הייאוש ככלי עבודה
פרופ’ אריה אלדד.
המיואשים מקרב דוברי המחאה אמצו לאחרונה רעיון חדש : בואו ניפרד. אנחנו ההייטקיסטים הטייסים, העשירים, האקדמאים, העובדים והמשרתים ומשלמי המיסים, ואתם – החרדים , הדתיים הלאומיים, המשיחיים, הטפילים, העניים. ישראל מדינה יהודית דמוקרטית? בואו ניפרד לשתי מדינות . אחת יהודית ואחת דמוקרטית. נמאס לנו לפרנס אתכם. אנחנו נשגשג ואתם תגוועו בעוני ובבערות .
המיואשים הללו הגיעו למסקנה כי אין כל אפשרות לגשר בין תומכי הרפורמה ומתנגדי ההפיכה המשטרית. בין ישראלים ויהודים. אין אפשרות להמשיך לחיות כעם אחד כי הקיטוב והשנאה גוברים על הדבק המאחד. על הגורל היהודי המשותף. והם משתעשעים – או שמא רק מאיימים – ברעיון הפילוג : ליהודה ולישראל.
ההיסטוריה של העם היהודי רצופה פילוגים שהמיטו אסון. בין יהודה לישראל בימי בית ראשון. מחלוקות וקרעים אפיינו גם את ימי הבית השני, חסידים ומתייונים, . צדוקים ופרושים, בית הלל ובית שמאי – אך כל עוד נשמרו המחלוקות הרעיוניות- אידיאולוגיות בתוך מעטפת פוליטית אחת – שרדה המדינה היהודית. כשאחזה האש בצמרת הפוליטית והתבטאה במלחמת האחים החשמונאים – הוכנסו הרומאים שהמיטו עלינו חורבן. וגם בתוך חומות ירושלים הנצורה לא התאחדו הקנאים של יוחנן מגוש חלב ואלו של שמעון בר גיורא, כפי שלא היה איחוד בין המורדים של אי”ל ואצ”י בגטו ורשה. היהדות היא מודל של דת ולאום ללא אפשרות הפרדה וללא מקבילות בעולם. כל הניסיונות בהיסטוריה ליצור קהילה יהודית הדבקה רק באחד מהמרכיבים הללו – הסתיימו בהתרסקות. שמד או השמדה. אלו הקוראים היום לפיצול ולהיפרדות יודעים כל זאת אבל התבלעה עליהם דעתם. הייאוש דוחף אותם.
יכול אדם לתמוה : למה? ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. הרוב המשתקף בתוצאות הבחירות לכנסת נוטה היום יותר לצד “היהודי”. מתנגדי הממשלה טוענים שהיא נכשלת בכל מעשיה, ולכן יש להניח כי בבחירות הבאות יבוא איתם העם חשבון, יורידם מכס השלטון ויעלה את האלטרנטיבה החילונית–ליברלית לגווניה השונים. והרי ראשי מפלגות האופוזיציה כבר הצהירו שוב ושוב: כשנחזור לשלטון מיד נבטל את כל החוקים הדיקטטוריים שחוקקתם. זה נשמע בסדר. ככה זה בדמוקרטיה.
אבל הצעת המיואשים להיפרדות מעידה על כך שבעומק ליבם הם יודעים שסיכוייהם לשוב לשלטון אפסיים. ולו רק בגלל הדמוגרפיה. הם גם יודעים שאם יהיו שותפים בשלטון בעתיד – כנראה לא ירצו לבטל את רוב התיקונים שהרפורמה המשפטית תספיק לחוקק. הרי הם עצמם תמכו בעבר הלא רחוק ברוב עקרונותיה: בפסקת ההתגברות, בעילת הסבירות, בפיצול תפקיד היועמ”ש, בחיזוק הביקורת על הפרקליטות. אבל מה שדוחף אותם להציע רעיונות הזויים לפיצול מדינת ישראל – שאין להם כמובן שום משפט קיום מעשי – הוא הרצון “להשתחרר מהדתיים” ולהיות ככל העמים במערב, והייאוש העמוק מהאפשרות לחזור לשלטון באמצעים דמוקרטיים. הם קוראים סקרים ומחקרים דמוגרפיים. הם מבינים כי “הימין” הוא הרוב, והגרעין הקשה שלו הם החרדים והדתיים הלאומיים. והגרעין הזה ילך ויגדל בקצב מהיר . הם אינם רוצים לחיות במדינה שתהיה יותר יהודית. אין הם רוצים שהערכים היהודיים הלאומיים יגברו על הערכים הליברלים שלהם. הם יודעים שהדמוגרפיה נגדם והזמן נגדם. המחאה היא ניסיון נואש אחרון למנוע בכוח, בסרבנות שאינה אלא איום סמוי בהפיכה צבאית, בהרס הכלכלה, בשיתוק המדינה והמשק, ובכלל זה שביתות בשירותים חיוניים כמו חשמל ובריאות . הם נכונים להשתמש בכל אמצעי הטרור האזרחי “הבלתי אלים” הזה ובלבד שיעצרו את הרפורמה המשפטית. מבחינתם הם נלחמים להצלת המדינה. אבל מאליו מובן כי כשהם אומרים “המדינה” הם מתכוונים למדינה שבה שלט השמאל הסוציאליסטי-חילוני-ליברלי בעשורים הראשונים לקיומה באמצעות רוב בכנסת, ובעשורים הבאים – באמצעות שליטה במערכת המשפטית, באקדמיה ובתקשורת. אבל גם הם יודעים שבאמצעים הקיצוניים שהם נוקטים עכשיו הם יכולים רק לדחות את הקץ. להרוויח קצת זמן. כי כמה יוכלו לשמור על שליטתם במדינה מול רוב הולך וגדל? שנה? חמש? הרי בינתיים יש בהם רבים שכבר התייאשו וירדו מהארץ. או שוקלים לרדת בקרוב, והירידה רק תאיץ את המגמה הדמוגרפית. אין להם אופק. כי כדי להנציח את שליטתם ייאלצו להפעיל אמצעים דיקטטוריים מחריפים והולכים. וכבר נשמעו הקולות : לשלול זכות בחירה מהחרדים. להטיל עליהם גזירות דרקוניות כדי לצמצם את הילודה אצלם.
