מחיר השקט
פרופ’ אריה אלדד
לא פעם עסקתי בטורים אלו בנטייתן הממארת של ממשלות ישראל, לדורותיהן, לקנות שקט בכל מחיר. גם כאשר התברר שוב ושוב כי האויב הערבי מזהה כמיהה זו כעדות לחולשה, ותוקף, ומקיז את דמנו – איננו לומדים לקח. שוב ושוב מנסים לפייס את התוקפן, לקנות קצת שקט.
בעת האחרונה היינו עדים לעוד כה התפרצויות של המחלה הזו.
* * *
פרשת הסרסור בסוהרות מזעזעת. מפקדים בכירים בשב”ס ידעו והעלימו עין. גנזו את התלונות. העיתונאי לירן לוי התעקש וחשף עוד ועוד פרטים. המחלקה לחקירות סוהרים נאלצה לפתוח בחקירה אבל כעבור שנתיים – סגרה הפרקליטות את התיק נגד קצין המודיעין ומפקד הכלא. גם הדרג המדיני ידע כי בשב”ס קונים שקט בהטבות מפלגות ובתפנוקים למחבלים במסגרת “קייטנת שב”ס “. ידעו והעדיפו שקט. בלי שביתות רעב ומהומות. אבל מכירת חיילות צה”ל למחבלים תמורת השקט הזה מזעזעת היום כל יהודי שפוי. רק כדרך אגב, במסגרת ועדת החקירה לבריחת המחבלים מכלא גלבוע ( גם זו תוצאה ישירה של העדפת שקט בכל מחיר) נפתחה המורסה הממאירה הזו מחדש.
* * *
לפני כשלושה חודשים ראינו איך אחמד טיבי מסייע לפורע ערבי צעיר להימלט מידי שוטר שביקש לעוצרו. למחרת ראינו את עופר כסיף מכה שוטר, וצורח עליו אחר כך כדי להרתיעו . האירועים תועדו היטב והוקרנו שוב ושוב במהדורות החדשות. הפרקליטות יכלה עוד באותו יום לקבל אישור מהיועץ המשפטי לממשלה ולהורות למשטרה לחקור אותם. המשטרה יכלה להשלים את החקירה בתוך יום ולהגיש כתב אישום. הכנסת היתה יכולה לסיים את הליך הסרת החסינות בתוך יום נוסף ועד סוף השבוע ניתן היה להעמידם לדין ולשלחם לכלא.
אבל היועמ”ש, הפרקליטות, המשטרה, הממשלה והכנסת – בעיקר רצו שקט. לא רק בנט ולפיד ומפלגותיהם שקיוו לשרוד בעזרת קולות “המשותפת”, גם הליכוד פזל אליה לא פעם כדי להפיל את הממשלה. ולכן – כל אלו לא ראו דחיפות בשליחתם של המנוולים לכלא. רק השבוע, שלושה חודשים אחרי האירועים – שמענו כי היועמ”שית אישרה למשטרה לחקור באזהרה את עופר כסיף לחקירה. ודאי ימרחו את זה עוד שנה. ויסגרו בשקט את התיקים. סמרטוטים.
* * *
גז טבעי הוא חומר חסר צבע וריח, כדי להפכו לגז בישול, למשל, מוספים לו אתיל מרקפטן כדי שיסריח, וניתן יהיה לזהות דליפה בבית בטרם אסון. בעסקי הגז עם לבנון אין שום צורך להוסיף דבר. הם מצחינים גם ככה.
זה חודשים אחדים שהמתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין נושא ונותן בין ישראל ולבנון בסוגיית הגבול הימי וזכויות קידוחי הגז הטבעי בים התיכון. ב2003 הושגו הסכמות בין ישראל וקפריסין, ובין לבנון וקפריסין בסוגיית המים הכלכליים. הגבול הימי בין ישראל ולבנון הוא נגזרת מאותם הסכמים. אבל לבנון לא אישררה את ההסכמים, ובמרוצת השנים הלכו תביעותיה והתרחבו. התכחשו ל”קו 21 ” ( המוסכם לכאורה) והציגו תביעות שנקראו “קו 23”. אבל מבחני גיאולוגיים שונים הצביעו על סיכויים טובים למצוא גז טבעי באזור הגבול ולכן ייצרו הלבנונים, בלחץ החיזבאללה, תביעה חדשה: “קו 29”. תביעה דמיונית לחלוטין שאינה נשענת על שום מדידה, תוואי גיאוגרפי או מקבילות בינלאומיות. אבל ישראל רוצה שקט. רוצה לשאוב גז משדה “כריש” ומוכנה לכן לוותר על זכויות טריטוריאליות וכלכליות, על עשרות מיליארדים, על מעמד של מעצמה מפיקת אנרגיה, שמדינות אירופה הצמאות לאספקת אנרגיה תלויות בה, ולכן יהססו להפעיל עלינו סחיטה וסנקציות. ישראל מוותרת, כדי לקנות שקט מדומה לטווח הקצר. גם אני הופתעתי כשלמדתי כי גם היום ישראל מספקת ללבנון גז טבעי דרך ירדן. במקום לאיים עליה כי בסיבוב קל של הברז נוכל לחנוק אותה – נכנעים לדרישותיה. המתווך האמריקאי ודאי נדהם בעצמו מהנכונות הישראלי לקבל את מלוא הסחיטה הלבנונית. אבל מי הוא, היהודי האמריקאי, שיכריח ממשלת סמרטוטים לעמוד על זכויותיה? הכל יודעים שבעקבות הכניעה הזאת תבוא דרישת סחטנות נוספת. יודעים ונכנעים. הסמרטוטים.
