדרה”. כזו שעוורה את עיני השב”כ, צה”ל וממשלות ישראל בעשורים האחרונים.
*
יש לנו די אויבים גם בלי מצריים. זה נכון. אבל רק מי שמוכן להמר על עצם קיומה של ישראל יתעלם ממה שעושה מצריים כדי להתכונן למלחמה בנו. מספר חוקרים עוסקים בסוגיה. איש המודיעין סא”ל (מיל.) אלי דקל, ההיסטוריון הצבאי פרופ’ דני אורבך, וגם יאיר אנסבכר, שפרסם לאחרונה ספר בשם “כארי יתנשא”. ספר שאם היה יוצא לאור שבוע לפני שמחת תורה – היו מגדירים אותו “נבואי”. הניתוח הצבאי והגיאופוליטי שלו מדויק, ונכתב כולו לפני 7 באוקטובר. אבל עד שיצא הספר לאור – פרצה המלחמה. ואנסבכר ירד מדרגת נביא לדרגת מי שעיניו פקוחות היטב ואינו מוכן לקנות קונצפציות-הבלים ושקרים מלומדים. החוקרים הללו מנתחים את העוצמה הצבאית המצרית, ואת התשתיות שהוקמו מאז הסכמי קמפ דייויד כדי להזרים את כל צבא מצריים אל תוך סיני ולתקוף את ישראל. עשרות גשרים, ומעברים תת-קרקעיים חוצים את התעלה. אוטוסטרדות ענק נסללו במדבר הריק, שדות תעופה, מחסני תחמושת ודלק נבנו – וכל אלו מוכנים ליום בו תחליט מצריים שישראל חלשה דיה, וכי ניתן להכריעה במלחמה.
יש לנו די אויבים גם בלי מצריים. זה נכון. אבל מי שבטוח שלמצריים אמנם יש יכולת – אבל אין כוונה לתקוף אותנו – שוכח מה נשבענו ב-7 באוקטובר : לא עוד ניסיון להעריך את כוונות האויב אלא רק את יכולותיו. הוויכוח הוא לפיכך רק על ההגדרה “אויב”. ברגע שיהיה ברור לנו כי מצריים, אשר כבר פועלת בתחומים מסויימים כאויב, עלולה בנסיבות מסויימות לפתוח במלחמה – ישראל חייבת להיערך.
*
אף שתקציב הביטחון שלנו גדול ( שני רק לתקציב החינוך) חלקו היחסי בתמ”ג שלנו ירד מ16% לפני 35 שנה ל-5% בלבד כיום. בעשורים האחרונים קיצצה ישראל בכוחות היבשה שלה במידה מבהילה ממש. נסגרו חטיבות טנקים רבות. הטנקים נמכרו או נגרטו. אנשי המילואים שוחררו משירות. לא רק אילוצי תקציב גרמו לצמצום כוח היבשה שלנו אלא תפיסות עולם של “צבא קטן וחכם” “קטן וקטלני” והערכה כי עבר זמנן של “המלחמות הגדולות”. לא עוד התנגשות בצבאות סדירים ( כמו מצריים וסוריה) אלא מבצעים מיוחדים, לוחמה בטרור, והסתמכות על חיל האויר, לוויינים, רחפנים, מודיעין, ומפקדות רבות ומשוכללות. עד שלפתע מצא עצמו צה”ל קטן מדי. למפקדות המתוחכמות לא יהיו די כוחות יבשה להפעיל במקרה שהתיאוריות של הוגי הדעות הצבאיים תתנפצנה שוב. ש”הסבירות הנמוכה” למלחמה מול צבאות סדירים תתבדה . לפתע פתאום התברר כי גם למלחמה מול ארגוני טרור שהפכו לצבאות דרושים הרבה טנקים, נגמ”שים, ארטילריה והנדסה. ישראל נמנעת ממלחמה בחיזבאללה במקביל למלחמה בעזה כי הצבא שלנו אמנם חכם מאד. משוכלל מאד. אמיץ מאד. אבל קטן מדי. וזה עוד בלי מצריים.
*
שנים רבות חלפו מאז שירתתי בצה”ל. שנים לא מעטות חלפו גם מאז הייתי חבר בוועדת החוץ והביטחון וידעתי על צה”ל ושיקוליו יותר ממה שכתוב בעיתון. בהסתייגויות הללו אני אומר שלא הבנתי לפני שלושה חודשים, ואינני מבין היום , מדוע התחלנו בפירוק החמאס מצפון לדרום ולא להיפך. ניתוק מוחלט של צינורות האספקה של החמאס ממצריים היה חיוני ונותר כזה. יש להניח כי אחד השיקולים שלא לגעת ברפיח ובציר פילדלפי היה הרצון שלא להרגיז את מצריים. אבל השיקול הזה עלול להתברר כאסון אסטרטגי. במוקדם או במאוחר נהיה חייבים לשלוט בגבול בין הרצועה למצריים ולהחזיק בו שנים רבות. אי אפשר לנצח את החמאס בלי שליטה בגבול הזה.
*
אם ישראל חפצת חיים נוכח האיומים הרבים היא חייבת להגדיל מאד את תקציבי הביטחון. היא צריכה להיות מסוגלת להוציא 10% מהתמ”ג שלה כדי להבטיח את קיומה. הגדלת תקציב הביטחון נדרשת כי גם מצריים חייבת להיות כלולה באיום הייחוס שלנו. אני יודע שהמומחים לביטחון אומרים שיש רק סבירות נמוכה שמצריים תיהפך לאויב תוקפני. אבל הסיכוי שזה יקרה יקטן עוד יותר אם המצרים ידעו שיש לנו צבא שלוקח אותם בחשבון כאויב, ולא מסתפק בקונצפציות חלולות ובאשליות.
( צילום – כריית תעלה מתחת לתעלת סואץ. )
Image processed by CodeCarvings Piczard ### FREE Community Edition ### on 2018-09-06 08:16:34Z | | f
כתבות נוספות
