ציר ג’נין-עזה.
פרופ’ אריה אלדד
במהלך הסבב האחרון ברצועת עזה, ובסיכומים שלאחריו, מלאו רשתות התקשורת במבול מלל. המומחים והפרשנים. הפוליטיקאים בהווה ובעבר ניסו להסביר מה היה. מדוע. ומה יהיה.
הסבירו לנו שהג’יהאד ברצועה וביו”ש חייב להתבדל מהחמאס ומהפת”ח כדי להצדיק את קיומו. מדוע החמאס לא ירה הפעם. שההתלקחות בצפון השומרון היא תוצאה של חולשת הרשות ברמאללה. הוכיחו באותות ובמופתים כי החמאס מעונין לשמור על שקט כי “יש לו מה להפסיד” והוא נענה ללחץ הציבור בעזה שמבקש שישראל תאפשר כניסת אלפי פועלים עזתים. כי בעזה משתכרים חמש מאות שקלים בחודש ובישראל – חמשת אלפים וכל פועל כזה מפרנס משפחות רבות. וגם טרחו להסביר מדוע דווקא בצפון השומרון מתארגנים עוד ועוד תאי מחבלים, ולמה דווקא משם יצאו כמחצית מהרוצחים בגל הפיגועים שלפני שלושה חודשים. והיו שטרחו להזכיר כי “מאז ומתמיד” היו הערבים בשומרון “מרדנים” ואלימים יותר. מימי ה”המרד הערבי הגדול” (1936-1939), בהם שלטו הכנופיות הערביות ב”משולש המסוכן” (שכם-ג’נין-טול כרם). וגם בשלטון המלך חוסיין מרדו, ודוכאו ביד קשה. דרך ימי כנופיות ” הפנתר השחור” בג’נין בשנות התשעים של המאה שעברה, וג’נין הייתה “בירת המתאבדים” באינתיפאדה השנייה. היו שסיפקו סיבות סוציו-אקונומיות, היו שדבקו בתיאוריות פוליטיות (חולשת הרשות, מאבקי כוח פנימיים, קרבות ירושה), בתכונות אופי ייחודיות לאזור מסוים, ואפילו הקורונה גויסה כדי להסביר למה דווקא כאן ולא שם. ורק מהסבר אחד התעלמו רוב המומחים.
* * *
בימים אלו ממש אנו מציינים 17 שנה לגרוש אלפי היהודים וחורבן 25 יישובים מחבל עזה וצפון השומרון ב”התנתקות”. באותם ימים הייתי על גג המצודה בשא-נור וראיתי אלפי ערבים מניפים דגלים ורוקדים על ראשי הגבעות מסביב כשבאו כוחות צה”ל לגרש אותנו ולהרוס את בתי היישוב. היה ברור כי המחבלים הללו ימלאו את החלל שנוצר בשטח הגדול שמצפון לשכם, לאחר גרוש היהודים. אזרחי ישראל ראו רבבות ערבים משתוללים בטירוף בהריסות גוש קטיף כשהם מציתים את בתי הכנסת ובוזזים את החממות והשטחים החקלאיים שהושארו שם לרווחתם. רק אידיוט, או מי שטמן ראשו בחול, הופתע כשהחמאס השתלט על הרצועה וזרק מהגגות את נאמני הפת”ח. במו ידינו הפכנו את רצועת עזה לבסיס טרור ענק. במו ידינו יצרנו רצף ערבי ב”משולש המסוכן” שבצפון השומרון.
הפשע לא התחיל כמובן בהתנתקות. הוא התחיל באוסלו. בימי “עזה ויריחו תחילה” בימי פתיחת שערי הארץ בפני אלפי המחבלים החמושים של ערפאת ופינוי צה”ל מהערים הערביות. אבל בכל מקום שבו היו יישובים יהודיים – המשכנו לשלוט בשטח. באמצעות נוכחות ותנועה יומיומית של אלפי מתיישבים בכבישים הראשיים ובדרכים שבין היישובים. עמדות צה”ל ומחנותיו היו פזורים בשטח. נוכחות היישובים חייבה השקעת כוחות צבאיים ניכרים. היו שראו בזה עול כבד מדי. היו שרימו את עצמם ואת הציבור כשהבטיחו כי פינוי המתיישבים וכוחות צה”ל יחסוך חיי אדם, כוח אדם, כסף, ישפר את מצבנו הביטחוני. אריאל שרון עצמו לא היה שייך לשוטים הללו, כמובן. הוא ידע היטב מה יקרה לאחר הפינוי. הוא בז לכל אנשי הצבא שהתקרנפו ודקלמו את סיסמאותיו החלולות. כי הוא ידע את האמת, וידע שגם הם יודעים, אך אין להם עמוד שדרה מקצועי ויושרה צבאית כדי לומר אותה בקול .
אמת נכון : עזה הייתה קן מרצחים עוד מימי “הפידאיון” . ובצפון השומרון גם הבריטים וגם חוסיין נאבקו שם בטרור. אבל כשחבל ארץ מסוים הופך קן טרור או פשע אלים – בריחה ממנו, העדר משילות או אכיפה הוא מרשם בטוח להתפרצות טרור ואלימות.
