מי האידיוטים השימושיים?
פרופ’ אריה אלדד
הרוב המכריע מבין רבבות המפגינים נגד הרפורמה המשפטית משוכנע שהוא נלחם בעד הדמוקרטיה ונגד דיקטטורה אפלה וזדונית המאיימת לבלוע את מדינת ישראל האהובה שלהם.
הם בטוחים כי הם “הטובים”, ואילו תומכי הרפורמה הם הרעים. הביביסטים, החשוכים. שטופי המוח, חיילים עוורים במיליציות של נתניהו אשר לפני משפטו לא התענין כלל ברפורמה משפטית, או ממש התנגד לה בכל תוקף.
אני מתבונן בפניהם של הצועדים בתהלוכות, מניפי הדגלים, הנושפים בחצוצרות ומתופפים. רבים מהם אנשים טובים. לוחמים שנתנו מיטב שנותיהם למען המדינה. אנשי משפט ואקדמיה רופאים וסופרים והייטקיסטים ואנשי כלכלה. מיטב בניה של הארץ הזאת. הם נלהבים מאד, מתלהבים למשמע נאומיהם של מנהיגיהם ודובריהם, ומלהיבים את עצמם. אני מתבונן בפניהם: אין בהם שמץ פקפוק בצדקת דרכם גם אם זו עוברת דרך איום בסרבנות, פגיעה בכלכלה, חסימת כבישים השבתות ואיום בשיתוק המדינה כולה. גם כשמנהיגיהם קוראים למרי אזרחי – הם איתם בלי פקפוקים, כי הם משוכנעים שסכנה קיומית מרחפת מעל ישראל. ומי שנלחם בגבו אל הקיר – אינו בורר באמצעים. גם שריפת אסמים היא בגדר הגנה עצמית.
אני איש ימין אידיאולוגי. ציוני מקסימליסט. בטוח בזכותו המלאה של עם ישראל על ארץ ישראל. מתנגד לכל הכרה בזכותם של ערבים על מילימטר מארץ ישראל. תומך בצורך ברפורמה משפטית יסודית שתצמצם את כוחה של המערכת המשפטית אשר בעיני , השתלטה על המדינה ב1995 כאשר אהרן ברק חולל את ההפיכה השיפוטית. הפיכה שהבטיח לחולל עוד בשנת 1976, כאשר כתב : “כמשפטנים , איננו מוגבלים לפירוש הפעלתו של הדין הקיים… אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי, לנו הכישורים לבנות שיטה משפטית טובה יותר, צודקת יותר. אנחנו איננו רואים את תפקידנו כמוגבל לטכנאות משפטית, אנו רואים את תפקידנו ככולל את המדינאות המשפטית” .
ואחרי שאמרתי כל זאת – אין יום שאינני בוחן את עצמי אם אינני טועה. אם ערכי היסוד של אמונתי עומדים במבחני המציאות המשתנה. האם האנשים שבחרתי בהם נאמנים להצהרותיהם והבטחותיהם או שמעלו בהם והוליכו שולל. אולי רק במובן זה אני “רוויזיוניסט”, אני מוכן לבחון מחדש את דעותי, המניעים שלי, ותהליכי קבלת ההחלטות שלי לאור מהלך ההיסטוריה. זה מחייב הטלת ספק קבועה. גם כשעסקתי ברפואה הקפדתי לבדוק כל הזמן אם התרופות והשיטות הניתוחיות והטיפוליות שאני אוחז בהן – עדיין מוכחות מדעית ועומדות במבחן הזמן. וגם כשאני כותב שורות אלו אני מניח , כאפשרות, שאני טועה.
לצערי אינני רואה את ניצוץ הספקנות הזה בעיני המוחים נגד הרפורמה. גם כשהם מגיעים מלב האקדמיה המדעית – הם מועלים בחובתם לפקפק בהנחות היסוד שלהם. מתוך דבקותם במשימתם הם שוללים כל אפשרות שהם טועים. “אם אתה לא איתנו אתה נגדנו” היא סיסמא מהפכנית רדיקלית של מי שמוכן לשחוט את טובי חבריו מאתמול אם לא ראה אותם צועדים איתו היום.
האם ייתכן בכלל שכל האנשים החכמים והטובים והתורמים הללו טועים?
ההיסטוריה האנושית רצופה ארועים של המונים, שלפתע פתאום החלו להאמין בכל ליבם במשהו או במישהו והלכו אחריו בעיוורון, לעיתים עד כלות. במין פסיכוזת-המונים, היסטריה ציבורית. כך נהו רבבות אחרי “המשיח” שבתאי צבי, ועלו על הגגות להמתין לגאולה הניסית, כך התגייסו אלפי מדענים ואנשי רוח מערביים לטובת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, וגם הביאו לעולם את הכינוי “אידיוטים שימושיים”. כך השתעבדו מרצון עשרות מיליוני גרמנים לאמונה בתורת הגזע הנאצית. כך שוכנעו מיליוני אמריקאים כי הקומוניזם מנסה להשתלט על ארה”ב תקופת “הבהלה האדומה” של הסנאטור מקארתי בשנות החמישים, ואם תרצו – גם מאות האלפים שהאמינו אצלנו שהארכי-רוצח ערפאת הפך את עורו והפך שוחר שלום.
