פיצול אישיות
פרופ’ אריה אלדד
בעשורים האחרונים , בעיקר כשהתחולל משבר פוליטי או חוקתי, כשעלה צורך להעמיד שר משרי הממשלה לדין או לקבוע כשהיועמ”ש אמר שאינו יכול להגן על המדינה בפני בג”צ באחת הסוגיות – הייתה עולה ההצעה להפריד בין תפקיד ראש התביעה הכללית ותפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
תפקיד היועמ”ש בישראל הוא רב עוצמה. שני אולי בכוחו רק לראש הממשלה. וניגוד עניינים מובנה בהגדרת תפקידיו. לבוקר ייעץ לממשלה, ויהיה “עורך הדין” שלה, יגן בבג”צ על עמדת המדינה (לפעמים) , כלומר יתפקד כסניגור של הממשלה, ולערב יחליט בתיקיו הפליליים של ראש הממשלה, יהפוך קטיגור. זה לא אנושי. לא רק ריכוז יתר של סמכויות וכוח, זו גם התנגשות עניינים. קל להצהיר כי “רק החוק לנגד עיניו” אבל כשם שיש לאותו חוק פרשנויות הרבה – כך גם הנגזרות המעשיות הנדרשות לביצועו של החוק שנויות במחלוקת. ולכן מוצא עצמו היועץ המשפטי לא רק בתפקיד הסניגור והקטיגור בכפיפה אחת, הוא גם נדרש להיות השופט. כי החלטותיו, כשהוא בא להבהיר לממשלה את המשמעות המשפטית של החלטותיה, את מתחם החוקיות, וקביעת עמדתו ביחס לחוקים שהמשלה מבקשת לחוקק – הם בעצם החלטות שיפוטיות. כך מצאנו השבוע שבג”צ מנסה שוב ושוב להטיל לחיקו החלטה ביחס לכשירותו של מועמד שתלויים נגדו תיקים פליליים – להתמודד בבחירות ולנסות להיבחר שוב לתפקיד ראש הממשלה. שופטי בג”צ, שהבינו את המלכודת שהוטלה לפתחם בידי העותרים, ניסו לחמוק מהחלטה ולהטיל על היועמ”ש לחרוץ משפט ולפטור אותם מעונשם הטרחני והאנטי דמוקראטי של העותרים. שבעים-ומשהו אנשי ממון ויזמים אקדמאים ואנשי רוח, החוששים שנתניהו ישוב וינצח בבחירות, ומבקשים להגות אותו מן המסילה בנימוק אתי-ציבורי, שלא ראוי שחשוד בשוחד יתמודד. והם , שמאלנים ששלטון החוק עליון אצלם על כל ערך, לא היססו לרמוס ברגל מתנשאת ובגלגול עיניים צדקני את הערך של “חזקת החפות”. כי בעיניהם נתניהו כבר פושע, ולכן לא ראוי שיתמודד. הם ודאי לא שכחו כי לפני שיוכרע דינו – צריך להתקיים משפט. ודאי שלא שכחו, אבל הם יודעים שמשפט נמשך שנים והם – אצה להם הדרך לחזור לשלטון, ולכן קיוו שבג”צ יקצר להם הליכים. בג”צ לא ממש התלהב מההצעה אבל קיווה שהיועמ”ש יעשה להם את השירות הקטן הזה. זה לא קרה. וכבר נאמר שהדמוקרטיה היא צורת שלטון איומה ונוראה ומלאת חסרונות אבל טובה יותר מכל החלופות לה. אז התאזרו בסבלנות, שמאלנים, ותנו לטחנות הצדק לטחון כהרגלן. אל תדחקו את הקץ.
מנדלבליט לא נפל בפח. סרב לכתוב חוות דעת בשאלה הנכבדה והחזיר את הכדור לבג”צ. אבל ניגוד העניינים שבו הוא נתון הוצג במלוא חריפותו.
הכל מודעים למצב-הבלתי-אפשרי הזה. אבל בכל פעם שמישהו מציע לפצל את תפקידי ראש התביעה מתפקיד היועמ”ש מתחילה מקהלת “שלטון החוק” לטפח בכנפיה הצחורות ולצווח ” סוף הדמוקרטיה!” כאילו אין דמוקרטיות מוצקות שבהן יש הפרדה מלאה בין התפקידים. ועוד זועקים : “מתקפה על שלטון החוק! D-9!!! ” כאילו חופש הדיבור ההגיוני אינו שמור גם לאחרים, שאינם נמנים על האליטה המוארת והמתנשאת, שאינה מסוגלת לסבול כל דעה אחרת. לעיתים הם מסתפקים בצווחות. לעיתים באיומים, ולפעמים, במקרים מסוכנים ממש גם לא יהססו לתפור תיק פלילי למציע, שגם אם ייסגר וייגנז – די יהיה בו כדי למנוע מינוי, להסיר איום. וע”ע יעקב נאמן ורפאל איתן ז”ל ויבדל”א פרופ’ דניאל פרידמן והנשיא ריבלין.
