דף הבית > מעריב סופהשבוע > על שפנים תנינים ובני אדם. מעריב סופהשבוע 31 אוגוסט 2018
31/08/2018
על שפנים תנינים ובני אדם. מעריב סופהשבוע 31 אוגוסט 2018

שפנים , תנינים ובני אדם.
פרופ’ אריה אלדד

שפני הסלע הם יצורים פרוותיים חמודים,חיים במשפחות מורחבות, אוכלים צמחים, שוכנים במאורות בנקיקי סלעים ורובצים בשמש כשיש להם זמן. כמו רוב חיות הבר גם שפן הסלעים הוא בעל חיים מוגן. החמוד הזה זכה גם לסימפטיה בלתי צפויה כיון שיהודי אירופה שלא ראו כזה מימיהם – ידעו תנ”ך. זכרו כי “הסלעים מחסה לשפנים” ידעו כי הם “עם לא עצום” וגם כי – מזל של שפנים – אינם כשרים למאכל כיון שהם אמנם מעלי גירה אך אינם מפריסי פרסה. אך אלו שהגיעו מאירופה בלבלו בין שפן הסלע והארנבת, ושרו שירי ילדים לשפן, שלא הבין מה הם רוצים ממנו.
אבל אליה וקוץ בה, ושפן וטפיל בו. חד -תאי בשם לשמניה הגורם ל”שושנת יריחו”. את הטפיל מעביר זבוב החול העוקץ בני אדם ובעלי חיים. השפן הנושא אינו חולה בעצמו, אך זבוב שיעקוץ אותו, ימצוץ את דמו ויעקוץ אחר כך אדם – יעביר לו את המחלה. פעם היו רוב המאכסנים עכברי שדה, מריונים וגרבילים למיניהם. בשנים האחרונות זכו שפני הסלע המתרבים והולכים (אולי בזכות ההגנה על חיות בר) להיות המאכסנים העיקריים. מחלת הלשמניה, אשר פעם נקראה “שושנת יריחו” כי הייתה נפוצה בעיקר בבקעת יריחו- התפשטה בינתיים לרוב חלקי הארץ. אלפי חולים נושאים עליהם פצעים רבים, מכוערים, שאינם נרפאים במהירות, ואשר בהחלימם מותירים צלקות קשות. כשזה פוגע בפניהם של נער או נערה צעירים – זו עלולה להיות טרגדיה. בא המשרד להגנת הסביבה וביקש לבטל ( כהוראת שעה לשלוש שנים) את ההגנה שניתנה לשפנים, כדי לדלל את אוכלוסייתם ולהגן על בני האדם. באו הירוקים למיניהם והקימו קול זעקה, כי יש חשש שהשפנים ייכחדו. ומה על התחלואה המתפשטת בבני אדם? שימרחו תכשיר דוחה יתושים ויסתגרו בבית מרושת היטב בשעות החשיכה. או בקיצור – שיסתדרו.
אם שפני הסלע חמודים להפליא – שום דבר לא מעורר חשק ללטף קרוקודיל בוגר. בבקעת הירדן, סמוך לפצאל, יש חוות תנינים. למיטב זכרוני היא הוקמה לפני למעלה מעשרים שנה כאטרקציה תיירותית , ואז פרצה האינתיפדה השניה והתיירות באיזור הוכתה מכה קשה. החווה הוסבה לגידול תנינים לעורות ולבשר, השוק בחו”ל דווקא היה טוב, אבל אז התערבו הירוקים, והמשרד להגנת הסביבה אסר להרוג תנינים בשבי. גם לייצא אותם חיים אסור. בפצאל נותרו אלף תנינים, הם מתרבים, לפעמים בורחים ומסכנים חיי אדם . לא לבלוע ולא להקיא. המילכוד הביורוקרטי והמשפטי לתוכו נקלע בעל החווה הוא בלתי נסבל. מוסדות המדינה מגלגלים את האחריות מזה לזה, ובעל החווה הוא כנראה אדם אחראי ושקט מאד, וממשיך לפרנס את התנינים ולשמור עליהם. אדם עצבני במקומו היה מעמיס אותם על משאית ומשחרר בפתח המשרד להגנת הסביבה. או המינהל האזרחי. שהם יסתדרו איתם.
כששמעתי את הסיפורים הללו חשבתי שלחלוצים בעליה הראשונה והשניה, שסבלו ומתו בקדחת, היה מזל שהירוקים לא היו פעילים בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. לו חיו אז היו אוסרים בודאי להדביר את האנופלס, היתוש נושא המלריה, והיו מגדירים אותו “עוף מוגן” . כי עבור חלקם חיי הקרוקודיל, גם אם בקע מביצתו וגדל בחווה ולא ניצוד בטבע, חשובים מחיי אדם. וחיי שפן הסלע החמוד חשובים מנפגעי מגפת הלישמניה ההולכת ומתפשטת.
