לקחי ועדת אגרנט.
פרופ’ אריה אלדד
ועדת אגרנט הוקמה מיד בתום הקרבות במלחמת יום הכיפורים. על פי הנחיית הממשלה עסקה הוועדה בהכנות צה”ל, במודיעין שהיה בידי ישראל ערב המלחמה, ובמהלכי המלחמה בשלושת ימי הקרבות הראשונים.
חמישה חודשים לאחר שהוקמה פרסמה הועדה את דו”ח הביניים שלה. היא מצאה כי היו בידי אגף המודיעין של צה”ל ידיעות מתריעות רבות שדי היה בהן כדי להוביל למסקנה שמצריים וסוריה עומדות לתקוף את ישראל. אך הערכה כושלת באמ”ן (“הקונצפציה”), גרמה לכך שישראל הופתעה, ורק במחיר דמים איום הצליחה להדוף את ההתקפה ולהעביר את המלחמה אל שטחי האויב. הועדה הטילה את האחריות על כתפי הרמטכ”ל דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום האלוף שמואל גונן והמליצה להדיח את ראש אמ”ן האלוף אלי זעירא ולהרחיק מתפקידי מודיעין קציני מודיעין נוספים. לעומת זאת לא מצאה הועדה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין. אמרה עליו: “כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית” ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.
במבט לאחור אפשר לנסות להבין מדוע פטרה הועדה את הדרג המדיני מאחריות. מחדל יום הכיפורים גרם לזעזוע עמוק, ולשבר איום בחברה הישראלית. חברי הועדה סברו אולי כי אסור לגרום לאזרחי המדינה זעזוע נוסף בהטלת האשמה בגולדה ובדיין, אל להם לגרום להתפטרותם, לנפילת הממשלה, לערעור המשטר כולו. צריך גם לזכור : זו היתה תקופת שלטון מפא”י. עשרים וחמש שנות שלטון שבהם המפלגה, ההסתדרות, הממשלה והמדינה – היו ישות אחת. וגם בית המשפט העליון, והרמטכ”לים בדימוס ידין ולסקוב היו בשר מבשרו של הממסד. ה”ממלכתיות” שלהם כופפה את חוש הצדק הטבעי שלהם, ועוורו את עיניהם מראות כי רק ניתוח רדיקלי יוכל לתקן את המדינה. הציבור דימם, התאבל וזעם. וחברי אגרנט השליכו לרגליו את דדו , זעירא וגורודיש מתוך ביטחון שכך הם “מצילים את המדינה”.
אבל הדרג המדיני, בייחוד גולדה ודיין היו לא רק אחראים, הם היו אשמים.
עד היום איננו יודעים לבטח אם חברי ועדת אגרנט ידעו כי גולדה נפגשה עם המלך חוסיין כבר ב25 בספטמבר, כעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, והוא העביר לה אתראה מפורשת על כוונות המצרים והסורים. לימים אמר אגרנט כי לא ידע. ראש המוסד זמיר טען – להד”מ. אגרנט ידע. ובכל זאת פטרה אותה הועדה מאחריות כיון שהסתמכה על גורמי הביטחון, והם העדיפו לשבח את גולדה. הפטור שהעניקו לדיין (“הסתמך על יועציו”) היה נלעג ממש. רק חודשים אחדים לפני כן ( מאי 73) הורה דיין לצה”ל להתכונן למלחמה – בניגוד להמלצת ראשי המודיעין. דיין לא היה אזרח הדיוט. הוא היה רמטכ”ל שעבר ורמטכ”ל-על בפועל. רק הרצון הפוליטי למנוע התמוטטות הממשלה גרם לחברי הועדה לעוות את המציאות והצדק.
גולדה הכירה באחריותה ובאשמתה – והתפטרה. דיין – כמו דיין – התפתל , התחמק, ושרד. ומי שספג מכה אנושה באמת היה אמון הציבור במוסד שנקרא “ועדת חקירה ממלכתית”.
* * *
בניגוד לועדת אגרנט שהוקמה על ידי הממשלה מיד בתום הקרבות כועדת חקירה ממלכתית – ניסה ראש הממשלה אולמרט בכל כוחו למנוע הקמת ועדה כזו לאחר מלחמת לבנון השניה. בתעלולים שונים ניסה להקים ועדות בדיקה חלקיות שונות ומשונות, בצבא ומחוצה לו. הועדות שהקים התפוררו, ראשיהם התפטרו, ותחת לחץ הפגנות של רבבות אנשי מילואים ואנשי ציבור, שביתת רעב של ראשי התנועה לאיכות השלטון, ולחץ התקשורת ודעת הקהל – נאנס להקים “ועדת בדיקה ממשלתית”, לא ממלכתית, בראשות השופט אליהו וינוגרד. למרות שאולמרט ניסה לפני כן להסתפק בבדיקת הכשלים בצה”ל ובעורף – הוסמכה הועדה לבדוק גם את התנהלות הדרג המדיני. אולמרט ניסה אפילו לשתול בתפקיד מרכז הועדה איש “קדימה”, מני בן חיים. היועץ המשפטי מזוז סיכל את הניסיון הזה.