כלומר גם “אנשים טובים”, משכילים, ליברלים, יכולים לטעות בענק. לעצום עיניים בפני כל הוכחה שהם טועים ולצעוד אל התהום בהתלהבות. אם הם נסחפים בקצב המהפנט של התופים והסיסמאות הקצובות הנצרחות במקהלה, של אלפי דגלים מתנופפים, ובהיעדר מנגנון פנימי של הטלת ספק ובחינה עצמית – קשה יהיה לשכנע אותם בטעותם. ממש על התופעות הללו נכתב ספרו המונומנטאלי של סאראמאגו “על העיוורון”.
העיוורון הזה מלווה בחשדנות עמוקה. על סף הפראנויה. מתנגדי הרפורמה רואים בכל התרחשות במדינה, מחוץ לשורותיהם – חלק ממזימה גדולה, שטנית, עוד פרוסת סלאמי. המבצע בג’נין נועד רק להסיט את תשומת הלב מההפגנה בנתב”ג. וכל הרפורמה נועדה בכלל להנציח את “הכיבוש”. אבל גם כלפי פנים: את הבחינה העצמית והספקנות מחליפה חשדנות עמוקה גם כלפי חבריהם, הצועדים עימם בשורות המחאה. הקטטה במוצאי השבת שעברה בין “האחים לנשק” ל”גוש נגד כיבוש” הציפה על פני השטח שנאה טהרנית בין מרכיבי המחאה. אלו צעקו ש”אין דמוקרטיה עם כיבוש” והגדירו את האחים לנשק “פשיסטים מתועבים”. ואלו הדפו את דגלי אש”פ כדי שלא ייראו בקהלם. והודיעו : “לא נקבל הנפת דגלי אויב. המחאה נגד ההפיכה המשטרית היא מחאה פטריוטית של אוהבי המדינה ולא של אלה המתנגדים לקיומה”. יפי הבלורית והתואר-האקדמי של “האחים” חששו שכיעור השנאה-העצמית של תומכי הטרור ידבק בהם, ויותר מזה : יפורר את האחדות המלאכותית של “זה לא ענין של ימין או שמאל” , כי הנה באים האידיוטים השימושיים עם הכיבוש שלהם , וה”ימנים” בשורות המחאה עלולים להתעורר מההיפנוזה ולהבין שבשם הדמוקרטיה גייסו אותם למען המדינה הפלשתינאית. שני הצדדים מאשימים זה את זה שהם, דווקא הם, האידיוטים השימושיים.
ובמאמר מוסגר: גם אותי האשימו לא פעם שאני כזה, למשל כשהוקעתי את נתניהו כשקרן כשטען ש”תמיד היה נגד ההתנתקות” – האשימו אותי שבטהרנות הימנית שלי אני מסייע לשמאל לחזור לשלטון. יש בזה משהו. אבל מה לעשות? הוא שיקר.
איש מהלוחמים נגד הרפורמה אינו חושד שהלהט המהפכני שלו הוא תולדה של מניפולציות ציניות, של מושכים בחוטים. של מנהיגי עבר כושלים ומושחתים כאולמרט וברק , חדורי שנאה למי שלקח מהם את הכתר, של אנשי שמאל קיצוני שמצאו בתחכום רב ובכסף רב נוסחה מנצחת כדי לרתום לעגלתם גם רבבות פטריוטים הבטוחים שהם נלחמים נגד דיקטטורה, כשבעצם הם נלחמים , מטעם מפעיליהם הסמויים, למען המדינה הפלשתינאית גם אם הם מתנגדים לה. גם כאשר ביטאון ההפיכה “הארץ” מדווח על רשתות השפעה זרות , איראניות או רוסיות, שפועלות באינטרנט, זורעות שנאה ומסיתות לאלימות כדי להרבות כאוס ולפורר את ישראל , אין המפגינים מוכנים לפקוח עיניים. הם בטוחים שהזעם שלהם אותנטי. שהשנאה ל”רעים” היא טבעית ומוצדקת כי “דיקטטורה” מאיימת להשתלט עלינו בכל רגע. אין הם שואלים את עצמם האם הם כועסים בצדק או ששטן רוסי או איראני הצליח להטריף אותם? שאיזה מושך בחוטים מבית שטף את מוחם ושכנע אותם שהם לוחמים למען הדמוקרטיה, ולא למען האינטרסים שלו.
אין ספק כי “הגוש נגד הכיבוש ” הם אידיוטים שימושיים בשליחות האויב הערבי. אבל בהחלט ייתכן כי גם הפטריוטים של “אחים לנשק” המאיימים בסרבנות ימצאו עצמם כמי שהמיטו אסון על ישראל בשדה הקרב. ואחרי כישלון צבאי תיאלץ ישראל לקבל, בין השאר, הקמתה של מדינת אויב בלב הארץ. ואז יסתבר כי דוקא הם, הפטריוטים, היו אידיוטים שימושיים , מריונטות בידי השמאל האנטי ציוני.
( צילום עמיר טרקל. ויקיפדיה)
כתבות נוספות
