לא נורמלים
פרופ’ אריה אלדד
אחת התקוות המפעמות בלב ישראלים רבים היא לחיות חיים נורמליים.
לחיות בשלום. להתפרנס . להקים משפחה. לקנות בית. להיות בריאים. שיהיה להם ענין בחיים, יש מוסיפים גם הישגים אישיים. קידום בעבודה , יצירה , אך כיון שסוף כל האדם למות – אנחנו גם מקוים למות כדרך הטבע, בשיבה טובה בקרב אוהבינו ואהובינו.
רוב בני האדם רוצים את כל אלו. זה כלל-אנושי. זה נורמלי.
כך בממד האישי. וכך גם בממד הלאומי. הציונות, תנועת השחרור הלאומי שלנו – חתרה לנורמליזציה של היהודים המפוזרים בגלויות. להיות עם שווה זכויות בין עמי העולם, עצמאי במולדתו. וגם לתיקון זכויות כל יהודי ויהודי, אלו שהופלו לרעה ונרדפו בכל העולם. במדינות רבות נמנע מיהודים לעסוק במקצועות מסויימים, ללמוד כרצונם ולא על פי מכסות “נומרוס קלאוזוס”, להתגורר בכל מקום ולא להידחס אל גיטאות ו”תחומי מושב”, ולכן – יהודים כמעט ולא עסקו בחקלאות, או בתעשייה ונדחקו להיות רוכלים, סוחרים, מתווכים, והבודדים שהצליחו וזכו להיות בנקאים עשירים – רק החריפו והחמירו את האנטישמיות. הציונות האמינה כי כשנשוב למולדתנו נעבור תהליך של “פרודוקטיביזציה”. נחזור לעבודת האדמה, לתעשייה ולעבודת כפיים. נחזור לדבר בלשוננו ולא בשפות ששאלנו מן העמים בתוכם חיינו.
המהפכה הציונית זכתה להצלחה מופלאה. שבנו לארצנו והקמנו מדינה עצמאית. יש לנו חקלאות משגשגת, תעשייה מתקדמת מפוארת, צבא אדיר, העברית העתיקה קמה לתחייה כשפת הדיבור והיצירה. ועל אף כל אלו – לנורמליזציה לא זכינו.
לאחרונה מרבים לעסוק ב”קונצפציה” הממאירה שהביאה אותנו אל טבח שמחת תורה: החמאס מורתע. מעדיף הסדרה על עימות, ולכן ניתן ורצוי לשחד אותם במזומנים ובהטבות כלכליות ורישיונות עבודה. “להכיל” ירי של כמה רקטות מעת לעת. לספר לעצמנו סיפורים על “קצר חשמלי” או “ארגונים סוררים” – ולהאמין לשטויות שהמצאנו. נראה כי גם הקונצפציה הזאת נולדה על ברכי השאיפה לנורמליות. וגרמה לנו לאנוס את המציאות כדי להאמין שהאויב שלנו “רציונלי”. שהוא רוצה “חיים נורמליים” ממש כמונו.
*
מותר לקוות לנורמליות. אבל אסור לנו להפוך את התקווה – לציפייה. תקווה היא יסוד אופטימי חיובי בנפש האנושית. כל תקווה מכילה בתוכה גם את ההכרה כי אפשר שלא תתגשם. אבל אם הופכים את התקווה לציפיה , בטוחים כי אם רק נעשה כך או כך, אם ניתן לאויב נתחים ממולדתנו – ודאי ירצה לחיות איתנו בשלום ולהניח לנו לחיות חיים נורמליים , ואז, כשהמציאות מתרסקת לנו בפנים והאויב מסרב לנהוג על פי “התסריט הנורמלי” שכתבנו לו – המשבר נורא, כי את התקווה הטבעית המרנו בציפיה לא ריאלית.
לעם היהודי בארץ ישראל – כמו ליהודים בכל העולם – אין שום סיבה לצפות לנורמליות. ואם העם אינו “נורמלי” וההיסטוריה שלו אינה “נורמלית” ותנועת השחרור הלאומי שלנו שונה מכל תנועת שחרור לאומי אחרת – אין כל בסיס לציפייה לנורמליות.
כי שלושת מרכיבי הזהות שלנו : היהדות, הציונות והישראליות אינם “נורמליים” כאשר משווים אותם לדתות אחרות, לתנועות שחרור או מדינות אחרות.
ההיסטוריה של העם היהודי שונה מתולדות כל העמים האחרים. אבא שלי ע”ה הביא לענין זה שני “עדים מומחים”, משונאי ישראל דווקא, את בלעם המכונה “הרשע” שאמר “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” , וגאון הספרות הרוסית דוסטוייבסקי, שראה את קיום העם היהודי ( שהוא תעב) כפלא של קיום היסטורי בן ארבעת אלפים שנים, שאין לו הסבר ואין דרך להכחידו. יש כמובן עמים עתיקים בעולם, אך אין שום קשר אתני דתי לשוני או תרבותי בין ממלכת הפרעונים למצריים של ימינו. והסינים, עם עתיק הנושא מורשת תרבותית מפוארת , מעולם לא הוגלו מארצם ושבו אליה, ואין “אנטי-סיניות” גזענית חובקת עולם. ואין שום עם בעולם שתרומתו לתרבות הכלל עולמית דומה למה שנתנו היהודים לעולם בתנ”ך, במדע, בפילוסופיה בספרות ובשירה, במהפכנות חברתית ופוליטית. העם היהודי הוא ישות לא נורמלית, שלא צייתה לחוקים ההיסטוריים שפעלו על כל שאר העמים.
