שערי עזה הכבדים.
פרופ’ אריה אלדד
מחבל ערבי רצחני חוסל השבוע בעזה. ברכות למתכננים, לאלו שהביאו את המודיעין המדויק, לאלו שאישרו ולמבצעים. הדברים ראויים לברכות דווקא משום שהפכו נדירים כל כך. אם בכל שבוע היתה ישראל מחסלת כל מי שמעיז לפגוע בנו , אפילו רק לתכנן פיגוע – לא היה המחבל איש הג’יהאד זוכה השבוע לתשומת לב כה רבה. לו היה נתניהו מאשר את חיסולו של איסמעיל ( 48שעות ) הניה, או יחיא סינואר, גם המחבלים לא היו עושים ענין גדול כל כך מחיסולו של מפקד חטיבה. אבל כאמור – מוטב מחבל אחד מת היום משניים חיים מחר.
ואז כמובן קמו חברי הרשימה-המשותפת-פעולה-עם-הטרור למחות על החיסול. “מחרחרת מלחמה” הם מכנים את ממשלת ישראל. אפשר להבין אותם : הם תומכי טרור, ובכל פעם שהטרור נפגע – עצוב להם. הם לא מפתיעים איש. אפילו היהודי שלהם, עופר כסיף, שאמר שנתניהו אישר את החיסול רק כדי להציל את עורו הפוליטי – אינו מפתיע ממש. ההיסטוריה היהודית זוכרת לדיראון בוגדים לא מעטים. מפלאביוס דרך היודנראטים ועד אודי אדיב ומרקוס קלינגברג בימינו. ספק אם כסיף ייכנס להיסטוריה , אבל היו לו מורים מפורסמים. מי שהפתיע יותר היה חבר הכנסת עומר בר לב, שאמר ש”כבר חמש שנים אין חיסולים ממוקדים, ופתאום, שבוע לפני תום המנדט של גנץ ורגע לפני שבנט נכנס לתפקיד שר הביטחון – מבצעים חיסול כזה?!”
בר לב הוא בנו של רמטכ”ל, והיה מפקד סיירת מטכ”ל. ניתן לצפות שיידע איך וכמה זמן מתכננים פעולה כזאת, מי ממליץ, מי מאשר, ומה התנאים לביצוע. ולכן , כשהוא מאשים את נתניהו שהמניע לחיסול היה פוליטי – הוא עושה מעשה נבלה ממש. מיישר קו עם עופר כסיף ואחמד טיבי. שנאתו לנתניהו העבירה אותו על דעתו המעטה. ואם תרצו – דווקא מטעמים פוליטיים ומשפטיים נמנע החיסול בהזדמנות הקודמת, לפני חודשים אחדים.
כשחיסלו את בכיר הג’יהאד השבוע לקחו המתכננים והמאשרים בחשבון את תגובת ארגוני הטרור בעזה. חייבים היו לעשות זאת משום שנסיגת ישראל מעזה, שראשיתה בימי “עזה ויריחו תחילה” של רבין-פרס כחלק מפשע-אוסלו, וסופה בהתנתקות, הביאה למצב הקשה הנוכחי שבו ארגוני הטרור מצליחים להרתיע את ישראל לא פחות, ואולי יותר , ממה שישראל מרתיעה אותם. מי שלא הבין שנסיגה מעזה תהפוך אותה לבסיס טרור ענק במימון ושליטה איראנית – היה טיפש או פושע. וכיון שקברניטי המהלכים הללו היו מדינאים ואנשי צבא חשובים – אי אפשר להסתפק בהנחה המקלה שמדובר בטיפשות בלבד.
תומכי “ההתנתקות” (המתמעטים והולכים) מספרים לנו שגם לפני עקירת היישובים והפקרת הרצועה לידי החמאס ירו עשרות קסאמים מעזה על שדרות, מאות על יישובי קטיף ועוטף עזה. זה נכון כמובן, אבל לפני אוסלו – לא ירו. וגם אם ירו רקטות פרימיטיביות לטווח קצר גם לפני ההתנתקות – שום דבר בזה לא דומה למה שעוללנו לעצמנו בכך שהפקרנו את הרצועה בידי החמאס והג’יהאד במימון ושליטה איראנית. בכל סבב ממוצע יורים ארגוני הטרור מעזה יותר ממה שירו בכל השנים שלפני ההתנתקות, אבל עכשיו הם יורים אלפי רקטות כבדות. תקניות. קטלניות הרבה יותר. מציתים אלפי דלקות. מפעילים גם רחפנים וכטב”מים.
