חברון מאז ולתמיד
פרופ’ אריה אלדד
המלכוד הפוליטי בו נתונה ישראל הפך את ממשלת ישראל ל”ממשלת מעבר” שפעולותיה מוגבלות. זה אולי מפריע לעשות כמה דברים חשובים אבל במקרים רבים משמש גם כתירוץ אולטימטיבי לאי-עשייה, גם כשאין לה כל מניעה חוקית.
השבוע שמענו על תשובת המדינה בעניין עתירה נוספת שהגישה תנועת “רגבים” נגד המדינה, על שאינה מקיימת את צווי ההריסה נגד חאן אל אחמר. כזכור התיר בית המשפט העליון לבצע את ההריסה אחרי שדחה את כל טענות הערבים. מי מונע את ההריסה? בנימין נתניהו. אף שהבטיח והצהיר לפני יותר משנה שבכוונתו להרוס “תוך זמן קצר מאד” – לא עשה דבר, ובתגובה לעתירת “רגבים” ביקשה המדינה דחייה של עוד שלושה חודשים: עד שתקום ממשלה, עד אחרי הבחירות הבאות או עד שיהיה לה תירוץ אחר.
אם גרירת הרגליים של נתניהו בחאן אל אחמר היא מבישה, נלעגת ומעודדת את הערבים להמשיך ולהשתלט על אדמות לאום ולבנות בהן כרצונם – הרי והתנהלותו של נתניהו בחברון היא מחפירה ממש.
ממש לפני הבחירות האחרונות מלאו 90 שנה לטבח תרפ”ט (1929) בחברון. נתניהו לא החמיץ כמובן את ההזדמנות לבקר שוב בעיר האבות ( אחרי עשרים שנה, כמדומני) , לחזק את קשריו עם בסיס התמיכה הלאומי שלו, ולשחרר כמה הצהרות חלולות על “חיזוק היישוב היהודי” , ו”איש לא ינשל אותנו, נישאר בחברון לנצח נצחים”, כי כידוע – אין מכס על מילים. חסידיו השוטים בימין הישראלי קיוו שבביקורו בחברון , יודיע נתניהו לפחות על אישור הנגשת מערת המכפלה לנכים, אם לא על חידוש הבנייה היהודית בעיר. על הכרזה של נתניהו על ריבונות ישראל בעיר לא העז איש בליכוד לחלום, אפילו לא מאלו הסבורים שנתניהו באמת “איש ימין”.
יש לנתניהו סיבות עמוקות לכפר דווקא בחברון על חטאיו כלפיה. הרי הוא היה זה שבקדנציה הראשונה שלו, במקום לבטל את הסכמי אוסלו – הזדרז להעביר לידי הערבים גם את העיר היחידה שלא נמסרה לידיהם בידי רבין ופרס. ב”הסכם חברון” שחתם נתניהו , הוא מסר לידי הערבים את עיר האבות שלנו. ניתן היה אולי לצפות שבנו של ההיסטוריון, המכיר היטב את ההיסטוריה של העיר לא יסתפק בהצהרות חלולות “הם לא ינשלו אותנו מכאן” “איננו זרים בחברון” – אלא גם יעשה מעשים. ואכן – עשה. נתן לערבים את העיר שאפילו בן גוריון דרש לספח, והשנה – אפילו מעלית לנכים לא התיר להתקין בה. יהודים (וגם מוסלמים) הרתוקים לכסא גלגלים אינם יכולים להגיע ולהתפלל במערת המכפלה אם לא יגייסו כמה גברתנים שיטלטלו את כסאות הגלגלים שלהם במעלה המדרגות הרבות. ומדוע שר הביטחון ( שהוא כזכור – מר נתניהו) אינו חותם על אישור התקנת המעלית? אולי אינו רוצה להרגיז את ראש עירית חברון, תייסיר אבו סנינה, מי שהורשע כשותף לרצח ששת תלמידי הישיבה בחברון בשנת 1980 (אך שוחרר אחרי שנתיים באיזו “עסקה” לשחרור רוצחים).