* * *
ראש הממשלה לפיד טס להיפגש עם המלך עבדאללה בירדן. השיחות עסקו בעיקר בתביעות הירדניות לא לערער במאום את המעמד של ירדן בהר הבית. למנות עוד ועוד “מפקחים” מטעם הואקף בהר הבית (יש להם שם כבר למעלה מאלף). מדובר במיליציה זרה המשרתת בהר הבית בהסכמת ממשלות ישראל לדורותיהן. אחרי מלחמת ששת הימים היו שם 24 שומרים באישור משה דיין. ומאז – כמעט כל ראש ממשלה נכנע בתורו והוסיף עליהם. רבין קיבע בהסכם השלום עם ירדן את “המעמד המיוחד” של ירדן כשומרת המקומות הקדושים, ומאז – המצב מידרדר והולך. כי ישראל רוצה שקט. יהודים נכנסים להר רק דרך שער אחד, ורק אחרי בדיקה במגנומטרים . חל איסור מוחלט על הכנסת טליתות, תפילין, וסידורי תפילה. בהר היה מסגד אחד בששת הימים . היום יש חמישה. כי ממשלות ישראל לדורותיהן רצו שקט. אם שרשרת הכניעות המשפילות הללו היו משיגות את יעדן – ניחא. אבל ראשי המשטרה, השב”כ וראשי הממשלות לדורותיהן חוזרים ומשננים כי זהו המקום הכי נפיץ. העלול להתפרץ בכל רגע כשמתחשק לפורעים הערבים להשתולל. איך זה שהכניעות לא קנו שקט? איך זה שממשלות ישראל לא הבינו שכל כניעה בהר הופכת אותו למנוף הכוח העיקרי של הערבים? לסדק המסוכן ביותר ב”קיר הברזל”, בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו, המיוסדת על מאמרו הידוע של ז’בוטינסקי מלפני 100 שנים, תפיסה שגם בו גוריון אימץ. הכניעה בהר הבית סודקת את הקיר הזה כי היא משכנעת את הערבים שאם יהודים מותרים מרצונם על שליטה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי – ניתן לנצח אותם. קיר הברזל סדוק.
היה זה ז’בוטינסקי שכתב באחת השורות האלמותיות של המנון בית”ר “כי שקט הוא רפש” אבל מנהיגי ישראל בימינו מעדיפים לצטט את “חמשת הממי”ם” המוכיחים לטעמם איזה מנהיג ליברלי נפלא היה ז’בוטינסקי, וכמובן את “שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני” ושוכחים, או שמעולם לא טרחו ללמוד, כי החרוז הבא בשיר הוא אחרי שנשלוט גם ב”שמאל הירדן”, בעבר הירדן המזרחי , כתב ז’בוטינסקי – או אז יוכלו לרוות כאן רוב שפע ואושר כל בני העמים והדתות החיים כאן. לא זה בלי זה.
אבל מדינת ישראל מעדיפה לקנות שקט ירדני ולמכור תמורתו את הר הבית.
אני מניח כי רוב הקוראים אינם יודעים כי נכון להיום 80% מייצור החשמל בירדן מתבסס על גז טבעי שהם קונים בצינור מקידוח “לוויתן” שלנו. הרי די היה ברמז קל שאם ימשיכו להתחצף, לדרוש העמדת ישראל לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת פשעי מלחמה, לתבוע עוד ועוד זכויות בהר הבית – נסגור את השיבר. ירדן היתה קורסת בו ביום. בלי מים וגז טבעי מישראל – הם אבודים. ובכל זאת ישראל מעדיפה לקנות שקט קצר טווח ומשלמת תמורתו במטבעות של כניעה לאומית.
הנה כי כן : השקט החביב על מנהיגינו אינו רק רפש. הוא בוץ טובעני. קטלני.
כתבות נוספות
