מדוע חוסל קסטנר
פרופ’ אריה אלדד
הייתי בן שמונה, אולי תשע. כשהייתי חוזר מבית הספר הייתי פותח את תיבת הדואר בכניסה לבית ברחוב אברבנאל 30 בירושלים, ומביא לאבא שלי את המכתבים שהגיעו. במדרגות הייתי בוחן את המעטפות, אולי יש בולים שאין לי. אחת לכמה חודשים היתה מגיעה מעטפה חומה. עם מדבקה המעידה שנפתחה על ידי הצנזורה. ומאחור היה כתוב בעיפרון : אסיר עולם יוסף מנקס חף מכל פשע.
אבי, ד”ר ישראל אלדד, הלך לעולמו לפני 28 שנים. בעזבונו לא מצאתי אף לא אחד מהמכתבים הללו.
*
את ספרו החדש של ד”ר נדב קפלן “מדוע חוסל קסטנר” (סטימצקי 2024) קראתי מבעד לעיניו של הילד ההוא, שטיפס במדרגות תוהה מי הוא מנקס? ומדוע , אם הוא חף מכל פשע – הוא אסיר עולם. אבא שלי הסביר לי, אבל פרשת קסטנר נותרה בלתי מפוענחת גם למבוגרים רבים, קל וחומר לילד.
בלילה שבין שלושה וארבעה במרץ 1957נורה ד”ר ישראל קסטנר מול ביתו בשדרות עמנואל הרומי בתל אביב. קסטנר היה ממנהיגי יהדות הונגריה בימי השואה. באוגוסט 1952 פרסם יהודי הונגרי קשיש בשם מלכיאל גרינוולד, שכל משפחתו נספתה בשואה, עלון משוכפל בו האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם אדולף אייכמן ועוזריו. קסטנר היה איש מפלגת השלטון מפא”י. עובד בכיר במשרד הקיצוב והאספקה. כיון שגרינוולד פגע בעובד מדינה החליט היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, להעמידו לדין באשמת הוצאת דיבה. עורך דינו של גרינוולד היה עו”ד שמואל תמיר שהתגלה כמשפטן מזהיר כשהפך את הנאשם למאשים, והושיב , מטאפורית, על ספסל הנאשמים את קסטנר ואת מפא”י. ב22 ביוני 1955 הקריא נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי את פסק הדין ובו המשפט שנחרט לדורות בתולדות ישראל :”קסטנר מכר את נשמתו לשטן”. המדינה ערערה לעליון. לאחר שמיעת הערעור – ולפני פרסום פסק הדין, נרצח קסטנר.
עוד בליל ההתנקשות נעצרו היורה – זאב אקשטיין, ומי שנהג בג’יפ – דן שמר, שניהם הודו במעשיהם. נעצר גם יוסף מנקס, מי שלדברי הרוצח מסר לידיו את האקדח והורה לו לחסל את קסטנר. הם הועמדו לדין ובינואר 1958 נידונו למאסר עולם. בית המשפט העליון שדן בערעורם הותיר את ההרשעה והעונש על כנם והוסיף עליהן הרשעה באשמת חברות בארגון טרור. כעבור שש שנים זכו לחנינה מנשיא המדינה ושוחררו.
לכאורה – סיפור פשוט. מפוענח. אבל שום דבר לא היה פשוט באחת הפרשיות שהסעירו את מדינת ישראל ושום דבר בה לא מפוענח עד תום.
*
ד”ר נדב קפלן הוא עמית מחקר במכון הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה. אל”מ בדימוס. נווט פנטום. מילא תפקידים בכירים בחיל האוויר. כמו רבים מילידי הארץ (1945) לא ידע הרבה על השואה עד משפט אייכמן שהיה לדבריו “קו פרשת מים בחייו” ומאז קרא כמעט כל מה שהיה יכול. בגיל 64 נתקל לראשונה בדו”ח שכתבו ב1944 שניים שנמלטו מאושוויץ, ושלחו להנהגת יהודי הונגריה כדי להזהירם. ההנהגה התעלמה מהדו”ח. קפלן הבין – שאינו מבין, ובגיל 64 ישב לכתוב דוקטורט, בכל מה שנגע – הופיע שמו של קסטנר. בסוף כתב על ראול ולנברג והנצחתו, אבל ידע שישוב אל חידת קסטנר, מכל מה שקרא הבין קפלן שהגרסה הרשמית של מדינת ישראל ביחס לפרשת קסטנר וחיסולו – אינה האמת. ודאי לא כל האמת. הספר החדש שבידינו הוא פרי מסע מחקר בלשי, נגד הזרם ומול התנגדויות עצומות, מסע לגילוי האמת.