והשבוע ראינו עוד דוגמא להחלטה שגויה של היועמ”ש, פרי ניגוד העניינים המובנה בו הוא נתון, והצורך שלו גם לשמש למעשה לא רק קטגור וסניגור אלא גם שופט. המעשה עצמו כבר עתיק, וניחוח קל של עובש נודף ממנו. מעשה בפרופ’ יעל אמיתי שלפני שנים רבות חתמה על עצומה הקוראת לחיילים לסרב לשרת ב”שטחים הכבושים “. לימים הוצע שמה של פרופ’ אמיתי, לשמש במועצת הנגידים של קרן ישראל-גרמניה המחלקת מלגות מחקר חשובות. יש טוענים שמבחינת השכלתה והרקע האקדמי שלה פרופ’ אמיתי מתאימה לתפקיד, אבל שר המדע אקוניס, שחתימתו נדרשת על כתב המינוי, סרב לחתום, כי מאן-דהוא הסב את תשומת ליבו לעמדותיה הפוליטיות ולאותה עצומה ישנה. בסדר. להבנתי השר אינו חותמת גומי ומותר לו שלא לחתום.
אבל אז הוגשה עתירה. אגב, אם במדע עסקינן : פרק הזמן הקצר ביותר הניתן למדידה בפיסיקה הוא הזמן החולף בין החלטה כל שהיא של שר משרי הימין ועד שמישהו מגיש נגדה עתירה. אנו זקוקים לבג”צ שיגן על החלשים מפני עריצות שלטונית אבל כמות העתירות המוגשת אצלנו ( בגלל העניין המעוות הזה של “זכות עמידה” בלתי מוגבלת) היא חולנית ממש, ובעצם היא התחליף של השמאל לניצחון בבחירות. כיון שהתייאשו מלשכנע את העם הם מנסים לשלוט באמצעות בג”צ. ודומה שגם שופטי בג”צ כבר נקעה נפשם מהשיטה הזו.
על כל פנים, אקוניס סרב לחתום. מיד הוגשה עתירה ומנדלבליט מיהר להכריז שלא יוכל להגן על שר המדע. לא זאת – אף זאת : אסר עליו לקחת עו”ד פרטי שייצג אותו, כי רק היועמ”ש אמור להגן על הממשלה.
פה כבר ברור שעומס העבודה, או עומס הכובעים שעל ראשו – שיבשו את שיקול דעתו. גרמו לו פיצול אישיות. ושוב התברר כי הממשלה צריכה עורך דין במשרה מלאה שיהיה הפרקליט שלה, ולא שום דבר אחר. שלא יחבר כתבי אישום נגד שרים, שלא יהפוך לשופט, פשוט – מי שיטפל בעניינים המשפטיים של הממשלה ויגן עליה מפני כל תוקפיה. לפעמים בלב שלם, לפעמים בלב ולב, כמו כל עורך דין. כי ככלות הכל זו המשרה שלו, ממנה הוא מתפרנס, ואין מלאכה שאינה מכבדת את בעליה. אם ייכשל בהגנתו על המדינה – יפסקו השופטים נגדה. אבל מנדלבליט בעצם חרץ משפט בעצמו, וקבע כי השר אקוניס לא היה רשאי שלא לחתום. ולא רק שאסר עליו לשכור עורך דין פרטי שייצג אותו, וגם כשביקש להופיע בעצמו בפני בג”צ – ניסה למנוע זאת ממנו. אפילו לשופטי בג”צ זה כבר היה יותר מדי וכבר לפני תשעה חודשים פסקו שהשר יכול לייצג את עצמו.
אחר כך קבעו שופטי בג”צ שחתימתה של אמיתי על העצומה אינה בגדר עבירה פלילית והחזירו את ההחלטה לאקוניס, תוך הערה שהוא רשאי גם לשקול שיקולים ערכיים בבואו לאשר את המינוי. בחסות ממשלת המעבר ביקש השר לדחות את ההחלטה. אבל לוועד ראשי האוניברסיטאות (ור”ה) אצה הדרך ובמקום למנות מועמד אחר, בקשו להיאבק מאבק עקרוני, ולנצח את הרשות המבצעת. הוועד ביקש שוב מבג”צ לחייב את השר לחתום לאלתר. אקוניס שוב ביקש לדחות עד אחרי הבחירות, ובינתיים פרופ’ אמיתי אינה מתמנה לתפקיד. ושוב זכה לתמיכת בג”צ, שלא נמנע מלחלוק סטירת לחי קטנה ליועמ”ש, ולרמוז לו שלא הייתה שום מניעה שהוא עצמו ייצג את השר, כי הא-ראייה : שהם קיבלו חלק מטענותיו. אבל אפשר גם לומר מילה להגנתו של מנדלבליט, כי כשאתה גם סניגור וגם קטגור וגם שופט – סופך להתבלבל בבואך לבחור בכל ענין וענין בכובע הנכון.
ולכן : יש להפריד בין תפקיד היוע”מ לתפקיד ראש התביעה הכללית. ואידך זיל גמור.
כתבות נוספות
