על החרדים.
פרופ’ אריה אלדד
אש מצטלמת נפלא, ולכן ל”ג בעומר הוא חג פוטוגני מאד. ומכל התמונות שניתן היה לצלם, ומכל ההדלקות במירון והמדורות בשאר חלקי הארץ, חיפשו השנה צלמי התקשורת שני אירועים : שריפת דגלי ישראל בידי חרדים קיצוניים במאה שערים, והשתתפותו של אליעזר ברלנד בהדלקה במירון. וכמו בכל שנה לפני יום הזיכרון, כשצלמים אורבים לתפוס חרדי שאינו עומד בצפירה – כך גם השנה בל”ג בעומר. וגם אם לא עלה בידם השנה ללכוד פריים מוצלח – מה שלא עשו התמונות עצמן עשה שמן השנאה, והאש התלקחה ביתר שאת . והתמונות מתרוצצות ברשת : רואים ? אלו הם החרדים.
ולא יעזרו כל המחקרים המוכיחים כי בתוך הקהילה החרדית בישראל המונה למעלה ממיליון ורבע, ורובם מגדירים עצמם “ציוניים מאד” או “ציונים” – מספרם של חסידי סאטמר הקיצוניים ודומיהם האנטי ציוניים, אלו שמניפים דגלי אש”פ ושורפים דגלי ישראל – אינו עולה על כמה אלפים. ולא יעזרו הנתונים המוכיחים כי רוב עצום מכלל החרדים מתעבים את ברלנד ואינם רואים בו “רב” אלא עבריין מין נתעב – לכל מי שרוצה לשנוא חרדים ברלנד הוא דגל. ודומה כי מספר החילונים שונאי החרדים המפיקים רווח מקיומו של ברלנד כזה (ועוד כמה רבנים שהורשעו בעבירות מין קשות) גדול פי כמה ממספר חסידיו השוטים הממשיכים לראות בו צדיק אף ששמעו על מעשיו הנתעבים.
* * *
ביחסי החרדים עם מדינת ישראל פעורים שני פצעים. רוב החרדים אינם משרתים בצבא, ורק כ55% מהגברים החרדים עובדים. אלו הם פצעים כרוניים, מאז קום המדינה, אך לאחרונה, על רקע הקמת ממשלת הימין, התקציבים המובטחים לחרדים, החקיקה המשפטית והכוונה לחוקק “חוק גיוס” חדש – נפתחו הפצעים. והם מדממים. ואף שמדובר בשתי מחלות כרוניות – הן משמשות דלק למדורת שנאת החרדים המתלקחת עתה בכל העוצמה. ביטויים שפעם כוונו בפי הגרועים באנטישמים כלפי היהודים בכלל – הפכו סיסמאות ענק לגיטימיות בהפגנות, ומטבעות עוברים לסוחר לצורך גיוס מתנגדים לשינויים המשפטיים שמבקשת הממשלה לחוקק, ונגד הממשלה בכלל.
* * *
השבוע קראתי את ספרו של טוביה טננבאום “חרדי וטוב לו” ( בהוצאת סלע מאיר). טננבאום שהתפרסם בספריו הקודמים “תפוס ת’יהודי” “אני ישן בחדרו של היטלר” “שקרים שכולם מספרים” ו”איך לאלף יהודי”, חוזר בספרו החדש אל עולם ילדותו ונעוריו. טננבאום הוא בן למשפחה חרדית שגדל בבני ברק. אבל כשהחל לשאול את רבותיו שאלות חתרניות על מהות האמונה – זיהו אותו כ”כויפר”, ובמהרה התרחק מהדת ומהקהילה שלו, גם מהארץ. הוא חי בארה”ב ובגרמניה, ומשם נלחם באנטישמים , בתומכי הפלשתינאים ובפרוגרס המערבי המטורלל . לאחרונה גילה שהוא מתגעגע הביתה, לשורשיו, ויצא למסע לחקר היהדות החרדית בארץ. הוא חי חודשים אחדים במאה שערים ובבני ברק. דיבר עם חסידים וליטאים, אדמו”רים וראשי ישיבות, מאכערים נוכלים וצדיקים, נשים וגברים, ושאל אותם שאלות קשות : למה לאלוהים של היהודים אין שם? ולמה אסור לגברים להסתכל על נשים אבל לנשים מותר להסתכל על גברים? ולמה חובשים שטריימל? למה מתפללים על קברים ? ומה יכול האדמו”ר לגלות ב”קוויטל”? (פתק שעליו כותב החסיד את שמו ושם אימו והוא מוגש לרב , תכופות בצרוף תרומה. ספויילר – הוא לא יכול לגלות כלום). “חרדי וטוב לו” הוא ספר משעשע ומחכים. ואף שטננבאום ביקורתי מאד כלפי מנהגים משונים שהפכו מקודשים, כנגד שלטון טרור המושלט בחצרות חסידיות מסויימות ( גור למשל), וכנגד דגלי אש”ף וסיסמאות אנטי-ציוניות בוטות המכסות את הקירות במאה שערים – הוא אינו חדל לאהוב את היהודים הללו, אהבת נפש. ודווקא מתוך האהבה הגדולה, ודווקא מנקודת מבטו של מי שיצא בשאלה ועזב את הדת ( אך לא שכח את היידיש המשמשת לו כרטיס כניסה לכל הקהילות הללו, גם המסוגרות ביותר ) – עולה האפשרות הנפלאה לגנות את ההשתמטות מהשרות הצבאי, מהחיים כשהאשה היא המפרנסת , ולא לשנוא. ללעוג למציירי דגלי אש”פ ולהבין מדוע הם מחצינים את התנגדותם למדינה הציונית ומוסדותיה ( ספוילר – ברוב המקרים מדובר בכסף.) טננבאום יודע כי רק מיעוט שבמיעוט מה “השחורים” הם “נטורי קרתא”. וגם בחסידויות הנוהגות על פי תקנון נוקשה ובלתי נסבל שבו , בחסידות גור למשל, אין קוראים לאשה בשמה – לא מוכרות כלל תופעות של רצח נשים.