קפלן פנה למשרד ראש הממשלה האחראי על ארכיון שירותי הביטחון. לתומו חשב שבחלוף למעלה מששים שנה אין עוד שום סיבה להטיל חיסיון ולמנוע עיון בתיקי הפרשה. הוא טעה. לאחר סחבת ממושכת קיבל תשובה כפולה : קיים קושי משמעותי באיתור כל המסמכים אבל מהמסמכים שנמצאו בבדיקה – “עולה כי חשיפתם עלולה לפגוע בביטחון המדינה ובשיטות הפעולה של שירות הביטחון הכללי” .
נו באמת. כל גיבורי הפרשה כבר מתו. ודאי גם רוב המודיעים עובדי השב”כ, ואם לא – ניתן היה להשחיר את שמם במסמכים הנחשפים. איך ייפגע ביטחון המדינה? ואילו שיטות שב”כ ייחשפו? שהם שותלים סוכנים? מאזינים לטלפונים? מטמינים מיקרופונים? ברור היה שהשב”כ מסתיר סוד. סוד שלא נחשף בחקירות, במשפט ובערעור. אם מה שטמון בארכיונים היה מאשר את הנראטיב הממלכתי המקובל – לא קיימת סיבה להסתירו.
קפלן עתר לבג”צ. הפרקליטות הגיבה לעתירה וחזרה על המנטרה הידועה : חשש לפגיעה בביטחון המדינה. בדלתיים סגורות הסבירו לשופטים (חיות , מלצר ושטיין) מדוע יש להסתיר את האמת. השופטים שאלו שאלות, אולי קשות, וקצבו זמן לתשובה. עוד שנה חלפה. הפרקליטות הגישה תשובה בשם השב”כ. מסמך התשובה חסוי , כמובן. לתשובה צרפו חמישה מסמכים ש”כבר מותר לפרסם”. השופטים קיבלו את עמדת השב”כ ודחו את העתירה. קפלן דרש דיון נוסף. שוב נזרקו לו “כמה עצמות” בדמות עוד חמישה מסמכים. ושוב נדחתה העתירה. ברור שהשב”כ מסתיר מידע בענין רצח קסטנר ובג”צ שוכנע שיש לכך הצדקה. כנראה שגם לרשות השופטת יש סיבות טובות להסתיר, אולי את חלקה שלה בפרשה ובהסתרת האמת.
אז יצא קפלן למסע גילוי האמת בכלים שהיו בידיו : כל החומר הגלוי ושנחשף במרוצת השנים. לא היו בידו מסמכים שהיו בגדר “אקדח מעשן” ( אלו אולי לא נכתבו כלל, הושמדו במרוצת השנים או סגורים בכספות השב”כ). אך העיון במה שכבר פורסם הותיר בידיו של קפלן כשמונים שאלות ששום דבר בגרסה הרשמית לא ידע או לא רצה להשיב עליהן, ולכן נותרה בידיו שיטת האבדוקציה, ההיסק הלוגי המנסה למצוא הסבר קוהרנטי אחד לסתירות בין העובדות הידועות לגרסת הרשויות. בהפשטה ובהסבר פופוליסטי לשיטה , כותב קפלן, זהו “מבחן הברווז. אם משהו נראה כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז – אז הוא ככל הנראה ברווז” . קפלן חיפש – ולטעמי מצא – את ההסבר הפשוט וההגיוני ביותר לחידות פרשת קסטנר. זיהה את הברווז. קפלן יודע שאין זו הוכחה של “ודאות מוחלטת”, אך הוא משוכנע – ומצליח לשכנע שההסבר שלו הוא הסביר ביותר.
