למען ה-ה’.
פרופ’ אריה אלדד
מודעת ענק, על כפולת-עמודים התנוססה בגיליון ערב שבת של “הארץ” לפני שבוע. עמוד אחד נשא את הכותרת “שריונאים למען שחרור החטופים והפסקת המלחמה”. בצדה השמאלי של הכפולה הכותרת היתה “השריונאים תומכים בטייסים”. מאות שמות החותמים מילאו את הכפולה.
מתחת לכותרת הראשונה (“שריונאים”) נכתב כי החותמים בטוחים ומאמינים שמדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים גם במחיר הפסקת הלחימה, שהמשכה אינו משרת ,לדעת החותמים, אף אחת ממטרות המלחמה. הם גם הדגישו כי “קריאה זו אינה בגדר סרבנות”.
בתחילת ימיה של המחאה נגד “הרפורמה המשפטית”/”ההפיכה השלטונית” החלו להתגבש קבוצות אנשי צבא במילואים ובדימוס שנשאו ברמה את השתייכותם הצבאית כדי להעניק משנה תוקף למאבק למען מה שהם הגדירו – הדמוקרטיה. בעיני זה היה צעד ראשון להפיכה צבאית. יש מדינות שבהם הצבא הכתיר עצמו ל”מגן הדמוקרטיה”. משטרי קולונלים וגנרלים בארגנטינה וביוון יצאו לדרך כדי להציל את הדמוקרטיה מפני קומוניזם או פשיזם, ובשני המקרים הללו זה הסתיים בשלטון אימים דיקטטורי. כל איש צבא בישראל המנפנף ביחידתו או בדרגותיו כדי לתבוע “דמוקרטיה” נמצא מילימטר משימוש בכוח צבאי כדי לסלק מי שבעיניו “דיקטטור”. כך כתבתי כש”אחים לנשק” – שרק לאחרונה החלה בארה”ב חקירה באשר למקורות המימון הישירים או העקיפים שלהם – החלו לצעוד בחצי-מדים כשהם מניפים כרזות פוליטיות. אי משם גנבו כמה בדימוסים טנק מאנדרטה כדי “להסביר” להמוני העם איך בסוף יוכרע המאבק, היה ברור שהארגון על פי יחידות צבאיות ודרגות יסתיים בקריאה לסרבנות המונית, (סליחה, “הפסקת התנדבות”. בקשת הסליחה היא מאלה שחשבו שהפחדנות המשפטית הזו משנה לחמאס), ונראה כי גם הסרבנות היא אך צעד אחד לפני התארגנות של מפקדי צבא כנגד החלטות של ממשלה נבחרת , וגם נגד המטכ”ל של צה”ל. טבח ה-7 באוקטובר עצר את התהליך. לא הכחיד אותו. כי תאוות השלטון של אלו שהבינו שאין להם שום סיכוי לחזור אליו דרך הקלפיות – אינה יודעת גבול. הם שבו לסורם. הפעם – לא “עילת הסבירות” היא הפלטפורמה להמרדה, אלא החטופים.
*
גם הצהרתם של מארגני העצומה “קריאה זו אינה בגדר סרבנות” אינה אלא הכובע הבוער על ראש הגנב. עובדות סוציאליות, שינניות או פרופסורים למגדר לא היו נזקקים להבהרה כזו אם האיום לא היה מוטמע בכותרת ובשיוך החילי – “שריונאים”. כל אחד מהחתומים הרי הוא מורה או הייטקיסט או חקלאי. הם לא הציגו עצמם כבעלי מקצועות אחרים אלא רק על פי השיוך הצבאי (מיל.) שלהם כאיום שקוף : השלב הבא – סרבנות. בהיתממות כזו ממש החלה מחאת “אחים לנשק” אשר במהלך יזום, מתוכנן ומחושב התגלגלה באפס זמן לסרבנות. ממש כך, באותו גיליון שבו התפרסמו מודעות הענק כתב אלוף (מיל.) עמירם לוין מאמר בשם “רגע לפני סירוב פקודה”, שבו הוא מסביר לציבור (ואולי גם למי מהחותמים התמימים שלא הבינו לאן הם מובלים) “אנחנו מתקרבים לסירוב פקודה”. אבל לוין, גיבור מלחמה מובהק, יודע כי “נכון שאין בסמכותו של צה”ל להכתיב לממשלה את מטרות המלחמה” אך הוא קורא לרמטכ”ל ולאלופי המטה הכללי להתנגד להמשך המלחמה. “חובתכם לסרב להמשיך במלחמה ללא החזרת כל החטופים”. לא רק איום בסירוב יש כאן – גם המרדה מפורשת של ראשי הצבא נגד ממשלת ישראל.
*
חציה השמאלי של המודעה מוסיף חטא על פשע. ולא בשגגה, כי אם במזיד.
