ככה לא מנצחים
פרופ’ אריה אלדד
כשנקבעו מטרות המלחמה הזאת היה ברור לחלוטין כי ישראל החליטה לחסל את החמאס, את יכולותיו הצבאיות ואת שלטונו האזרחי. בתחילת המערכה הוגדר שחרור כל החטופים כמטרה נוספת.
צה”ל יצא למערכה להכריע את החמאס ובמקביל התקיימו (ומתקיימים) מגעים לשחרור החטופים. אבל מי שלא הבין שהחטופים הובאו לעזה לא רק כדי לשחרר את כל המחבלים שבכלא ישראל אלא גם כדי להוות תעודת ביטוח נגד חיסול החמאס – מבין זאת עתה. וישראל משחקת בדיוק על פי תסריט הזוועות של החמאס. רוב משפחות החטופים “נחטפו” בזריזות בידי מארגני מחאות מקצועיים. והשאר, שהתנגדו לכניעה ללא תנאי, הושתקו בידי היחצ”נים של “מטה משפחות החטופים” ואמצעי התקשורת, והפעילו לחץ ציבורי שהכניע את ממשלת ישראל. סדר העדיפויות של מטרות המלחמה התהפך. ועתה שחרור החטופים קודם לניצחון. הסיסמא שנטבעה “אין ניצחון בלי שחרור החטופים” תיהפך במהירה ל”שחרור החטופים הוא הניצחון במלחמה”. וככה לא מנצחים מלחמה.
כל המלהגים “חמאס הם נאצים” לא הסיקו מיד את המסקנה המתבקשת, כי גם המלחמה נגד החמאס צריכה להתנהל בדיוק כמו המלחמה בגרמניה. מלחמה ללא תנאי ובלא הפוגות, בלא “צעדים הומניטאריים”, בלא ניסיון מלאכותי להבדיל בין רוצחי החמאס ובין “לא מעורבים”. התמיכה הגורפת שזוכה לה החמאס – הופכת את כולם למטרה לגיטימית במלחמה. כל יום מראים לנו רקטות מתחת למיטות בחדרי הילדים בעזה, חגורות נפץ ונשק בבתי החולים, עמדות שיגור בבתי ספר ומסגדים – ועדיין מנסים להבחין בין “טרוריסטים” ל”לא מעורבים”. וכבר משווקים לנו גם את התירוץ “אי אפשר להשמיד את החמאס כי הוא לא רק ארגון טרור, הוא גם אידיאולוגיה”. גם הנאציזם היה אידיאולוגיה. וככה לא מנצחים מלחמה.
כן. אני יודע. ארה”ב לוחצת. ביד אחת מספקת נשק וכסף וביד השניה סוחטת אותנו לספק דלק, מזון מים ותרופות לעזה. וממשלת ישראל, שנשבעה לא לספק ליטר דלק לפני שחרור החטופים – מסבירה שהיא רק מתדלקת את משאיות האספקה של אונר”א ( ארגון תומך טרור מובהק ) . שאנחנו מספקים מאות אלפי ליטרים דלק רק כדי להפעיל את משאבות הביוב, כדי למנוע מגפות. והתירוץ העלוב הזה (“המגפות עלולות להתפשט גם אלינו”) מתגלגל בחלקלקות בפיו של נתניהו ושריו. מישהו העלה את רעיון העוועים לספק דלק לגרמניה כדי למנוע מגיפות ? תירוץ מטומטם כזה יכול בכלל להישמע אצלנו רק אם ממשלת ישראל כבר השלימה עם הוויתור על מטרת המלחמה הראשית, זו שלצורך השגתה יש לכופף את כל שאר המטרות, האזרחיות והחברתיות והאישיות. אי אפשר לנצח מלחמה עם יד קשורה מאחורי הגב – ודאי לא כששתי הידיים קשורות.
ראשי החמאס ידעו זאת מראש. סינואר יודע שקנה הפסקת אש (מכבסת המילים פלטה מיד את המונח “הפוגה”) תמורת חמישים חטופים. אבל יש לו עוד, והממשלה שנכנעה פעם אחת לסחיטה, דנה עצמה לכניעות דומות נוספות. כי אם הסכמנו להפסיק את המלחמה כדי לשחרר חמישים –במה תיגרע זכותם לחיים של כל האחרים? ואם הממשלה תפתיע ובאמת תחדש את המלחמה אחרי העסקה הראשונה – יחריף גם סינואר את האיומים שלו. מה נעשה כאשר יאיים להוציא להורג חטופים אם נפסיק לאלתר את הלחימה? מה יצמיח לפתע עמוד שדרה צ’רצ’יליאני לצ’מברליין העומד כיום בראש ממשלת ישראל?
האלוף במילואים גיורא איילנד, מי שעמד גם בראש המל”ל אומר (מתחילת המלחמה) כי אסור להתייחס לחמאס כאל ארגון טרור שיש להשמידו אלא לעזה כולה כאל מדינת טרור, ולכן חייבים למנוע מעזה כל סיוע ואספקה כדי לחולל שם אסון הומניטארי וליצור לחץ שיוכל לשחרר את החטופים, גם אם כל העולם יצרח.
