מדוע מתעכבת הגאולה?
מקור ראשון 26 אפריל 24
פרופ’ אריה אלדד
אל חשש . זה איננו מאמר תיאולוגי וגם לא פרשנות חדשה על מדרשי הגאולה. זה סיפור מעשה-חרפה, שבסופו יתברר כי דווקא החיפזון מעכב.
לראשונה זכיתי לעלות להר הבית עם אבי מורי ע”ה , פרופ’ ישראל אלדד, ביום חמישי, כ”ט באייר תשכ”ז. למחרת שחרור העיר. מנחם בגין אסף קבוצת בכירי אצ”ל ולח”י לעלות להר הבית ולרדת לכתל המערבי. ואני, בן 17 ביום ההוא. לא אשכח אותו לעולם. הייתי מנסה לתאר מה הרגשתי אבל עשה זאת יפה מכל המשורר הנביא אורי צבי גרינברג שעלה לראשונה להר לפני מאה שנים בדיוק וכתב: “איני בכוחי הביטויי למסור בצרוף אותיות את טיב הטעם ואת ריח האויר, דמבראשית הוא כך, ואת אשר התחולל בכל אברי הגוף ובכל כוחות הנפש והדמיון שבי, באותה הוויה שלי שזכיתי לה אז”.
מאז כבר זכיתי לעלות פעמים רבות. אבי ע”ה עתר מספר פעמים לבג”צ נגד איסור התפילה ליהודים בהר, והושב ריקם. פעם עלינו בתשעה באב וקידם את פנינו המון ערבי משתולל. השוטרים ברחו וסגרו את שער המוגרבים מאחורינו. הייתי אז חייל בשירות מילואים ועליתי עם נשקי ( אז עוד מותר היה) . יריתי באוויר. הערבים נסוגו והשער נפתח. הייתי עם אבי כשהוביל קבוצה מחבריו לעלות להר וקצין משטרה חסם את דרכם ומנע עלייתם ואני זוכר את הדמעות חונקות את גרונו. ובשנות התשעים עוד זכיתי לעלות עם אלוף פיקוד המרכז נחמיה תמרי ז”ל ולרדת גם אל מעמקי “אל אקצה אל קדים ” ולראות את קורות הארזים במרתף ההוא, לפני שהושלכו לגשם ולשמש, ואל הקמרונות של שערי חולדה , ואל החללים העצומים של “אורוות שלמה” בטרם הפכו לחרפתנו למסגד ענק. זכיתי לבקר בתוך שער הרחמים לפני שגם הוא הפך למסגד.
עליתי להר כנער, וכחיל, וכאזרח, וכחבר כנסת – אך מעולם לא זכיתי להיות “מעוכב”. ביום חמישי השבוע, ב’ דחול המועד, עליתי להר עם קבוצה קטנה של ארגון “בידינו”. רציתי להסביר משהו בכניסה, בשער הלל, והשוטרים הודיעו שאסור להתעכב שם. יש נקודה שמותר לעצור. אל תעצרו. הורו לנו. אז ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר בהליכה. כשרציתי להראות את חפירת הענק והמדרגות המוליכות אל “אורוות שלמה” שהפכו למסגד , תוך הרס איום של שרידי בתי מקדשינו – אסרו עלינו לסטות אפילו מטר מהנתיב. וכשעצרנו ליד כותל המזרח נוכח כיפת הסלע והסברתי מה היה גובה האולם שעמד כאן בימי הורדוס – פי שלושה מגובהה של הכיפה המוזהבת – האיצו בי בתקיפות להתקדם . אתם מעכבים את כל מי שבא אחריכם. הסבירו. כשעצרנו לדקה ליד שער הרחמים וביקשתי להראות את קורות הארזים המכוסות בצפונו – הגדשתי כנראה את הסאה. הגיע קצין. הורה לי להיפרד מהקבוצה הודיע לי שאני “מעוכב” והוציא אותי מההר. בשער השלשלת רשם את מספר תעודת הזהות שלי. הנימוק : לא צייתתי להוראות השוטרים. ביקשתי לקבל בכתב את הודעת העיכוב והקצין הציץ בשעונו והסביר שכיון שעוכבתי לפחות מעשרים דקות – הוא לא חייב לי כלום…
הקצין רק מילא הוראות. החרפה היא של ממשלות ישראל לדורותיהן. מימי הממשלה שבגין היה חבר בה מיד לאחר שחרור ההר, ולא מיחה נגד העברת השליטה לואקף, וכל הממשלות מימין ומשמאל עד ימינו. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר התקשר לברר על מה “עוכבתי” והבטיח לבקש הבהרות. אך להוותנו – המשטרה מצפצפת עליו. ובית המשפט העליון שידו בכל – רק מענייני הר הבית מושך ידו ומותיר את חופש הפולחן בידי הממשלה, ממש כ”דבר המלך במועצתו” בימי המנדט. זוהי חרפת הריבונות הערבית בהר. שולחיו של מי ש”עיכב” אותי ,מעכבים את הגאולה. “ישראל בלי ההר” – כתב אצ”ג – “הוא לא ישראל.” הגיעה העת שנהיה ישראל.
כתבות נוספות
