פגיעה בביטחון המדינה
פרופ’ אריה אלדד
ועדת החקירה לפרשת הצוללות שיגרה השבוע מכתבי אזהרה למי שעלולים להיפגע ממסקנותיה. במוזהרים – ראש הממשלה נתניהו, ראש המל”ל (דאז) ולימים ראש המוסד יוסי כהן, שר הביטחון (דאז) משה בוגי יעלון, מפקד חיל הים (דאז) רם רוטברג ובכיר המל”ל אבנר שמחוני. המשפט המהדהד במכתבי האזהרה היה “פגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה ובאינטרסים הכלכליים של המדינה”. מזעזע.
הדאגה רק גוברת כאשר אנו זוכרים כי גם הצמרת המדינית והביטחונית העכשווית שלנו : ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל ואלופי המטה הכללי, ראש השב”כ ואחרים , שותפים כולם באחריות ובאשמה לאסון ה-7 באוקטובר, וחלקם כבר הודו באחריותם לאסון . אזרח מן השורה עלול להיתקף בחרדה אמיתית : על מי אנו יכולים לסמוך?
במאמר מוסגר : לגבי שר הביטחון יעלון לא נאמר “סיכון ביטחון המדינה”. אבל נראה כי שיקר לבג”צ כאשר מסר תצהיר וכתב כי ” גורמים אחרים ולא הוא עצמו הובילו לרכש ספינות יקרות מאלה שהוצגו ואושרו בממשלה” ועוד אמר: “החזקת צוללת שישית מהווה פגיעה בביטחון המדינה, וכי ההחלטה לרכישה התקבלה ללא צורך”, אך חברי הועדה ידעו כי בממשלה תמך יעלון ברכש צוללת זו . יעלון, שהיה זה שזעק כי מדובר בפרשת השחיתות הביטחונית החמורה ביותר בתולדות המדינה וכי מעשי נתניהו בפרשה עולים כדי בגידה – הוא היחיד שמכתב האזהרה אליו שלו כולל גם הערה שמשמעותה פלילית : תצהיר שקר לבג”צ.
*
למכתבי האזהרה, כמו גם למסקנות הסופיות של הועדה כשיתפרסמו בעתיד עשויות להיות השלכות ציבוריות, פוליטיות ואישיות כבדות משמעות. אך אני מבקש היום לעסוק במשמעות הביטוי “סיכון ביטחון המדינה” כתוצאה מפעולות החורגות מהמנהל התקין במערכת הביטחון ובממשלה בתחומי ההצטיידות ובנין הכוח. הועדה מניחה שסטייה מהנוהל הקיים, מעבודת המטה הסדורה, עלולה לגרום לפגיעה בביטחון המדינה. כיון שהועדה לא טענה שאין למדינת ישראל צורך בשש צוללות, או תשע, ולא נכנסה כמובן לשיקולים אם ספינות סער 6 שנרכשו ( ולא אלו שאושרו בממשלה) דווקא תרמו לביטחון המדינה או פגעו בו. הועדה לא הביעה דעה אם נכון היה להסכים כי גרמניה תמכור צוללות מתקדמות למצריים או שהסכמה כזו מהווה פגיעה בביטחון המדינה, או אפילו ( כטענת בוגי) עלתה עד כדי בגידה. הועדה לא נכנסה כלל, ונכון עשתה, למהות ההחלטות , אלא חשפה פגיעה לכאורה בנהלי ההחלטות בתחומים שבדקה. “לקחו אותנו לפרוצדורה”. אבל כשהועדה קובעת כי סטיה כזו “מסכנת את ביטחון המדינה” היא נשענת על הנחת יסוד כי נוהל עבודה סדיר תורם לביטחון המדינה. הנחת יסוד כזו נוחה מאד למוסדות ביקורת באשר הם. נהלים אפשר לבדוק. טיב ההחלטה הוא בעיני המתבונן, יעמוד למשפט ההיסטוריה וגם אז – רק הרכב בית הדין יקבע אם צל”ש או טר”ש. במציאות חיינו דווקא הדבקות בעבודת מטה סדורה מביאה עלינו לעיתים אסונות. בעשורים האחרונים , על רקע הסכמי השלום עם מצריים וירדן, . והתפרקותן של סוריה ועיראק כגורמי איום, נערכו הערכות מצב סדורות של גורמי המודיעין השונים. אלו עובדו במטה לביטחון לאומי. שיקולים מדיניים, כלכליים, וחברתיים תורגמו להמלצות מעשיות ל”צבא קטן וחכם”, וההמלצות אומצו בידי ממשלות ישראל והובילו את סדרת הקיצוצים בצבא היבשה. העבודה היתה מסודרת מאד. התוצאה – אסונית. אינני מצדד באנרכיה שלטונית, בעקיפות סמכות ובחתרנות של גופים זה מתחת לזה. אך גם אינני מקדש נהלים סדורים כמרשם בטוח להחלטות נכונות. ואינני מסכים עם ההנחה כי עצם עקיפת הנהלים “מסכנת את ביטחון המדינה”.
