תופעות לואי קטלניות
פרופ’ אריה אלדד
לכל תרופה יש תופעות לואי. יש שכיחות ויש בלתי צפויות או נדירות מאד. יש כאלו התלויות במינון התרופה, בתזמון, או במצב הגופני של החולה. התרופה תלידומיד שמשה בשנות ה-60 לטיפול בבחילות . אך כשניתנה לנשים הרות – התגלה שהיא גורמת למומים קשים מאד בעוברים. הם נולדו חסרי גפיים או עם גפיים קצרות מאד. במינון גבוה מאד – תרופות עלולות להיות קטלניות. כשאדם נוטל תרופה נגד יתר לחץ דם – התרופה אמורה להוריד את לחץ הדם לרמה תקינה. אם ייטול מינון גבוה מאד – לחץ הדם עלול לרדת לרמות נמוכות מדי, והחולה יאבד הכרה, עלול גם למות.
כל רופא אמור להכיר את תופעות הלוואי של התרופות שהוא רושם לחולה שלו. ולשקול את היתרונות הנובעים מהשימוש בתרופה כנגד הסיכונים הכרוכים בנטילתה.
*
הפגנות הן אמצעי מחאה מקובל ולגיטימי בכל דמוקרטיה. הציבור יכול לצאת למרחב הציבורי ולהפגין התנגדות ( או תמיכה) במהלכי השלטון, או במחדליו. להפגין נגד הממשלה, נגד רשויות, מפעלים, חברות, או תופעות חברתיות. הפגנה היא חלק מחופש הביטוי, מזכויות היסוד בדמוקרטיה.
כאשר ציבור גדול בישראל התנגד לרפורמות המשפטיות שניסתה הממשלה לקדם לפני כשנה – הוא יצא לרחוב להפגין. הציבור הזה חשש שישראל עלולה להפוך לדיקטטורה. במחאה היו גם תופעות של הפרת חוק : חסימת כבישים למשל. החסימות גרמו לפקקי ענק, לשיבוש חמור של סדר היום בדרך לעבודה, או הביתה. היו שטענו כי גם אמבולנסים שנקלעו לפקקים התעכבו בדרכם לבתי החולים ומצבם של החולים באמבולנס הורע. ההפגנות היו כלי מאבק, תרופה חיונית נגד מה שנתפס בעיני המפגינים ותומכיהם כאיום בדיקטטורה. וכשנאבקים בדיקטטורה – מה הם אי-אילו כבישים חסומים לכמה שעות? “תופעות הלוואי” של התרופה נחשבו כאלו ששווה לסבול אותן כדי להתרפא.
אבל היו כאלו שחששו שלמרות המחאה – הרפורמה מתקדמת. “הכלבים נובחים והשיירה עוברת”. וחשו שעליהם להחריף מאד את המחאה כדי לעצור את הרפורמה המשפטית. “אחים לנשק” ותומכיהם איימו בסרבנות, או בהפסקת התנדבות למילואים. פרסמו רשימות של אלפי מילואימניקים מיחידות עילית בצבא: טייסים, קצינים מיחידות קומנדו ,ממערכי המודיעין והמבצעים המיוחדים , שהצהירו כי הם מפסיקים התנדבותם, לא מתייצבים לאימוני שגרה, ואם הרפורמה תתקדם – לא יתייצבו גם ביום פקודה. “לא אצא להפציץ באיראן” אמר טייס קרב אחד, וגבו למצלמה.
האיומים הללו נקלטו היטב על ידי אויבי ישראל : בחמאס, בחיזבאללה, באיראן. והם העריכו כי ישראל נתונה בנקודת שפל . צה”ל מתפורר ולא יוכל להגן על המדינה במלחמה. הם זיהו הזדמנות. גם מערכות הביטחון שלנו זיהו את המצב המסוכן. שר הביטחון גלנט הזהיר מפני “סכנה ברורה ומיידית”. את האזהרה הפנה לראש הממשלה, לא לסרבנים. נתניהו פיטר אותו, המחאה איימה לשרוף את המדינה. נתניהו נבהל וחזר בו. בין כה וכה – הרפורמה האטה, קרטעה, אך לא נעצרה כליל, והמאיימים בסרבנות (“הפסקת התנדבות” הם קראו לזה, כאילו מדובר בשאלה משפטית ולא במשמעות שנקלטה אצל אויבינו) – החריפו והקצינו את איומיהם.
המחאה, כלי לגיטימי בדמוקרטיה, עשתה שימוש בתרופת ההפגנות. תופעות הלואי היו נסבלות . אך כשחלק חשוב מצבא המילואים שלנו נרתם למחאה ועשה שימוש בתפקידיו הצבאיים (“בלעדינו אין צבא”) – תופעות הלואי של התרופה הפכו לקטלניות. כמה קטלניות? 1145 שנרצחו בשמחת תורה. המאות שבשבי , חיים ומתים, מאות חיילי צה”ל שכבר נפלו במלחמת עזה – ככה קטלניות. כשתופעת הלוואי מסכנת חיים – אסור להשתמש בתרופה.
