ראיון סיכום המדינה
(התפרסם בכותרת דברים שרואים משם)
פרופ’ אריה אלדד
כשהשתחררתי מהכנסת ( סתם. אחרי עשר שנים לא עברנו את אחוז החסימה), כתבתי ספר בשם “דברים שרואים מכאן – מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון”.
ניסיתי להתמודד עם השאלה מדוע מנהיגי הימין לא הגשימו את האידיאולוגיה שלהם. מבגין שנסוג מסיני והכיר בזכויות הלגיטימיות של ערביי ארץ ישראל, ורצה לתת להם אוטונומיה אף שידע כי אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה עצמאית, ועד שרון וההתנתקות ונתניהו בהסכם חברון, והסכמתו להכיר במדינה פלשתינאית ותמיכתו בהתנתקות. הטיעון של השמאל, שבא לענות על השאלה הזאת היה שכאשר מנהיגי הימין מגיעים לשלטון נגלית לפתע לעיניהם תמונת עולם שלא הכירו. הם מבינים עד כמה אנו תלויים בארה”ב ובמדינות אירופה וכי הם אינם יכולים להחיל ריבונות ישראלית מלאה ביהודה ובשומרון, או להגשים את האידיאולוגיה בשמה נבחרו.
ב”ישראל היום” קראתי בחג כתבה של נדב שרגאי המסכמת פרוטוקולים של דיונים שהתקיימו בירושלים לפני חמישים שנה . מנחם בגין, יגאל אלון וראש העיר ירושלים טדי קולק דנו באפשרות הריסת בית ערבי עתיק שנשען על הכותל המערבי, צפונית לרחבת הכותל. הבית החל להתמוטט. בגין דרש לפצות את המשפחה המתגוררת בו, לפנות אותה, להרוס את הבית – ולחשוף עוד קטע מהכתל המערבי. יגאל אלון תמך בדרישה זו רק הציע לפעול בשקט, לאט לאט. לקנות את החורבות ואז לחשוף עוד קטע גדול של הכתל המערבי. טדי קולק, מי שחמש שנים קודם לכן, ממש בתום הקרבות בירושלים הרס בלי להמתין להחלטת ממשלה את חורבות הסחי של שכונת המוגרבים שהיתה צמודה לכותל ויצר את הרחבה המוכרת לנו היום, טדי קולק זה טען כי מה שניתן היה לעשות בסערת ימי הקרבות – כבר אי אפשר לעשות שנים אחר כך, משום שהלחץ הבינלאומי יהיה כבד מנשוא. בגין לא השתכנע, ומהאופוזיציה ניסה לשכנע את חברי הממשלה , אך לא זכה בתמיכתם. חמש שנים אחר כך הגיע בגין לשלטון – ואפילו לא ניסה להעלות את הנושא לדיון בממשלה. כי בגין ויתר על האידיאולוגיה שלו לא כיון שהגיע לשלטון – אלא כדי להגיע לשלטון.
נתניהו שידע לדבר גבוהה גבוהה על חשיבותו המרכזית של הר הבית לעם היהודי לא מנע ב1996, בימי ממשלתו הראשונה, את הרס העתיקות בהר, כשהחלו הערבים לפרוץ פתח קטן בפינה הדרום מזרחית של ההר ולהקים שם מבנה קטן – הגישה תנועת “חי וקיים” בראשותו של יהודה עציון עתירה נגד הממשלה מדוע אינה מתערבת למנוע את ההרס ואת הבניה הבלתי חוקית. מה שהטריד באמת את נתניהו היתה השאלה איך להיחלץ בשלום מהעתירה . לא איך למנוע הרס בהר הבית. ממשלת נתניהו הצליחה למסמס את העתירה ובית המשפט לא נחלץ להגן. כעבור שנתיים סיים הואקף את ההרס התת-קרקעי ב”אורוות שלמה” , ובסתיו 1999, כבר בימי כהונתו קצרת הימים והכושלת של אהוד ברק, ובתוך 3 ימים – פרצו וחפרו שטח עצום בדחפורים, והשמידו שרידים מימי הבית הראשון והשני כדי להקים מערכת מדרגות עצומה למסגד התת קרקעי שהכשירו ב”אורוות שלמה”. נתניהו לא נקף אצבע כדי לעצור את ההרס כשעוד ניתן היה. אהוד ברק – “הר הבית סלע קיומנו” – ודאי שלא.