*
התקשורת והאופוזיציה לא היו זקוקות למכתבי האזהרה כדי לחרוץ משפט . הניסוח המשפטי הזהיר (“המוזהרים עלולים להיפגע ממסקנות הועדה”) הפך לפסק דין סופי וחלוט : פגעו בביטחון המדינה. כי מי שעוקף את נהלי העבודה הסדורים עושה זאת בוודאי מטעמי אינטרסים אישיים. עו”ד אליעד שרגא, שהיה מן העותרים להקמת ועדת החקירה אמר לנו השבוע ברדיו 103: “יש דברים בגו…זו לא תפיסת ביטחון (שצריך עוד צוללות. א”א) … הוכח שלנתניהו היה רווח כספי מהעסקה”. ואף שהועדה לא עסקה במהות אלא בנהלים– הכותרות קבעו כי הפגיעה בביטחון המדינה היתה מהותית. אולי אפילו מכוונת.
אני נזכר בדוגמאות רבות מן העבר בהן נעקפו כל הנהלים הקיימים לקבלת החלטות מדיניות. אבל כיון שאלו תאמו את מאוויי ליבו של השמאל הישראלי ושל רוב התקשורת – איש לא טרח לעסוק בנוהל קבלת ההחלטות, וודאי שלא הוקמה ועדת חקירה. כך בהתנתקות. הרעיון לנסיגה חד צדדית מעזה נולד בפורום החווה רק בגלל האיום המיידי בכתב אישום נגד אריאל שרון ובניו באשמת שחיתות. הם היו זקוקים לספין ענק שיסיר מעל גבם את הלוחמים נגד שחיתות, התקשורת והמערכת המשפטית. שרון החליט לעקור יישובים, הודיע על החלטתו לעיתונאי “הארץ” ובכנס הרצליה – ורק אז הטיל על צה”ל והמועצה לביטחון לאומי להתחיל עבודת מטה. גיורא איילנד שהיה ראש המל”ל אז סיפר ששמע ברדיו על התכנית. וכשהוטל עליו לתכנן את המהלך הבין שדב וייסגלס שליחו של שרון לבית הלבן כבר התחייב למהלך נרחב הרבה יותר. גם ביו”ש. החלטות אסטרטגיות בישראל התקבלו ללא כל דיון שיטתי ומסודר ובניגוד להמלצות עבודת המטה. אך איש מתומכי ההתנתקות לא התלונן על “פגיעה בנהלים” ו”שיבוש עבודת המטה” ורק אנחנו, מתנגדי ההתנתקות, צעקנו על הפגיעה בביטחון המדינה. לא בגלל הנוהל. בגלל המהות. עדיין לא קמה ועדת חקירה ממלכתית על ההתנתקות. כנראה גם לא תקום.
במכתבי האזהרה כתבה הועדה לנתניהו כי כשהסכים בשם ישראל למכירת צוללות גרמניות למצריים “יצר ערוצי פעולה מקבילים וסותרים ובכך הביא לסיכון ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה… בכך שהסתיר מגורמים רלוונטיים את השיח המדיני שניהל”. אכן – אינני מבין מדוע הסתיר זאת משר הביטחון שלו. האם כבר אז לא סמך על יעלון? חשש שזה יאשים אותו בבגידה וינסה לטרפד את המהלך? הועדה תקבע וההיסטוריה תשפוט , אבל לא יכולתי שלא להיזכר במהלך חמור הרבה יותר, שנעשה במחשכים, בנכלוליות, בהסתרת העובדות. הרי כך יצאו הסכמי אוסלו לדרך. סגן שר החוץ ביילין יצא להיפגש עם נציגי ארגון הטרור אש”פ באירופה מאחורי גבו של שר החוץ פרס. וכשהגיע להבנות – שיתף את פרס ובאישורו המשיכו מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין שקיים באותה עת מהלכים מקבילים מול ארה”ב. “ערוצי פעולה מקבילים וסותרים” כתבה הועדה. נכון, ממש כמו באוסלו, אבל לא בידי ראש הממשלה שאולי רשאי להחליט – אלא בחתרנות בלתי נלאית מלמטה, שהעמידה את רבין בפני עובדות קיימות שאפשרו רצח אלפי יהודים. מישהו מאבירי שלטון החוק והסדר והמינהל צרח אז ? מישהו הקים ועדת חקירה שהיתה מזהה “סכנה לפגיעה בביטחון המדינה” בעצם הכנסת ערפאת ואלפי מחבליו ומסירת רצועת עזה ושטחים ביו”ש לידיהם ? כל המהלך שהביא להקמת הרשות הפלשתינאית היה מעוות מבחינת הנוהל ומבחינה מהותית – אך גם פשעי אוסלו לא זכו שתוקם בגינם ועדת חקירה.
וכבר נאמר : אם הצביעות היתה מחלה אורטופדית – כל החיים היו אלו בגבס.
כתבות נוספות