* * *
חסידיו של האדמו”ר המנוח אהרן ראטה מכונים “רב אהרל’אך”. אלו הם חסידי “תולדות אהרן” ופלגיה. הם מזוהים על נקלה בלבושם המפוספס. כחול-לבן או שחור-לבן ובחגים ושמחות – זהוב-לבן. הם אינם משורפי הדגלים אך הם מתנגדים קיצוניים לציונות, ומסרבים לקבל תמיכות ממדינת ישראל או דמי ביטוח לאומי. כל מי שמסית נגד “החרדים” הללו בטענה שביד אחת הם גורפים מכספי משלמי המיסים וחיים על חשבון המדינה ובידם השניה שורפים את דגליה – אינם יודעים על מה הם מדברים. הם מכלילים לתיאבון. כי כך נוח לשנוא. הם אנטי ציוניים. אך לעולם לא ירדו מהארץ. גם כששולטת בישראל ממשלה שלתחושתם – רודפת אותם. הם הגיעו הנה לפני הציונות, ולא מפיה ילמדו אהבת ארץ ישראל.
שנאת החרדים שהיתה קיימת עוד מימי ראשית הציונות על רקע התנגדותם של החרדים לציונות ההרצליאנית ולציונות הסוציאליסטית, זוכה עתה לפריחה. לא רק כי רוב החרדים אינם משרתים בצבא. לא רק כי רק חלקם עובדים. לא רק כי הציבור החילוני חש שהוא נושא אותם, ביטחונית וכלכלית על כתפיו, ונמאס לו – אלא , ואולי בעיקר – כי בכוחם יש לנתניהו ממשלה. אנו זוכרים כי רוב ממשלות השמאל בישראל כללו מפלגות דתיות ותקופות ארוכות נשענו עליהן. אבל עכשיו, כשההתנגדות לממשלת נתניהו מתעצמת מאד אבל הרפורמה המשפטית הוכנסה להקפאה עמוקה ויש אומרים שמתה לגמרי, זקוקים מתנגדי הממשלה לדגל שיסחוף אחריו את הרבבות שיצאו לרחובות נגד הרפורמה ועתה עלולים לשוב הביתה. ולכן סימנו “בני האור” את החרדים לבושי השחורים כדמון המושלם. זר בלבושו ובמנהגיו. אויב נפלא. ופוליטיקאים החיים על שנאה רוכבים על הגל העכור הזה. הרי אם היו משתמשים רק במקצת מביטויי השנאה הללו נגד הערבים- היה בית המשפט העליון פוסל אותם מהתמודדות לכנסת בגלל גזענות. אבל נגד החרדים – מותר.
* * *
היחידה לאשפוז יום אונקולוגי בהדסה עין כרם היא מקום קשה. החולים מכונסים בעצמם, בכאביהם, בתופעות הלואי הקשות של הכימותרפיה המטפטפת לאיטה לוורידיהם. ביום ראשון השבוע היו באחד מחדרי היחידה הזו כמה חולים כאלו ובהם ערביה, אמריקאי, חרדית, פרופסור שמאלני ופיליפינית מבוגרת. הם ומלוויהם. לפתע הופיעו בחדר ארבעה גברים : שני “רב אהרל’אך” מפוספסים ושני חסידי קארלין לבושי קפוטות שחורות ארוכות. חמושים בשתי גיטרות קלרינט וסקסופון. חייכו בחום, ביקשו רשות ודפקו סדרה של ניגונים חסידיים מידבקים. החולים ניעורו. חייכו. בניגון השלישי המוסיקה כבר המיסה את הנוכחים ודמעות עלו בעיני הכול.
קל לשנוא מרחוק דימויים: “שורפי דגלים”. “עברייני מין נתעבים”. “טפילים”. הלואי ואיש מהשונאים לא ייאלץ להגיע למקומות כאלו שבהם פשוט אי אפשר לשנוא. רק לאהוב.
כתבות נוספות