גם הציונות, תנועת השחרור הלאומית שלנו, היא תנועה לא נורמלית. אחרי המהפכה הצרפתית תלו יהודי אירופה תקוות רבות באמנציפציה, בשוויון הזכויות. התקוות הללו התרסקו. והאנטישמיות גאתה דוקא במערב אירופה , מצרפת של משפט דרייפוס, ומגרמניה, ועד לריקבון העמוק במיטב האוניברסיטאות האמריקניות בימינו, שהפרוגרס הליברלי הטריף עליהן את דעתן , אך לא עד כדי שכחת האנטישמיות הישנה והטובה. 51% מהצעירים האמריקאים תומכים במחיקתה של מדינת ישראל. האמנציפציה, במקומות שהיא קיימת בכלל , מוליכה בהכרח לשמד או להשמדה . ולכן היתה הציונות לתנועה של אוטו-אמנציפציה. תנועת שחרור האדם היהודי והעם היהודי.
אבל כבר כאן התגלתה האנומליה. אם האיטלקי שישב במולדתו היה צריך רק להילחם, ולגרש את הצרפתים והאוסטרים ששלטו בארצו ולהקים ממלכה עצמאית – לציונות היתה משימה כפולה. האחת , קיבוץ היהודים מכל הגלויות והבאתם למולדת, ומלחמת שחרור המולדת מהכובשים הזרים. אין מקבילה לתנועת שחרור לאומי מהפכנית כזאת. כנגד כל הסיכויים, כנגד התנגדות נוצרית ומוסלמית וקומוניסטית, כנגד הטבע המדברי ובצל ההשמדה, כשגם רוב העם מתנגד (מחכים למשיח שיביא גאולה משמיים, או למשיח הקומוניסטי שיגאל את כל האדם, או למשיח הליברליות המערבית שתדאג לכל “המוחלשים” (ובעיניה אנו “קולוניאליסטים” במולדתנו) או למשיח העכשויזם : “שלום עכשיו!” “כסף עכשיו!” “עכשיו!עכשיו! עכשיו!”) . ומול כל אלו, לא ממש מה שניתן לצפות מתנועת שחרור לאומית הנוהגת על פי חוקי ההיסטוריה – הציונות מנצחת. מנצחת כי היא לא נורמלית.
וגם המדינה שהקמנו היא מדינה לא נורמלית. כי הרי כל מדינה היא המערכת המקשרת בין שטח ואזרחים. ואילו מדינת ישראל מעצם הקמתה לא נועדה רק לתושביה. שהרי אנו שבים ואומרים “מדינת ישראל היא מדינתו של כל העם היהודי”, בין אם הוא כבר יושב כאן ובין אם הוא עדיין בטוח כי גם הגל האנטישמי הנוכחי במערב יעבור, ובישראל מסוכן.
אולי מתוך אותה חתירה לנורמליות חטאה הציונות והבטיחה “מקלט בטוח” לעם היהודי בארץ ישראל. היחס הזה למולדת הוא בעוכרינו. כי אם המולדת היא “מקלט בטוח” היא בעצם מכשיר. מין ממ”ד ענקי מול הסכנות החיצוניות. כשמתייחסים למולדת כאל מכשיר ולא כאל ערך – עלולים לאבד את האמונה בצדקת הדרך שהיא שחרור כל המולדת למען כל העם ברוח ישראל. מוכנים – למען הנורמליות – לוותר קצת פה ושם, על לב הארץ ביהודה ובשומרון, על חצי ירושלים. “למה לי הוותיקן הזה?” תהה משה דיין ערב שחרור ירושלים. כי הוא רצה להיות נורמלי. לא יהודי הנטוע עמוק במולדת כערך, אלא כישראלי שרק חי כאן, הודות לזכויות היסטוריות מסויימות, ונלחם כי הערבים רוצים להרוג אותנו.
באו”מ חברות 193 מדינות. יש בהן כאלו שיש להן סכסוכי גבול עם שכנותיהן, לעיתים פורצות מלחמות ממש. אבל ישראל היא המדינה היחידה בעולם הנתונה לאיומי השמדה בידי מדינות החברות באו”מ. לא סכסוך טריטוריאלי, אלא איום גלוי במלחמה טוטאלית להשמדת מדינת ישראל. והליברלים האנטישמים במערב שרים איתם היום “מהנהר לים -פלשתין חופשית” וגם הם מתירים את דמנו, קוראים להשמדתנו.
•
ואתם עדיין מצפים להיות נורמליים?
צילום EdoM ויקיפדיה. תל אביב
כתבות נוספות