*
שלושה משפטים התקיימו לאחר רצח קסטנר. בראשון הועמדו לדין זאב אקשטיין דן שמר ויוסף מנקס. הם הורשעו ונידונו למאסר עולם. במקביל התקיים משפטו של יעקב חרותי אשר לדברי איסר הראל בישיבת הממשלה שדנה בהתנקשות – היה אחד מראשי “מחתרת חרותי – מנקס” שביצעה את ההתנקשות, והיה “האיש המסוכן ביותר במדינה”. חרותי כלל לא נאשם ברצח. רק “בקיום מחתרת” ובפרסום (שנה קודם לכן!) כרוז ובו איומים וגידופים על שופט השלום פרץ שדן בתביעה שהגיש גרינוולד נגד קסטנר. הראל הגדיר את הכרוז “מעשה טרור מסוכן ביותר”. חרותי זוכה מאשמת “הנהגת מחתרת” , הורשע רק ב”העלבת עובד ציבור” , ונידון ל-18 חודשי מאסר.
המשפט השלישי – שלא התקיים כלל – היה כתב אישום נגד אבא שלי, ד”ר ישראל אלדד -שייב, עורך הירחון “סלם – למחשבת מלכות ישראל” . בספרו ” האמת על רצח קסטנר” (הוצאת עידנים – ידיעות אחרונות 1985) כותב איסר הראל כי : “שייב … היה האידיאולוג ואיש הרוח במחתרת, מי שהפך אותה ואת הטרור הפוליטי למשנה סדורה וערוכה והטיף להם בקנאות”. כתב האישום הוגש רק כחצי שנה לאחר הרצח וכלל 5 סעיפי אישום. הראשון : מילוי תפקיד בהנהגת ארגון טרוריסטי. 4 האחרים – פרסומי הסתה למרד נגד ראשי המדינה, ועלילות נגדם ונגד ראשי זרועות הביטחון כאילו הם שרצחו את קסטנר. נראה כי בייחוד הרגיזו את הראל מאמרים שפרסם אלדד בעיתונו ובהם הסביר מדוע היו למפא”י, לבן גוריון, לשרת ולעושי דברם הרבה סיבות טובות להשתיק את קסטנר לנצח, כשכבר היה ברור כי בערעור שהוגש נגד “קסטנר מכר את נשמתו לשטן” לא יהיה זיכוי מוחלט, ולכן תהיה המדינה חייבת להעמיד את קסטנר למשפט על סיוע לפושעי מלחמה נאציים. במשפט כזה – היה ברור לראשי השלטון, ושר החוץ משה שרת כותב כל כך במפורש ביומניו – יורשע לא רק קסטנר אלא גם מפלגת השלטון מפא”י. שרת גם היה מעורב אישית בפרשה. ממש מסיבות אלו – כתב אלדד במאמריו שצורפו לכתב האישום – דווקא אלו שהואשמו ברצח, כלומר – אנשי “מחתרת הלאומית” היו מעוניינים שקסטנר יישאר חי, נאשם, מוקע – וגם פותח את פיו לספר את האמת מאחורי שיתוף הפעולה של ראשי הסוכנות בימי ההשמדה וראשי המדינה בשנים שלאחריה עם פושעי מלחמה. קסטנר אמנם שיקר במשפט כשאמר שלא העיד לטובת פושעי מלחמה נאציים שהיו עוזריו של אייכמן, אך בתצהיריו בגרמניה לטובתם אמר את האמת – שהוא מעיד מטעם הסוכנות היהודית והמוסדות המייצגים את המדינה שבדרך. לא למותר לציין כי כל המאמרים ב”סלם” עליהם התבסס כתב האישום – עברו את אישור הצנזורה.