שלושה מודלים לפנינו : לבנון, עזה ויו”ש. היה קשה בלבנון, ספגנו אבדות רבות. אך רק כאשר ברחנו משם בשנת 2000 (הזכויות שמורות לאהוד ברק) הפכנו את חיזבאללה לגורם המאיים לא רק על מוצב הבופור אלא על כל מדינת ישראל. אין ואקום בעולם. ישראל יצאה – איראן נכנסה. לחיזבאללה יותר ממאה אלף רקטות, רבות מהן משוכללות, מדוייקות ומכסות את רוב שטח המדינה. אפשרנו לאיראן להציב צבא מאומן ומצויד היטב על גבולנו הצפוני. גם לפני ההתנתקות מרצועת עזה היו בה ארגוני טרור רצחניים שפגעו בחיילי צה”ל, במתיישבי גוש קטיף וביישובי הספר על גבול הרצועה. אבל אם היה בה מחבל חשוב שהיה צריך לתפוס או לחסל – היתה פלוגת לוחמים נכנסת ומביאה אותו, חי או מת. ב”צוק איתן” נזקקנו לכל חיל האוויר, כמה אוגדות, יותר מחמישים יום ושילמנו מחיר דמים כבד כדי להפסיק את מטחי הרקטות ולחזור לחיים “נורמאליים”. הלקח שהפיקו הערבים מהבריחה מלבנון ומההתנתקות מעזה היה פשוט והגיוני : אפשר לגרום לישראל לסגת בלחץ טרור, ולכן – ימשיכו את המלחמה עד שיגרשו אותנו מארץ ישראל. אם תרצו – זה היה הסדק המסוכן ביותר שיצרה ישראל ב”קיר הברזל” שהיא עמלה לבנות מאז היווסדה.
והמודל השלישי הניצב לנגד עינינו מוכיח את הטיעון העולה משני המודלים הקודמים. השליטה הישראלית ביהודה ובשומרון אינה חפה מקשיים. גם שם יש טרור. גם שם יש תאי חמאס הרוצים לרצוח ולחטוף, אבל לילה-לילה נכנסים חיילי צה”ל עם אנשי השב”כ לפרברי שכם או לשכונה המזרחית של ג’נין, לרמאללה או ליאטה, ו”מכסחים את הדשא”. לוכדים את המחבלים כשהם קטנים, עוד לפני שהפכו לסינואר או לבהא אבו אל עטא. אין תעשיית רקטות ארוכות טווח בשכם , ואין מנהרות התקפיות מתחת לגדר ההפרדה בין קלקיליה לכביש 6. לא כי הערבים לא רוצים אלא כי צה”ל שולט בשטח ומאות יישובים יהודיים משגשגים בו. אם יוזמת ז’נבה או תכנית “ההיפרדות” של אולמרט היו מתגשמות חלילה – היה השומרון הופך לחיזבאללסטן, יהודה היתה הופכת לרצועת עזה. כי אין ואקום. ושום כוח שיטור רב לאומי לא היה נלחם בטרור הערבי ב”עוטף ירושלים” ממש כשם שיוניפיל לא נלחם בחיזבאללה בלבנון.
המסמך הראשון עליו חתם שר הביטחון החדש נפתלי בנט היה הכרזת “מצב מיוחד בעורף” ברדיוס של שמונים קילומטרים מעזה. מבינים? זה “עוטף עזה” החדש, שמונים קילומטרים ותודה לאריאל שרון ( וגם לנתניהו, ישראל כץ, צחי הנגבי וחבריהם שתמכו בהתנתקות. לא שכחנו.) גם באר שבע ותל אביב עוטפות עכשיו את עזה , ואי אפשר לחסל רוצח ערבי בכיר בלי להפסיק את הלימודים באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון, בלי להדמים את דיזנגוף סנטר ולבטל את פסטיבל הפסנתר. ואל תספרו לי סיפורים אחרים בגת, בטח לא בחוצות אשקלון שסופגת מטחי רקטות ומפנה את הפגים בברזילי לחלל ממוגן . כששאלתי את אריאל שרון מה תעשה ישראל אם אחרי ההתנתקות יירו מעזה על אשקלון הוא לעג לי . “גם לנו יש תותחים” אמר. התותחים אכן בידינו. אבל איננו מגיבים במהלומה מוחצת על מאות הרקטות שיורים עלינו מעזה כדי שהחמאס לא יתרגז חלילה, ולא יצטרף לירי.
כתבות נוספות