ומכאן נולד הרעיון ההזוי של ההיפרדות. יש בהם רבים שאינם רוצים לרדת מהארץ ( אם כי יש להניח כי אם המחאה תיכשל – נהיה עדים לגל ירידה ). ואם הם רוצים להישאר, אך אינם מוכנים לחיות במדינה שהיא יותר יהודית מדמוקרטית – צריך להיפרד.
יש ודאי מי שיזכור כי קריאות דומות נשמעו מהשוליים החרד”ליים שהתייאשו ממדינת ישראל אחרי אוסלו ולאחר ההתנתקות. וההיגיון היה ברור : “מדינת תל אביב” בגדה בארץ ישראל ומסרה חלקים ממנה לאויב הערבי. היא מתכוונת לותר גם על יו”ש, לגרש מאות אלפי מתנחלים ולהחריב מאות יישובים . ולפיכך אין עוד גשר בין היהדות לציונות. צריך להיפרד. הקריאות הראשונות להקמת “מדינת יהודה” ביו”ש נשמעו אז, אך נדחקו לשוליים וגוועו, כי הרוב המכריע של המתנחלים דחו את רעיון העוועים בשתי ידיים. אצלם – הייאוש לא ניצח.
ואילו עתה מכרסם הייאוש בשמאל. אותם שדורשים “להיפרד” מערביי יו”ש “כדי להציל את דמותה הדמוקרטית של ישראל” מציעים עכשיו להיפרד גם מהיהודים. להיות ככל העמים. ויש בהם הדנים ברצינות ב”תוכניות” פרוק המדינה למרכיביה. אינני יודע אם לשתי מדינות או שבהזדמנות זו הם גם שוקלים להיפטר מהערבים. אולי ניתן גם לערביי ישראל מדינה, שירצחו זה את זה בלי להאשים אותנו.
אינני יודע אם זה קשור, או שזו “סוציולוגיה בגרוש”. אבל שיעור הגירושין באוכלוסייה החילונית כפול מזה של החרדים וגדול ב50% מזה של הדתיים. אולי זה מאפיין מי שממהר להתייאש מאפשרות של חיים משותפים. וכאשר הנטייה הזו, ברמת המיקרו המשפחתית וברמת המקרו של העדות והקהילות , מצטרפת לשיעורי הפריון המאפיינים את האוכלוסיות השונות – כוס הייאוש של המיואשים עולה על גדותיה. לאשה חרדית בישראל 6.64 ילדים. לדתית – 3.92 , למסורתית – 2.5. ולחילוניות – 1.96. פחות מ2.1 ילדים לאשה גוזר התכווצות האוכלוסיה. כך נראית אירופה שנאלצת להציף עצמה במהגרים מאפריקה ואסיה כדי שיהיה מי שיעבוד. פרופ’ ארנון סופר ציין כי כאשר נולדו בישראל 110000 תינוקות יהודים – רק 18000 מהם נולדו למשפחות חילוניות. מגפת הטירלול המגדרי המאפיינת את המערב הליברלי שהם רוצים להידמות אליו – מאיצה את התכווצות הקהילה החילונית-ליברלית-שמאלנית בארץ. גם המיואשים שרוצים היפרדות מכירים את הנתונים הללו. הם יודעים כי אין עתיד למדינה כזאת, אלא אם יציפו אותה במהגרי עבודה זרים או בערבים. אבל דומה כי הם מוכנים לשרוף כבר היום את ישראל רק רק כדי לזכות בעוד כמה שנים של שליטה, גם במחיר כפיית רצונם על הרוב. הרי כך אמר לי השבוע עמיתי בן כספית: אני חי מיום ליום.
(תמונה : משפט שלמה. גוסטב דורה)
כתבות נוספות
