לקצביעות המערכת המשפטית.
( התפרסם בכותרת “צחוק מהחוק”)
פרופ’ אריה אלדד
השבוע התקיימה ועידת המשפט ה-11 של לשכת עורכי הדין. מידי שנה משמש כנס זה במה לראשי המערכת הפוליטית והמשפטית להרצות בה את חוות דעתם על המצב בכלל ומצב המערכת המשפטית בפרט. גם ראש הממשלה לפיד נאם השנה בכנס ואמר , בין השאר :
“העולם המשפטי נמצא תחת התקפה שמטרתה לפרק אותו ולהרוס אותו” הוא תקף בחריפות את נתניהו שהאשים את רשויות המשפט והאכיפה בביצוע “הפיכה שלטונית” וציטט את יריב לוין שכינה את שופטי העליון “קומץ של אנשים המתכסים בגלימת המשפט כדי לבצע הפיכה שלטונית”. גם שר המשפטים גדעון סער דיבר על “סכנה גלויה וברורה להרס כל מה שנבנה פה ב-74 שנות קיום המדינה… יש ניסיון לרסק את השיטה.”
ונשיאת העליון חיות אמרה “השיח הציבורי מתדרדר למקומות מסוכנים. חלומות להרוס מן היסוד את הקיים ולהחליפו במערכת מוחלשת”.
ועל כולם עלתה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב- מיארה שאמרה : “האחריות לגיבוש מדיניות הרשות המבצעת מוטלת על הדרג הנבחר. בלא משילות נפגע התהליך הדמוקרטי, שכן ניטל עוקצו של עקרון הייצוג. הפגיעה בערך של הגשמת רצון הרוב מובילה לאכזבה מהשיטה הדמוקרטית עצמה. בשנים האחרונות יש קולות הטוענים כי שלטון החוק פוגע במשילות, או עומד בניגוד לה. אני חולקת מכל וכל על אמירה זו. משילות ושלטון החוק חד הם”.
האזרח הנבון והאחראי הקורא דברים אלו נכנס ודאי להתקף חרדה. כי לנגד עיניו מאיימים נציגי הימין להשמיד את מערכת המשפט שלנו כשישובו לשלטון. ולכן , אף שנשיאת העליון ודאי מנועה מלעסוק בפוליטיקה או לנקוט עמדה – יכולים דבריה להיות מובנים רק בדרך אחת : בשום אופן אל תצביעו בעד מי שרוצה להרוס את מערכת המשפט שלנו, ולהשמיד את הדמוקרטיה בישראל.
כל דובריהם ושופרותיהם של לפיד וסער וגנץ ומיכאלי וגלאון מרבים לצטט את דברי ההבל המתלהמים של חברי כנסת מהליכוד והימין, שקראו לשופטים שיכורים, או שתבעו לטפל במערכת המשפט באמצעות אקונומיקה או לעלות עליה ב9D. אמנם גם לפיד וסער שבו ואמרו שיש צורך ברפורמות במערכת המשפט. אבל לא כאלו שיבצעו לכאורה נתניהו וחבריו אלא רפורמות מדודות, איטיות, בשום שכל ומתוך הידברות עם מערכת המשפט. הם כמובן בטוחים שנשכח כי מערכת המשפט אטומה לכל רפורמה. מקצצת בכנפיו ובסמכיותיו של נציב הביקורת לפרקליטות, מונעת כל שינוי בשיטת בחירת השופטים, וממהרת לטרפד ואף לתפור תיקים לכל שר משפטים המנסה לתקן את המערכת. הם בטוחים ששכחנו מה אמר המשנה לנשיאת העליון השופט המנוח מישאל חשין על ניסיונותיו של שר המשפטים פרופ’ פרידמן לבצע רפורמה במערכת: ” מי שירים יד על ביתי – אני אגדע את ידו”. והקורא נדרש לבחור בין דחפור ( מטפורי) מדגם 9D ובין הליך אורטופדי אכזרי של קטיעת יד (מטפורית ) של שר משפטים. כלומר התלהמויות מטורפות אינן נחלתם הבלעדית של חברי כנסת מהימין.
ואף גדעון סער שהתחייב להפריד בין תפקיד היועמ”ש לתפקיד פרקליט המדינה – נדם בקול ענות חלושה, והרפורמה הזאת לא התקדמה במילימטר. אפשר שהוא חש שהוא זקוק לשתי ידיו ואינו מוכן לסכן אף אחת מהן, גם אם בידו הימנית הוא ממעט לאחרונה להשתמש.