במאמר מוסגר, ראוי להזכיר כי באותה ישיבת ממשלה שהתקיימה בימים שבין ההתנקשות בקסטנר ובין מותו בבית החולים, הציג איסר הראל את “המחתרת” בפני הממשלה. כשמגיעים לדון ב”אידיאולוג של המחתרת”, ד”ר ישראל שייב-אלדד, מעיר בן גוריון ” איני יודע אם חברי הממשלה קוראים בשבועון (כך במקור) “סלם” אני קורא כל חוברת. אינני יודע רק איך מופיע במדינה שבועון המטיף בגלוי לטרור”. איסר הראל אומר “כאשר הזכרתי שמו של שייב לא רציתי להגיד שהוא נתן את ההוראה לבצע פעולה זו ” ובן גוריון אומר :”גם בלח”י הוא לא נתן הוראות. הוא היה ‘להבדיל’ אחד העם של לח”י” ועל כך משיב הראל: “אבל כשהוא מחליט שכדאי שאיזה בחור יעשה משהו, הוא יודע להחדיר את הרעיון. זו אינה פקודה , אך הוא מחדיר את הרעיון דרך “סלם”, או דרך מנקס אל אקשטיין”.
המשפט נגד שייב-אלדד לא התקיים כלל. דחו פעם, דחו פעמיים – ומשכו את כתב האישום. בצדק תמה קפלן אם המחתרת היא “מחתרת חרותי-מנקס” ואלדד הוא מי שהסית לרצח – מדוע לא הועמד חרותי לדין באשמת הרצח, ומדוע ביטלו את כתב האישום נגד מי שלכאורה הורה במאמריו לרצוח את קסטנר.
*
אחת הפרכות הקשות ביותר במסכת התביעה נגד אקשטיין-שמר-מנקס היתה פרשת אקדח הרצח. אקשטיין העיד שקיבל את האקדח ממנקס שהורה לו להרוג את קסטנר. אקשטיין היה איש שב”כ. על כך אין עוררין. הוא הושתל ב”מועדון קוראי סלם” וב”חזית הנוער הלאומי” ודיווח למפעיליו דיווחים מסמרי שיער על תוכניות “המחתרת” ופעולותיה. לעיתים דיווח על הצעות מזעזעות שהעלו אחדים מהמשתתפים, ועל מעשיהם. רק בימי המשפט הסתבר כי רבים מאלו שדיווח עליהם היו אף הם סוכני שב”כ…איסר הראל סיפר כי אחרי כשנה החלו לחשוד באקשטיין ש”עבר צד”, שהשתכנע אידיאולוגית מהטפות אלדד, ובינואר 1956 הפסיקו להעסיקו. איסר הראל שיקר. בהצלבות של דוחות מעקבי השב”כ על ד”ר שייב מצאתי ( למרות השחרת שמו, ובדרך של אלימינציה פשוטה מתוך רשימה של ארבעה אנשים) כי גם בחודש מרץ 1956, חודשיים לאחר ש”הופסקה העסקתו” אקשטיין עדיין משגר דיווחי מעקב על ד”ר שייב וחרותי בענין אותו כרוז נגד השופט פרץ, שבגינו נשפט חרותי לאחר הרצח למאסר. חרותי מצדו סיפר פעמים רבות (שמעתי אותו אומר זאת באזני אבי) כי אחרי שבועות אחדים ב”חזית הנוער הלאומי” הבינו כי אקשטיין הוא סוכן שב”כ והמשיכו להזין אותו בשטויות…על כל פנים : אקשטיין הודה כאמור ברצח, ואמר כי את הנשק וההוראה לרצוח את קסטנר קיבל ממנקס, וממש בבקר ההתנקשות הורה לו מנקס “להשאיר את האקדח במקום” והוא השאיר אותו בג’יפ הגנוב שננטש לא הרחק מהמקום שנגנב. אקשטיין הרבה לשקר בחקירותיו, במשפט, בספר הזיכרונות שכתב ובראיונות שהעניק. בכל פעם העלה גרסה אחרת. מדוע בחרו השופטים להאמין לו דווקא בענין האקדח ומנקס?