אז למה שניקח ברצינות מה שהמנהיגים הללו אומרים, כשהם חותרים לשלטון , ואפילו כשהם יושבים עליו ומנסים לבסס את שלטונם? אהוד ברק , דמגוג חסר מעצורים, הצהיר לפני שנתיים, בעת שעוד היה שקוע בהזיות על שיבה לשלטון – כי אם נתניהו יזכה ברוב הוא יוציא מיליון איש לרחובות והוא עצמו יעמוד איתם והם יבלמו בגופם את הרס הדמוקרטיה. אז אמר. הסרטון עם הצהרתו הפאתטית מוחזר השבוע. אבל ברק לא יצא לרחוב. מיליון איש לא יצאו. הדמוקרטיה הישראלית שרדה גם את אהוד ברק. הוא, אלי אבידר ושכמותם בטוחים כי רק ההפגנות שלהם הצילו את הדמוקרטיה הישראלית . בדיוק כמו האיש המנפנף בידיו בככר העיר ומגרש פילים. ובאמת – אין שם פילים, כנראה הודות למאמציו.
לא הייתי נדרש לדוגמאות אלו אם גם בני גנץ, עוד מנהיג חלול בשרשרת הזו – לא היה מכריז השבוע כי אם גוש נתניהו ישיג 61 – יש לזמן אותו, את גנץ, ל”ראיון לסיכום המדינה”. כלומר , לעניות דעתו של גנץ ( לא כמליצה) ניצחון נתניהו בבחירות יביא את הקץ על מדינת ישראל. אחרי שניסו שנים להפחיד אותנו עם הדמון מנחם בגין, ושוב ושוב עם שמיר, שרון ונתניהו, ושוב עם נתניהו, שבחירה בהם תפגע בדמוקרטיה , ואחרי שראו כי רוב העם אינו נרעש מהאיום הזה על הדמוקרטיה – נוצר הצורך להחמיר את האיום, להעצים את הפחד. לא רק הדמוקרטיה תושמד – אפשר יהיה להספיד ולסכם את המדינה.
שטויות.
גם גנץ יודע, גם ברק ידע, גם כל משמיצי מנהיגי הימין שהשמיצו והפחידו כי בגין (ה”הפשיסט”, “הטיפוס ההיטלריסטי” כניסוחו של בן גוריון), שמיר (“הטרוריסט”) או שרון (“לא עוצר באדום”) יחריבו את המדינה אם יעלו לשלטון – כל השמאלנים הללו לא חששו אף לא לרגע לשלומה של המדינה אלא רק לשלום שלטונם. רק תאוות שלטון חשופה ובוטה נוטפת מכל מילה שלהם אז והיום. הם כמובן מודעים לכך, וגם רבים מתומכיהם. אין הם מנסים לשכנע את המשוכנעים. אבל תמיד יש כמה מאות אלפים שדעתם אינה מגובשת. “קולות צפים” מכנים אותם הסוקרים. אותם מנסים מנהיגי השמאל לגייס. וכיון שצריך לנפנף להם בדגל כלשהו – מנסים להפחיד אותם בדחלילי הימין. וכי איזה דגל אחר יש להם?
שנים האשימו את נתניהו שהוא מגייס שנאה ופחד כדי להניע את בוחריו לקלפיות. ומי עושה זאת עתה? לפיד וגנץ מיכאלי וגלאון, אבל גם ליברמן וסער ואלקין שאך אתמול היו הם עצמם איום על הדמוקרטיה הישראלית, מאיימים ומפחידים אותנו. אבל רוב הציבור, שכבר למד על הפער הבלתי נסבל בין מה שהם מבטיחים לפני הבחירות ומה שהם עושים אחריהם -אינו נרעש.
איך תדעו שגנץ לא מאמין בהבלים שהוא משמיע באזני הציבור? אם יום לאחר הבחירות יתברר שנתניהו יוכל להרכיב ממשלה גנץ אמור לרכוש בית בשווייץ, להוציא דרכון הונגרי ולהימלט מכאן ברגע האחרון, לפני החורבן. את ראיון סיכום המדינה יוכל להעניק בזום, אם יהיה למי. ימהר כמו דן חלוץ שהזדרז למכור את המניות שלו לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה. כי הנה גם הוא במאיימים היום. ואם לא יעשו כן – אות הוא וסימן כי הם יודעים כי שום סכנה אינה מרחפת מבית על מדינת ישראל.
כי מדינת ישראל חזקה ממנהיגיה. כל הטוענים כי אם הם לא ישלטו בישראל – יקיץ עליה הקץ – לא יזכו אפילו להירשם בדפי ההיסטוריה.
כתבות נוספות