ומדוע טענתי כי בהרב מיארה הגדילה לעשות מכולם בדבריה?
כי היא דיברה גבוהה גבוהה על “הפגיעה בערך של הגשמת רצון הרוב המובילה לאכזבה מהשיטה הדמוקרטית עצמה.” היטב היא יודעת שהעם הוא הריבון והכנסת הנבחרת מייצגת אותו. ככה היא גם אומרת. אבל מה היא עושה בה בעת שהיא משמיעה באזנינו דברים נאים (ומובנים מאליהם ) אלו? ממש ההיפך.
בשבועות האחרונים אנו למדים כי קרבה והולכת חתימה על הסכם חלוקת אזורי המים הכלכליים בין ישראל ולבנון. בהסכם המתגבש עומדת ישראל לותר על כ860 קילומטרים רבועים של ים, באזור בו משתרע חלק חשוב משדה הגז קאנה. ויתור זה אמור לאפשר ללבנון לקדוח ולשאוב גז בשטח זה. בכך מקווה ישראל, תוך שהיא חותמת הסכם עקיף עם חיזבאללה, להימנע מפגיעת ארגון הטרור באסדת “כריש” מדרום לשטח זה.
אלא ש”מים כלכליים” נכללים בשטח הריבוני של המדינה על פי חוק השטחים התת-ימיים משנת 1953. כי כך אומר החוק שדוד בן גוריון חתום
עליו : “1 (א) שטח מדינת ישראל יכלול את קרקע הים והתת-קרקע של השטחים התת-ימיים הסמוכים לחופי ישראל, והם מחוצה למים הטריטוריאליים, עד היכן שעומק המים שמעליהם מאפשר את ניצול אוצרות הטבע שבשטחים אלה”. ואם דינם כ”שטח מדינת ישראל” הרי שעל פי חוק משאל עם משנת 2014 – כל הסכם הכולל ויתור על שטח ריבוני של המדינה טעון אישור הכנסת ברוב של 61 לפחות ואז – אישור במשאל עם. (אלא אם הכנסת תמכה בהסכם ברוב העולה על 80 מחבריה).
החוק ברור. אם רוצים לותר על 860 קילומטרים רבועים של ים – צריך אישור כנסת ומשאל עם.
הנוהג הקיים בישראל קובע כל הסכם בינלאומי או אמנה שישראל חותמת עליו מונח במזכירות הכנסת לעיון חבריה לתקופה של שבועיים לפחות בתקופת מושב הכנסת לפני אישרורו בממשלה. זו היא הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 64.000א’ משנת 1984. כך נוהגים גם על פי “תקנון עבודת הממשלה”. אבל בעת שהיא מדברת גבוהה גבוהה על “הפגיעה בערך הגשמת רצון הרוב” – היועמ”שית ודאי מגחכת בינה לבין עצמה ומפרסמת בצנעה הנחיית יועמ”ש חדשה, המבטלת את הצורך להציג לעיון חברי הכנסת כל הסכם בינלאומי. ההנחיה החדשה, 10.300 מאיינת את תפקיד הכנסת ומעבירה את כל סמכויות האישור ליועצים משפטיים למיניהם – כלומר עושי דברה של מערכת המשפט. מה לנו עם? מי לנו ריבון? אנחנו קובעים ומאשרים.
לא רק את הנחיות היועצים המשפטיים שקדמו לה מבטלת בהרב מיארה. היא רומסת אפילו חוק יסוד הקובע כי הסכם הכולל ויתור על שטח ריבוני חייב להיות מאושר רק ברוב מיוחד ובמשאל עם. אני מניח שראש הממשלה ויועציו הסבירו ליועמ”שית כי אנו מעדיפים הסכם עם חיזבאללה כדי לשאוב גז בשקט גם במחיר ויתור על ריבונות. הסבירו לה שזה גם חשוב לאמריקאים. אמרו לה מה הממשלה רוצה והניחו לה להסתדר עם החוק, לעוות אותו כרצונה. “משילות ושלטון החוק חד הם”, אמרה בהרב מיארה, אבל לצורך המשילות, – לענין זה חתימה על ויתור על שטח עצום במים הכלכליים של המדינה – מותר לה להתעלם מהחוק. כי היא בטוחה ש”החוק זה אני”.
המערכת המשפטית שלנו מגלגלת עיניים ומפחידה אותנו שהימין רוצה להשמיד את בית המשפט ולבטל את הדמוקרטיה. ובאותה נשימה ממש המערכת עסוקה בביטול רצון העם ודריסת החוקים שחוקקה הכנסת.
כתבות נוספות