בצדק קובע קפלן כי לא הגיוני שמנקס הורה לאקשטיין להשאיר את האקדח ולא להיפטר ממנו. . גם אין הסבר מדוע סוגיה זו נזנחה כמעט כליל בחקירות ובמשפט. מדוע פרקליטי המדינה, הסניגור של מנקס או השופטים לא העמיקו בנקודה זו. מנקס היה איש לח”י ותיק. לאחר פעולות היו מחזירים את הנשק ל”סליק” או במקרים מיוחדים – נפטרים ממנו. מדוע לא הורה להשליך את הנשק לירקון? הרי היה ברור למנקס שהאקדח יפליל אותו. האם היה מעונין שיופלל ברצח? מנקס היה ידוע כחמום מוח. אם הוא באמת רצה לרצוח את קסטנר – סביר שהיה עושה זאת מיד אחרי “קסטנר מכר את נשמתו לשטן”. כשהדם הציבורי נגד קסטנר רתח. למה לחכות שנתיים, עד סמוך ממש לשעה ששופטי העליון יקבעו שקסטנר שיקר ויחד איתו תורשע מפא”י כולה?
ההסבר של קפלן אחר, והוא מתחבר לתזה המרכזית של הספר. הוא מוכיח יפה מדוע היו מנהיגי מפא”י מעוניינים בחיסולו של קסטנר בעיתוי הרצח. אך קפלן כמעט ואינו עוסק בשאלה מדוע לכאורה היו אנשי לח”י מעוניינים בחיסולו. זה, היה כאמור בניגוד לאינטרסים הפוליטיים שלהם, במאבקם נגד שלטון מפא”י. קפלן מסביר כי איסר הראל היה מודאג מפעילות המחתרות השונות שפעלו באותה עת בישראל, רובן מחתרות “ימין”. רבות מההתארגנויות כללו אנשי לח”י ולעיתים גם אצ”ל. הרעיון של הראל היה “להרוג שתי ציפורים ביריה אחת”. לחסל את קסטנר בידי מחתרת ימין שתופלל וחבריה ייעצרו מיד לאחר הביצוע. וכך תחוסל המחתרת. קפלן גם סבור כי את ההנחיות לאקשטיין נתן חרותי ולא מנקס, והוא שהורה לו, ממש בבקר הרצח, לא להיפטר מהאקדח. בכך “הופללה” המחתרת של יוצאי לח”י. (הפללת מנקס היתה דרושה לעלילה כדי להפליל מחתרת “ימנית”). “המחתרת” היה חדורה כולה בידי מודיעי שב”כ ושקופה לשלטונות. לו רצה השב”כ למנוע את הרצח – יכול היה לעשות זאת בקלות. אקשטיין ( שכאמור היה איש שב”כ בעצמו, בפועל או “לשעבר” בליל הרצח) נעצר מיד . הודה ולאחר ימים אחדים “נשבר” והאשים את מנקס. ולמה לא נפטר מהנשק? “ככה מנקס אמר לי”. לכן, טוען קפלן – לא הועמד חרותי לדין על רצח קסטנר. לכן פעל הראל באופן נמרץ כעבור שנים ספורות כדי להעניק חנינה לכל המורשעים. הראל, כך לפי קפלן , סיכם עם חרותי : שהשב”כ לא ימנע את הרצח, ובתמורה הבטיח חרותי להפסיק כל פעילות טרור. לטעמי – חלק זה בתיאוריה של קפלן חלש. הראל , שרצה ב”חיסול הטרור היהודי” יכול היה להאשים גם את חרותי ברצח, היו דנים גם אותו למאסר עולם, וודאי לא מעניקים חנינה לאחר שנים אחדות.
*
בעקבות קריאת ספרו של נדב קפלן – אין לי ספק שהשב”כ חיסל את קסטנר, או לפחות – וידא שהוא יחוסל בידי סוכנים משוטים. אני מעריך שהמדינה לא תתבע אותי על הוצאת דיבה בגלל דברי אלו. הרי עד היום היא מתחרטת על תביעת הדיבה שהגישה נגד גרינוולד, שהפכה ל”משפט קסטנר”. אם בכל זאת תוגש תביעה כזאת – אדרוש כמובן חשיפת כל מסמכי השב”כ, שהוא מסתיר עד היום. השב”כ ודאי יתנגד לחשיפה וירצה להמשיך להסתיר את האמת. גם זה יהיה סוג של הודאה.
כתבות נוספות
