כנגד ארבעה בנים
אריה אלדד
“בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.” קראנו בהגדה. להזדהות עם העבדים שיצאו לחירות. עם דמויות ההגדה וגיבוריה.
“כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל”. וכל אחד מאיתנו, בימינו , ודאי בטוח שהוא החכם, והוא יודע להצביע גם על האחרים : על הרשע, על התמימים ועל המטומטמים.
ההגדה אינה מציבה כנגד הרשע את הצדיק, אלא את החכם. ואף כי דומה שהוא במיעוט – כוחו יפה מכוחם, כי בכוחו להשפיע על האחרים. אם בחינוך ואם בכפייה, בהקהיית שיניים. להפוך את שיני הטרף החדות לקהות. לא משסעות ולא ארסיות.
“חכם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?” החכם עוסק במשפט. או בלשון ימינו : בלימוד החוקים והמשפטים, בהבנתם. ואם מצא כי ברבות השנים , ומתוך הסתמכות עם התמימים והמטומטמים השתלט הרשע על מערכת החוקים והמשפטים והפך אותם לכלי לשלטונו – הוא חייב לתקן אותם.
וכנגדו הרשע. “רשע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר”. חטאו של הרשע אינו בעבירה על החוקים, המשפטים והמצוות הכתובים בספרי החוקים של המדינה או בתורת ישראל, אלא בהתנשאות על אלו המבקשים לתקן את החוקים. הוא מבדל עצמו מהם. או בלשון המדרש : מוציא עצמו מן הכלל. כשנכתבה ההגדה לפני כאלפיים שנה – הכלל היה עם ישראל שקיבל עליו את חוקי התורה. היום – הכלל הוא עם ישראל המקבל עליו את חוקי מדינת ישראל, שהיא יהודית ודמוקרטית . ובראשם : העם הוא הריבון. והוא קובע את חוקיו באמצעות רוב נבחריו בכנסת. הרוב הזה אינו רשאי לרמוס את התם ואת זה שאינו יודע אפילו לשאול. אבל הוא רשאי – וחייב – לכפות רצונו על הרשע, על זה שהוציא עצמו מהכלל, זה אשר בז לרוב העם ושואל : מה העבודה הזאת לכם? מי הרשה לכם בכלל לעסוק בחוקים ובמשפטים שאני קבעתי? הרשע רוצה בהמשך שלטונו גם אם הוא מושג באמצעות עריצות המיעוט. הוא רואה עצמו עליון על הכלל. הוא סבור שהוא נאור, מואר, ואילו הכלל, רוב העם – חשוך . והוא בטוח שהוא יכול, ואף רשאי, לבטל את רצון הרוב. הרשע יודע לגייס תמימים רבים. אלו שאינם מבינים ואלו שאינם יודעים אפילו לשאול איך ולמה נוטלים מהרוב את זכותו למשול.
• * *
כנגד הרשע מוצג בהגדה – החכם. אבל הרשע אינו טיפש. הוא אמנם “מוציא עצמו מן הכלל” כי אינו שולט בכלל. אבל הוא יודע להשתמש במוקדי הכוח בהם הם שולט: בתקשורת, בצבא, במערכת המשפטית ובאקדמיה – כדי לכפות על הרוב את רצונו ורצונם של שותפיו. בכל מדינה דמוקרטית יש “שומרי סף”: מערכות ביקורת המדינה, הפרקליטות, בתי המשפט , אפילו העיתונות החוקרת. אבל הרשע יודע שאין לו רוב בעם, והוא חושש שמא שומרי הסף הקיימים לא יצליחו להשתלט על הריבון, על רוב העם, ולכן הוא מצרף כבדרך אגב, מבלי משים כמעט, לשורות “שומרי הסף” את הצבא. והוא בטוח שהתמימים ושאינם יודעים אפילו לשאול לא ישימו לב כי בכך הוא מחולל הפיכה צבאית. צה”ל , כמו כל צבא בכל מדינה דמוקרטית אינו “שומר סף” כלפי פנים. אסור לו להפעיל כוחו על אזרחים בתחומי המדינה. הוא שומר גבולות המדינה כלפי חוץ, ומבטיח את קיומה. הוא “שומר החומות” רק כשדרכן מבקשים חורשי רעתנו מן החוץ לפרוץ ולפגוע בנו. מי שמבקש