אבל כל אלו מתגמדים לעומת מחדליו של נתניהו בפרשת “השוק הסיטונאי ” בחברון. זה היה שטח שרכשה הקהילה הספרדית בחברון לפני 200 שנה, והחזיקה בו עד אשר ששים ושבעה מיהודי חברון ובנותיה נרצחו במיתות משונות ובזוועות איומות בתרפ”ט. שרידי היהודים גורשו מהעיר בידי הבריטים ולא שבו אליה עד לאחר מלחמת ששת הימים. הרכוש היהודי הוחזק בימי השלטון הירדני בידי “האפוטרופוס על נכסי אויב”. זה השכיר את השטח ב1964 לעירית חברון שהקימה עליו “שוק סיטונאי”. לאחר מלחמת ששת הימים – הועבר הנכס לידי האפוטרופוס של הממשל הצבאי. היועצים המשפטיים שלו, וגם אלו של המדינה היו אמורים להעיף משם לכל הרוחות את צאצאיהם של רוצחי תרפ”ט. אבל המדינה העדיפה לא לפגוע “בזכות הקנין” (!) שלהם, בבחינת – “רצחת וגם ירשת”. ולא סילקה אותם משם. רק ב1994 נסגר השטח “מטעמי ביטחון” אבל גם אז לא התירו ליהודים לחזור וליישב אותו. ובתגובה לניסיון של משפחות אחדות להתיישב במקום הורה ב2007 שר הביטחון ( אהוד ברק) להשחית את המבנים כך שלא יהיו ראויים למגורי אדם, כדי שיהודים לא יעיזו חלילה לחזור לנחלת אבותיהם. זו הרשומה בטאבו, גם בזה הירדני, לא רק בדיו אלא גם בדם רב.
וכמו כדי להבטיח שהמקום יעמוד בשממונו חיבר אחד היועצים המשפטיים העוינים ביותר להתיישבות היהודית, מייק בלאס, (אז – המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לתפקידים מיוחדים) חוות דעת שתמנע כל אפשרות שיהודים יישבו את השטח, בנימוק שלעירית חברון יש מעמד של “דייר מוגן”…וחוות דעתו זו הפכה לאורים ותומים של כל דיון משפטי בתביעות היהודים לקבל את נחלתם. וכבר 20 שנה מוקפאת כל בנייה יהודית חדשה בחברון למרות החלטות חוזרות ונשנות של ממשלות ישראל.
שתים עשרה שנה עומד המקום הרוס ונטוש. עד שלפני שנה הוגשה חוות דעת משפטית חדשה של יועמ”ש משרד הביטחון איתי אופיר, המאפשרת פיתוח השטח לטובת היישוב היהודי, תוך שמירת שטח בקומה הראשונה במבנים החדשים שיקומו לטובת “הדייר המוגן”, הרוצח אבו סנינה והעירייה שהוא עומד בראשה. הוא יוכל לשכור שטח זה – אם ירצה – אך המבנה החדש כולו ייועד להרחבת היישוב היהודי בעיר, שזו כמעט עתודת הקרקע היחידה שלו, אחרי שנתניהו מסר את כל שאר העיר לערבים. חוות הדעת הזו אושרה בידי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט לפני שנה בדיוק.
לכאורה הוסר המכשול האחרון בפני עשיית הצדק ההיסטורי. תשעים שנה אחרי פרעות תרפ”ט. אחרי הטבח הגדול בחברון.
רק לכאורה. חוות הדעת הזו מונחת כאבן שאין לה הופכין על שולחנו של נתניהו – והוא אינו עושה דבר. “על שולחנו” הוא ביטוי ציורי כמובן. הוא גלגל אותה למטה לביטחון לאומי, בתקווה שאצלם יש ארונות עמוקים דיים, והמסמך ייעלם בנבכיהם, ולא יהיה חשש שמא מישהו ייתקל בו בטעות וגם ירצה לבצע מה שכתוב בו. כי למה לעשות אם אפשר לא לעשות? ולמה לעשות צדק היסטורי אם אפשר להסתפק בהצהרות חלולות ששוטי הימין שמחים בהן כמוצאי שלל רב?
הימין בישראל חרד מאד מהאפשרות ש”הימין לא ישלוט”. אבל הוא חייב גם לשאול את עצמו אילו צעדים “ימניים” ביצע נתניהו, והאם כדאי לימין להמשיך ולתמוך בו בכל מחיר. מי שלא הורס בניה בלתי חוקית ערבית ונמנע מבנייה חוקית ליהודים בירושלים וביו”ש – מרוויח ביושר את האפשרות שהמחנה הלאומי יפנה לו עורף ויחפש לו מחליף לאומי הולם.
כתבות נוספות