לפני עשרים שנה כשהייתי בצבא, היו רופאים צבאיים מתרגלים פעולות כירורגיות מצילות חיים על כלבים משוטטים שנלכדו ונידונו להמתה במכלאות צער בעלי חיים. מקצתם הועברו לבית הספר לרפואה צבאית, הורדמו ונותחו ורופאים צעירים למדו עליהם כיצד להציל פצועים. אבל אז התערבו הירוקים והרופאים עלו ללבנון בלי תרגול. כך למדתי כי לפעמים גם חיי כלב משוטט חשובים יותר מחיי חייל. כשמת חייל מכלבת הכריז הצבא מלחמת חורמה על בעלי חיים משוטטים בבסיסי הצבא, אבל בהתערבות הירוקים נאסרה הדברה ברעל (בצדק. זה מוות אכזרי העלול לגרום שרשרת הרעלה לעופות דורסים, למשל) אך גם ירי נקודתי בכלבים הללו נאסר. מה שהותר לנו באותם שנים היה רק ללכוד את הכלבים ולהביאם למכלאות “צער בעלי חיים” כדי שיומתו שם, אם איש לא יאמץ אותם בתוך שבועיים. מגפת הכלבת המתפשטת בארץ בשנים האחרונות גם היא תוצאה של המדיניות הנבונה הזאת.
צריך להגן על חיות בר וצמחי בר וגם על ערכי טבע דוממים. צריך להלחם בצייד חיות בר למאכל או כספורט אכזרי. להימנע מהדברת מזיקים ברעלים עמידים היוצרים שרשרת הרעלה בטבע. אבל יש קו הגיוני , אדום מאד, שצריך להעביר בין הגנה על חיות בר וסיכון חיי אדם. אני מודע לעמדה המוסרית הטוענת שאין שום יתרון לאדם על העכבר. ואסור להרוג חולדה או נחש כדי להגן על בני האדם כי אין לחיי אדם ערך מוסרי גבוה יותר מחיי בעל חיים. לחלק מהצמחונים והטבעונים טיעונים דומים. אני חושב שזה קשקוש אך אינני מתווכח איתם. מתוך אותם נימוקים מוסריים ניטשת גם מלחמה רבת שנים בין אלו המבקשים לאסור כל ניסוי רפואי או מדעי בבעלי חיים, ובין אלו המבינים כי עדיין אי אפשר לפתח תרופות וטכניקות ניתוחיות בלי לבדוק אותן קודם על בעלי חיים. רוב הנלחמים נגד ניסויים רפואיים אינם מודעים כנראה לכך כי כל תרופה , זריקת חיסון או תוסף מזון שהם או ילדיהם או הוריהם משתמשים בו – נוסה על בעלי חיים לפני שאושר לשימוש בבני אדם. לו היו עקביים בטיעוניהם המוסריים היו נמנעים מלטפל בילדם החולה, אולי נוטה למות, בתרופה שנוסתה קודם על עכברים או חזירים. אבל רוב בני האדם אינם נמנעים מאכילת בשר, רוצים להשתמש בתרופות בטוחות, וחיי ילדיהם חשובים להם מחיי תנים משוטטים. דווקא בסיפור שפני הסלע והלשמניה חרג המשרד להגנת הסביבה ממדיניותו להעניק הגנה אוטומטית לחיות בר ולהעדיפם על בני האדם, ויבורך. אך עדיין אינני רואה אותם מצליחים ליישם את כוונתם ולדלל את אוכלוסיית השפנים. כי המתנגדים לכל פגיעה בבעלי חיים מסוגלים למאבקים קולניים ונחושים מאד, רוויי אלימות מילולית, אישיים ומוכוונים נגד נושאי תפקידים. ואין להתפלא על פקידים או נבחרי ציבור המבקשים לחסוך מעצמם את ההפגנות בפתח ביתם, את הרדיפה האישית, ההכפשות והאיומים – ומוכנים למשוך כתפיים ולהניח לזבובי חול נגועים לעקוץ, לתנים ולכלבים משוטטים שהתפראו להפיץ כלבת, ולתנינים בבקעת הירדן להתרבות ולתכנן בריחה המונית..

Nile_crocodile_head230px-Rock_Hyrax_SAThe_Thinker,_Rodin

כתבות נוספות