להפעיל את הצבא כ”שומר סף מבית” מבקש להפעיל את הצבא נגד אזרחי המדינה. לכפות בעזרתו את רצון המיעוט על הרוב. ודומה שכמעט הצליחו בכך. אבי בניהו, מי שהיה דובר צה”ל, הכותב גם בדפי העיתון הזה, כתב השבוע: “שומרות ושומרי הסף שלנו, לתפארת מדינת ישראל, נשיאת בית המשפט העליון, היועצת המשפטית לממשלה, הרמטכ”ל ומפכ”ל המשטרה…” באמת? הרמטכ”ל וצה”ל הנתון לפיקודו הפך ל”שומר סף”? גם יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של ” הארץ” מונה את הרמטכ”ל הרצי הלוי ואת ראש השב”כ רונן בר על “שומרי הסף”. לא נגד אויב חיצוני, לא נגד טרור וחתרנות מדינית , אלא נגד ממשלת ישראל הנבחרת . “הארץ” מכשיר את הקרקע האידיאולוגית להתערבות כוחנית שלהם בחקיקה של הכנסת. והפרשן הצבאי אלון בן דוד הכתיר את מאמרו לפני שבוע בכותרת “צבא ההגנה על הבית” והסביר את כוונתו : “אם אכן נידרדר לעימותים חמושים בין אזרחים …צה”ל יצטרך לחשוב איך הוא מתערב ומגן עלינו, גם מבית.”. זוהי קריאה מפורשת לרמטכ”ל ולצה”ל להכין תוכנית סדורה להפיכה צבאית , זו שאת מהלכיה הראשונים עשו הסרבנים למיניהם. ראינו כי בעיני מתנגדי הרפורמה המשפטית, כל מה שנחשב פעם ללא לגיטימי, לצעדים שכאשר הם ננקטים יש לבלום אותם בכוח הזרוע ובאכיפה דרקונית – נחשבים עתה צעדים לגיטימיים . אפילו הקו האדום האולטימטיבי – שריפת צווי גיוס וסרבנות לשרת בצבא, בסדיר או במילואים, מה שנחשב פעם צעד בוגדני שרק שולי השוליים של השמאל הרדיקלי אימצו – נחשב בעיני מתנגדי הרפורמה ככלי לגיטימי במאבק. מנהיגיהם העבירו אותם את הקו האדום הזה. והם מיתממים : לא מדובר בסרבנות. והתמימים מאמינים להם. ורבים אינם יודעים אפילו לשאול האם כדי לעצור חקיקה מותר להחליש את צה”ל? לגייס את הצבא כדי לשלוט במדינה?
החכם יצליח במשימתו, משימת תיקון החוק והמדינה, לגבור על הרשעות ולהאיר עיני התמימים רק אם באמת ישכיל לנהוג בחוכמה. אסור כי מצוות “הקהה את שיניו” תהיה מכוונת כלפי התמימים אלא רק כלפי אלו המושכים בחוטים ומרקידים את המריונטות התמימות על פי רצונם. וכיון שעד כה לא קיימו החכמים את “את פתח לו”, ולא פקחו את עיני התמימים לראות את האמת – נכשלו, לפחות בסיבוב הראשון, במאבק מול הרשע.
* * *
אני יודע כי כל צד במאבק המתחולל בטוח כי הוא החכם ודווקא השני – הרשע. אבל העיון בהגדה מחייב להבין לעומק : ארבעת הבנים הם אחים. הבנים שלנו. לא סתם ארבעה בני אדם, ארכיטיפים סתמיים. אלא עצמנו ובשרנו. וכמו בכל משפחה – לא כולם גאונים. לא כולם צדיקים. יש בהם תמימים ויש בהם גם קצת מטומטמים. אבל כולם שלנו. ואנו מצווים בחינוכם. בתיקונם. ואנו אוהבים אותם לא מצוות אנשים מלומדה אלא כמשפחה.
אבל לא רק ארבעה בנים הסבו איתנו בליל הסדר – כי אם חמישה. החמישי הוא זה שכבר אינו יכול להיות חכם או חלילה רשע, לא תמים ולא זה שאינו יודע לשאול – כי כבר איננו. זה שנפל חלל במערכות ישראל על גאולתנו. ואותו אסור לגייס למחלוקות שלנו היום. ביום הזיכרון הקרב ובא – נקפיד לשמור אותו מחוץ לכל אלו. לא נגייס אותו לטובת מחנה זו או אחר. “לא המתים יהללו יה” נאמר בהגדה. אבל יש מתים שרק בזכותם אנחנו יכולים להלל. גם להתווכח. 
כתבות נוספות