הכותרת מעל העמוד השני “(השריונאים תומכים בטייסים”) איננה רק גניבת דעת, שהרי מי שמם לדבר בשם “השריונאים”, היא גם חלק ממערכת גדולה של שטיפת מוח ציבורית שטוענת “אנחנו הרוב” . גניבת הדעת ברורה. גיבור ישראל תא”ל(מיל.) אביגדור קהלני הוא שריונאי. תא”ל (מיל.) אביגדור קליין – כנ”ל. האלופים (מיל.) גרשון הכהן ויפתח רון טל – היו מפקדי שריון מהוללים, וככל שאני יודע מתנגדים להפסקת המלחמה. אבל חותמי מכתב-התביעה-להפסקת- המלחמה מזדהים כ”השריונאים”. הם ואין בלתם. רק הם מייצגים את כל מי ששרת אי פעם בחיל השריון בישראל. וזו אינה היטפלות לאות אחת. רוב התקשורת, התומכת בהפסקת המלחמה, מתייחסת ל”מכתב הטייסים”. בה”א הידיעה . גם אם יש טייסים שחושבים שכל מי שמאיים שוב בסרבנות הוא פושע. ויש אנשי מודיעין שאינם מבינים באיזו חוצפה יכולים כמה בוגרי 8200 לשוב ולהראות את פרצופם אחרי איומי הסרבנות הקודמים וגם אחרי כישלונם הנורא להתריע בפני מה שהקריאות שלהם גרמו – ולשוב ולאיים. ה”א הידיעה הרעילה הזו מרצפת , מבלי משים לכאורה, את כל מהדורות החדשות של 11-12-13, בכל מאמר שעוסק בסוגיה ייכתב “מכתב אנשי המילואים” ולא – “מכתב אנשי מילואים.” “מכתב הרופאים” גם כשיש רופאים רבים הסבורים שאיום בסרבנות או בשביתה מטעמים פוליטיים הוא מעילה באתיקה הרפואית הבסיסית ביותר. לעולם לא אשכח ולא אסלח לרופאי מילואים מ669 שאיימו בתקופת המחאה המשפטית שלא להגיע לשירות. תוספת ה”א הידיעה נועדה לשרת טיעון אחד בלבד ואיום בצידו: אנחנו מייצגים את הרוב, וגם אם הקבוצה שלנו היא קבוצת מיעוט בחברה הישראלית – הכוח בידינו ולכן אנחנו נקבע.
*
כל המצרפים לתואריהם, לשייכותם המקצועית הארגונית או החילית את “הא הידיעה”, מודעים כמובן לכך שאין הם מייצגים את הקבוצה שהם מדברים בשמה. הם רק קולניים וממומנים יותר. הם גם מודעים למלכוד של מי שחושב ההיפך מהם : הרי מי שינסה לגייס רופאים או צוללנים כלבני “עוקץ” או דובדבנים לחתום על עצומות הפוכות : קריאה להמשיך במלחמה עד חיסול האויב, ואיום מוסווה בסרבנות אם המלחמה תופסק -יעשה בדיוק מה שעושים אנשי השמאל המורדים במדינה ובצבא. אבל המלכוד הלוגי אינו כלי הנשק היחיד של אותן קבוצות מיעוט רדיקליות המבקשות לשרוף את המועדון כדי להחליף את ההנהלה. ההדרה, שלילת הזהות היא כלי נשק כזה. כל מי ששייך באופן טבעי לאותה קבוצת ייחוס אך מתייצב נגד דובריה המתיימרים לדבר גם בשמו – מנושל מיד מהקבוצה. הוא כבר לא “שריונאי” אלא “ביביסט”. הוא כבר לא “רופא” אלא “שופר”. הוא כבר לא אלוף במילואים אלא “חובש כיפה”.
דאגלס מאריי כתב על “שגעון ההמון”. איך הפוליטיקה של הזהויות ושיח הזהויות הורסים את החברה. בין השאר סיפר על קניה וסט, ראפר פרובוקטיבי (ואנטישמי נתעב) שהתפרסם בזכות תמיכתו במאבקי השחורים בארה”ב אך מרגע שהודיע על תמיכה בטראמפ – הפסיק להיות “שחור” בעיני מבקריו. הוא הפך להיות “לבן” כשלתואר הזה צמודים כל פשעי הגזע הלבן מאז בריאת העולם. מאריי כותב :”המשמעות היא שאתם חברים בקבוצת מיעוט מוכרת רק כל עוד אתם מקבלים את התלונות המיוחדות לה – את התלונות הפוליטיות ואת המצע הפוליטי שאנשים פיתחו למענכם. אם תחצו את הגבולות הללו ובמקרה תחרגו מן הכלל שהוכתב מראש – לא תהיו עוד מי שהייתם קודם לכן. זהותכם תישלל מכם” בעיני כותבי העצומות המזדהים בשם “השריונאים” יחידת המילואים שבשמה הם מדברים מחייבת הזדהות פוליטית עם רעיון או מצע עליו הם החליטו. ובעיניהם מי שלא איתנו – לא רק שהוא נגדנו – הוא גם לא “אנחנו”.
כתבות נוספות