*
בימי ההשמדה באירופה נקרע היישוב היהודי בארץ ישראל בין הרצון להצטרף לאנגליה במלחמה בגרמניה – ובין הצורך להילחם באנגליה שנעלה את שערי הארץ בפני פליטים יהודים מאירופה. הניסוח של בן גוריון, מופת לפשרה מפאיי”ת, היה ” “נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן”.. סיסמא נפלאה אך ריקה מתוכן. בפועל היישוב המאורגן לא נלחם בספר הלבן בשנות ההשמדה. להיפך. בשירות הבריטים הוא נלחם באנשי אצ”ל ולח”י שנלחמו בבריטים. את מיטב צעיריו שלח היישוב להילחם בשורות הצבא הבריטי. כך הוקמה הבריגדה. אלפי לוחמיה השתתפו בקרבות, בעיקר בצפון איטליה, צבאות בעלות הברית שלחמו בגרמניה וביפן מנו 17.4 מיליון לוחמים. רבבות המתנדבים מארץ ישראל בשירות הצבא הבריטי היו טיפה בים האדם הזה. לא היתה להם תרומה מכרעת בניצחון על גרמניה – אך הם חסרו כאן. אולי אם באמת היו נלחמים כאן בשלטון הבריטי וב”ספר הלבן” שלו – היו מצליחים להציל מאות אלפי יהודים שניסו להימלט מאירופה. בפועל “נילחם גם וגם” התגלתה כסיסמא חלולה.
ממש בדומה לכך מי שמבטיח היום להכריע את החמאס כאילו אין חטופים ולשחרר את החטופים כאילו אין מלחמה בחמאס – משקר לציבור. אם יש שתי מטרות למלחמה, כל מהלך היכול לשרת את שתי המטרות – מבורך. אני משוכנע כי רק מלחמה ללא תנאי להשמדת החמאס וכל תומכיו בעזה עשויה לשחרר את כל החטופים, לא רק את מקצתם. אבל כל צעד לשחרור החטופים אשר כרוך בו ויתור על השמדת החמאס – פסול. ואי אפשר להמשיך לרמות את הציבור. מי שמעדיף עסקה עם החמאס על הכרעתו בקרב – מוותר על מטרת המלחמה העיקרית. שחרור מקצת החטופים לא יסייע לחיסול החמאס. אבל חיסול החמאס יכול לסייע לשחרור החטופים.
הפה עדיין ממלל – חיסול החמאס. והידיים כבר חותמות על הפסקת אש, “הפוגה” . מזרימות דלק ומזון לעזה, כשהכל יודעים כי רוב האספקה מגיעה לחמאס. כי ההפוגה שאנו מספקים לרוצחים היא החמצן הדרוש להם להתארגן להמשך הלחימה. לשפר עמדות. למנוע את הניצחון. להפוך את המלחמה לעוד “סבב”. הרסני וקטלני יותר מקודמיו, אבל לא יותר מ”סבב”. וגם אם בסופו ימשיכו להישבע כי סינואר ודף הם “בני מוות” – חמאס לא יושמד.
מדינת ישראל, ככל מדינה, חייבת להגן על אזרחיה. היא נכשלה בכך באורח מחפיר ב7 באוקטובר. אבל בשם אותה חובה אסור היה לה לשחרר אלף רוצחים בעסקת שליט – כי את מחיר העסקה ההיא שילמו בחייהם 1400 תושבי הדרום וחיילי צה”ל. אסור למדינה להקריב חיי רבים תמורת חיי מעטים. ומה תעשה הממשלה כאשר בעוד חצי שנה “יגלו” בחמאס פתאום עוד ילד? איפה יעבור הקו האדום לוויתורים? הטיעון “ברי ושמא – ברי עדיף”, והילד החי בידי החמאס מחייב שחרורו “בכל מחיר” , ומחיר זה כולל גם סיכון חיי רבים בעתיד – אינו תופס עוד משעה שכל ה”שמא” הפך לודאי. 1400 פעם ודאי. לא מוסרי לותר על השמדת החמאס, ולהקריב עוד אלפים מתושבי ישראל ב”סבב” הבא. אנו זוכרים כי כל אדם הוא עולם מלא. אך בשם קדושת חיי היחיד שחררנו אלף רוצחים ושילמנו בחיי 1400 נשחטים, אין ספק שהממשלה תהיה מוכנה לשחרר גם את כל המחבלים שבידינו, כולל אלו שטבחו בנו לאחרונה – תמורת החטופים האחרים. כך לא נוהג עם הנלחם ב”נאצים החדשים”. ככה לא מנצחים במלחמה.
(צילום – רשתות חברתיות – שחרור מחבלים. על פי סעיף 27 לזכויות יוצרים.)
כתבות נוספות