* * *
שני הדגמים מונחים בפנינו : דגם רצועת עזה ודגם יו”ש ( למעט צפון השומרון). קסאמים ספורים וקצרי טווח נורו על שדרות גם לפני ההתנתקות ( אך לא לפני אוסלו). רבבות רקטות – אחריה. השטח שברחנו ממנו, עקרנו יהודים והרסנו יישובים – הפך לממלכת טרור של ארגוני מחבלים המתחרים זה בזה בעוצמת שנאתם ובקנאותם. הרקטות מעזה מגיעות היום לרוב חלקי הארץ. האסון הזה לא התרחש ביו”ש, באזורים שבהם יש יישובים יהודיים , וצה”ל נוכח בקביעות , ומידי יום נכנס גם לשטחי A ו-B ועוצר או הורג מחבלים. לא קמה ביו”ש תעשייה עצומה של נשק רקטי . לא מייצרים שם כטב”מים לתקוף מתקני תשתית ויישובים, לא חופרים מנהרות, ולא מצטיידים בטילים מתקדמים נגד טנקים, או טילים נגד מטוסים לפגיעה בנתב”ג.
השמאל רוצה כי ישראל תיסוג גם מיו”ש ותעקור את המתיישבים היהודים מלב הארץ. ולכן טוען שיו”ש לא הפכה לעזה רק בזכות המלחמה בטרור שמקיימת הרש”פ, ובזכות המצב הכלכלי הטוב שם בהשוואה לעזה. ולראייה הם מביאים את המצב בצפון השומרון : במקום שהרשות חלשה והאבטלה קשה – פורחים החמאס והג’יהאד .
שקר, זריית חול בעיניים.
נתחיל מהעובדות. מעוז החמאס ביו”ש הוא דווקא בהר חברון. העיר נשלטת על ידי חמולות ג’עברי וקוואסמה המקומיות שאינן נותנות כמעט דריסת רגל לנציגי רמאללה. יש מעט טרור בחברון כי יש בה יישוב יהודי וכוח צה”ל חזק. ג’נין נשלטת בידי כנופיות הפת”ח (כדוגמת גדודי חללי אלאקצא של זכריא זביידי) וגם כנופיות הג’יהאד.
ובאשר לטיעון החברתי-כלכלי. תא”ל (מיל.) אורן אבמן, שהיה מפקד חטיבת מנשה ואח”כ מח”ט כפיר – הפריך לחלוטין את הטיעון הזה. ג’נין פרחה בסוף העשור הקודם. דווקא ממנה היו יוצאים פחות פועלים לישראל בהשוואה לשאר הערים הערביות ביו”ש. (המצב הכלכלי בג’נין דומה לזה של חברון). בימי הקורונה נמנעה יציאת פועלים לתחומי מדינת ישראל – מכל ערי יו”ש. לפני למעלה משנה וחצי הוסר הסגר הזה. רבבות פועלים נכנסים, בהיתר ובלעדיו , מידי יום. ולפיכך גם הטענה כי סגר והגבלות שמטילה ישראל הם הדלק במנועי הטרור הערבי היא הבל הבלים. ההבטחה כי תוספת עוד אלפי אישורי עבודה לעזתים תמנע את הסבב הבא היא הבטחת שווא. רבבות עזתים עבדו בישראל בפרוץ האינתיפאדה הראשונה והשנייה. מספרם הוגבל בגלל הטרור. פתיחת השערים לא תמנע את גל הטרור הבא.
* * *
נוכחות צה”ל ביו”ש ופעילותו לסיכול טרור מחייבת השקעת כוחות ומשאבים רבים. אבל סביב רצועת עזה מושקעים היום יותר חיילים מאשר לפני ההתנתקות. ההשקעות במכשול התת-קרקעי , ב”כיפת ברזל” ובמיירטים שלה עלו פי כמה וכמה על מה שהשקענו בביטחון בחבל עזה לפני ההתנתקות.
יש – ותמיד היה – מחיר דמים נורא להתיישבות היהודית בכל ארץ ישראל. ממעשי הרצח הראשונים לפני מאה וחמישים שנה, ועד לפוגרומים בימי “שומרי החומות”. אמרו שחניתה היא פרובוקציה, נח”ל עוז מנקרת את עיני הערבים בעזה, היישוב היהודי בחברון מתסיס ובכפר השילוח – מתריס. אפילו את הגרעינים התורניים ביפו ובלוד האשימו בהתלקחות “שומרי החומות”.
אבל מה שקורה ברצועת עזה ובצפון השומרון מעיד כי המחיר שאנו משלמים בגלל העדר התיישבות יהודית בכל מקום במולדת שלנו –כבד הרבה יותר. מי שלא הבין כי “ההתנתקות” הביאה את רקטות החמאס גם לגוש דן וירושלים – ימשיך לחפש סיבות ותירוצים לכל גל טרור, לכל סבב נוסף.
(צילום: הריסות המושב קטיף. מיכאלי. ויקיפדיה)
כתבות נוספות