מקצת מהמאיימים בסרבנות מכים היום על חטא. גם כל האחרים זינקו מיד ליחידותיהם , חלקם לא המתינו לצווים והתנדבו מיד. לא היו בהם סרבני שירות. גם מבין ה”אחים לנשק” שכבר אינם משרתים בפועל התנדבו מאות לגייס תרומות, להשיג ציוד, מזון ובגדים, לטובת יחידות צה”ל, ניצולי העוטף והמפונים. לאסוף יבול בשדות ובמטעים הנטושים. היו אלו גילויי סולידריות ישראלית מרחיבת לב. אך לא פחות מזה – אמצעים למירוק המצפון הנוקף של אלו שהבינו מה עוללו. הם אמנם האשימו את הממשלה, את הרפורמה ואת הקונצפציה – אבל בסתר ליבם רבים מהם יודעים כי גם ידיהם שפכו את הדם. איומי הסרבנות המריצו את אויבינו.
*
אך אם קיווינו כי הטבח והמלחמה לימדו אותנו לקח שלא במהירה יישכח, ורוח האחדות המופלאה ששרתה בקרב מאות אלפי משרתי המילואים תחליף את השסע והפילוג שאיימו עלינו עד ערב שמחת תורה – באו הפגנות השבוע הזה וטפחו על פנינו.
בחירות הן כלי לגיטימי להחלפת שלטון בכל דמוקרטיה. למעשה – הן הכלי הלגיטימי היחידי להחלפת השלטון. ולפיכך גם הפגנות בקריאה לקיום בחירות הן תרופה חיונית , ולעיתים גם יעילה – בכל דמוקרטיה. לבחירות יש תמיד גם תופעות לואי : קיטוב והקצנה לצורך יצירת בידול, בזבוז כספים, עצירת פעילויות שגרתיות של מוסדות השלטון – אך כל אלו הן תופעות לואי מוכרות ונסבלות היטב בכל חברה דמוקרטית.
אבל לא בשעת מלחמה.
“אל תגידו בגת אל תספרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלוזנה בנות הערלים” קונן דוד על שאול ויהונתן אהוב נפשו שנפלו בגלבוע בידי פלישתים. כבר אז ידעו כי מלחמה היא בכידון, בחרב, בקשת וחץ, אך לא פחות מכך – מלחמה על התודעה. גם אז הבינו כי אסור לשמח את האויב בשעת המלחמה. וממש כך בימינו. נלחמים באויב הערבי בעזה ברובים וטילים מדויקים – אך הקרב על התודעה חשוב לא פחות. אם רוחו של האויב תישבר – הוא ייכנע, ישליך את נשקו ויימלט, יסגיר את עצמו. כל מי שמחליש את רוח הלחימה של האויב – מסייע לניצחון, ומי שמעודד את האויב, מחזק אותו – מסייע לאויב בשעת מלחמה.
ההפגנות השבוע בקריאה “בחירות עכשיו” ( ובלי חסימת כבישים ומדורות בעורקי תחבורה ראשיים – אי אפשר) והאיומים המפורשים “נשרוף את המדינה”, הצטרפות חברות גדולות במשק המשחררות עובדיהן להפגנות, הקריאות לשביתה כללית במשק ושיתוקו ( אהוד ברק כמובן) – הן חזרה מצמררת אל המדרון החלקלק שהוביל אותנו אל סף מלחמת אחים. התירוץ אז היה – ההפיכה המשפטית. היום – מחדלי הממשלה , החטופים, לא חשוב מה – נשרוף את המדינה. בחירות עכשיו. הקריאות הללו נקלטות היטב בלבנון, באיראן ובעזה. תמונות ההפגנות שודרו בלופ אינסופי באיראן, באלמנאר של חיזבאללה, ובאל ג’זירה המשרתת את כל אויבינו .הן חלחלו אל המפקדה של סינואר ודף בעמקי המנהרות בעזה. עודדו אותם מאד. “עוד קצת סבלנות” הם אמרו לעצמם. “עוד מעט היהודים חוזרים ל-6 באוקטובר. עוד מעט יתחילו להילחם זה בזה ואנחנו ננצח”. 
תופעת הלואי של התרופה הלגיטימית – דרישה לבחירות – מתגלה בעיתוי הנוכחי כקטלנית. מסייעת לאויב במלחמה. כיבוש רפיח נתפס עתה כצעד חיוני במלחמה, בתמיכה לאומית רחבה. אבל בתקופת בחירות – יהפוך למהלך פוליטי שנוי במחלוקת, שוב יישמעו קריאות לסרבנות. על סף מלחמת אחים.
*
אם לפני 7 באוקטובר הם עוד יכלו להגיד “לא ניתן היה להעלות על הדעת שזה מה שיקרה” – עכשיו הם כבר יודעים. מי שגם עכשיו מאיים לשתק את המדינה או לשרוף אותה – לא יכול להנות משום ספק.
(צילום דרור אבי ויקיפדיה)
כתבות נוספות