ידע אולמרט מדוע הוא חושש מהקמת ועדה כזו. גם העובדה שלא היתה זו “ועדת חקירה ממלכתית” לא הושיעה אותו. בראש הועדה עמד השופט בדימוס אליהו וינוגרד, וחבריה היו פרופ’ רות גביזון, פרופ’ יחזקאל דרור, והאלופים בדימוס חיים נדל ומנחם עינן. לנגד עיניהם עמדו לא רק העדויות והמסמכים של מלחמת לבנון השניה – אלא החטא הקדום של ועדת אגרנט. לא רק את ליקויי הצבא רצו לתקן – אלא למחות את הכתם שהטילה ועדת אגרנט במוסד ועדות החקירה הממלכתיות ובאמון הציבור בממסד. והם עשו את מלאכתם נאמנה. הם קבעו כי ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון פרץ והרמטכ”ל חלוץ כשלו בתפקידם בקבלת ההחלטות ובניהול המלחמה. כל הממשלה ננזפה ונאמר עליה שאישרה תוכנית שלא ידעו מה טיבה. הם גם העירו לפורום מטכ”ל על תרבות הדיון הלקויה שבו, או בניסוח שלי – שאיש שם לא העז לקום ולומר לרמטכ”ל המנותק חלוץ שככה לא מנצחים מלחמה . כתוצאה ממסקנות הועדה והמלצותיה התפטרו הרמטכ”ל חלוץ, אלוף פיקוד הצפון אודי אדם, ומפקד האוגדה גל הירש. עמיר פרץ הודח מתפקיד יו”ר מפלגת העבודה, ולאחר חודשים אחדים – גם אולמרט נאלץ להתפטר. לא ישירות בגלל כישלונו במלחמה. ערימת התיקים הפליליים שלו האיצה את התהליך, אבל עוד לפני ההרשעות והכלא היה ברור כי הועדה קברה את הקריירה שלו.
* * *
.
במלחמת יום הכיפורים נהרגו 2656 חיילים. במלחמת לבנון השניה – 121 חיילים ו-44 אזרחים. באסון במירון – נהרגו “רק” 45 בני אדם ונפצעו למעלה מ150. אבל היה מחדל מתמשך ונורא. גם אחרי האסון במירון ניסתה הממשלה להימנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, ורק הממשלה שאחריה הקימה אותה. והועדה הזו שלחה השבוע מכתבי אזהרה ל-18 איש העלולים להיפגע ממסקנות הועדה והמלצותיה.
חברי הועדה – השופטת דבורה ברלינר, הרב מרדכי קרליץ ואלוף (מיל.) שלמה ינאי – שלחו מכתב אזהרה לשמעון מלכה ולראובן בן גל, מנהלי האבטחה במירון, ולבנימין נתניהו, ראש ממשלה בזמן האסון. למאיר קרליבך מנהל עמותת “הכנסת אורחים” בהר ולאמיר אוחנה , שר לביטחון פנים. לאינג’ינר עאמר חלאילה, מהנדס הבטיחות של הארוע , לפקד אסף שייך שפיקד על 4 שוטרים באירוע – אבל גם למפכ”ל המשטרה קובי שבתאי. וגם לראש המועצה האזורית ולשר לשרותי דת ולעוד קצינים ופקידים מפקידים שונים.
וזה העיקר: לא עוצרים בש”ג. אין פטור אוטומטי מאחריות או אשמה מעצם היותו של אדם ראש ממשלה או שר. ההפך מהמסר ההיסטורי הנורא שנשב אלינו מדפי ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים, כי הדרג המדיני פטור מאחריות והוא עומד רק למשפט הבוחר, ובדומה לערכי ועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השניה . ידע כל אדם, מראש הממשלה ועד אחרון הכבאים – שאחריות לחיי אדם מוטלת עליו. רוב העדים שהופיעו בועדה (למעט ניצב שמעון לביא מפקד המחוז הצפוני שקיבל עליו אחריות והתפטר) ניסו לגלגל אחריות. למעלה, למטה או לצדדים. תבוא הועדה ותשקול ותחליט היכן נעצרת האחריות, ואם אחריות היא בהכרח גם אשמה. וגם תצטרך להתלבט אם כשהמעורבים מתנערים מאחריות ומגלגלים אותה על אחרים – הם מצליחים לצמצם את אחריותם, או להוסיף, ציבורית לפחות, על אשמתם.
כתבות נוספות
