התפכחות חלקית
פרופ’ אריה אלדד
לפני חצי שנה הודיע צה”ל כי ארבעה חטופים : חיים פרי יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול – נהרגו בשבי. חיים פרי, סופר, פסל , וקולנוען , בן 79, נראה חי בסרטון שפרסם החמאס בדצמבר לפני שנה. באוגוסט חולצה במבצע צבאי גופתו, עם גופות חטופים נוספים מעזה. והוא נקבר בקיבוצו ניר עוז.
נכדו, מאי אלביני פרי אמר לאחרונה לעיתונאי ניר חסון (“הארץ”: 22 בדצמבר) “זה לא רלוונטי אם משהו התפוצץ ומילא את המנהרה בעשן והם נחנקו, או שחמאסניק ירה בהם חמש דקות קודם כי הוא הבין שצה”ל מתקרב… השורה התחתונה היא שלחץ צבאי הורג ולא משחרר חטופים.” מותו של סבו גרם לאלביני פרי לומר : “המלחמה הזו כבר לא צודקת”. ולכעוס על כל אלו שמתחו ביקורת על “פעילי השלום” מקיבוצי העוטף, ובהם נרצחים וחטופים רבים, והביעו תקווה שהניצולים יתפכחו. אלביני פרי לא “התפכח”. להיפך. המלחמה בעיניו מוכיחה את הצורך בהסדר מדיני. “אם מנהלים את הסכסוך ולא פותרים אותו, אם חוברים לקיצוניים ועושים לעזתים את המוות, אז הכול חוזר כמו בומרנג לפנים”.
*
אני מתקשה להבין איך מי שכל חלומותיו על שלום או דו-קיום או לפחות היפרדות בנוסח “הם שם ואנחנו כאן” – התרסקו , יכול גם היום לראות ברוצחים הערבים שותפים ל”הסדר מדיני”. להתעלם מכוונותיו הצהרותיו ומעשיו של האויב הערבי. לראות ברצחנות הערבית המפלצתית – עונש צפוי על כי “עשינו לעזתים את המוות”. נכדו של הנרצח אומר כי הרוצחים “רק עושים מה שמצופה מהם”. כלומר זה נורמלי שהרוצחים הערבים ישחטו ויאנסו וישרפו – אבל מלחמה בהם היא כבר “לא מוצדקת”. זהו כשל לוגי ומוסרי. גם אלו האומרים שניסיון לשחרר חטופים בכוח מביא למותם – לא צרחו בהפגנות “דמו של נחשון וקסמן על ידיו של רבין ” לאחר שראש הממשלה שלח את סיירת מטכ”ל לשחרר אותו בכוח. וקסמן נרצח, סרן ניר פורז נפל בקרב ההוא, כי רבין לא העלה על דעתו להיכנע לתביעות ארגון הרצח והטרור. והציבור “שלו” גם לא תבע זאת ממנו.
הסבר אפשרי לתופעה נפשית זו הוא הצורך האנושי להיאחז לפחות במשהו קבוע כשהעולם סביב מתרסק. עמדה פוליטית דומה לעיתים לדת. ונאחזים בה גם כשהמציאות סותרת אותה. אשתו של איוב ניסתה לשכנע אותו כי האסונות שבאו עליו מצדיקים כפירה : “ברך אלוהים ומות” ייעצה לו. אבל גם כשהיה “צדיק ורע לו” –לא נותר לאיוב דבר זולת אלוהיו שהתיר לשטן להתעלל בו במסגרת ניסוי.
*
אבל יש רבים מ”מחנה השלום” וממחנה השמאל הליברלי – שהתפכחו, אחרי שהוצגה מולם מראת המציאות החיצונית, האכזרית והבוגדנית.
אבידע בכר מקיבוץ בארי איבד ב7 באוקטובר את אשתו דנה ובנו כרמל שגססו לעיניו בממ”ד. גם רגלו נקטעה. בראיון ל”יתד נאמן” אמר שלפני הטבח היה בקצה השני של הסקאלה הפוליטית “אפילו את בארי הייתי מוכן לתת לפלסטינים בחינם, העיקר שיתנו לנו לחיות בשקט בשאר המדינה. לא הבנתי שאיתם לא יהיה לא שקט ולא שלום, כי כל מה שמעניין אותם הוא לרצוח אותי. להחזיר את גוש קטיף זו הייתה טעות. עלינו לחתור ליישב מחדש את עזה, ולשלוח את ה’בני דודים’ למצרים. הגבול שלנו צריך להיות הים. בעיני, ‘מהירדן עד הים’ צריך להיות הסלוגן שלנו, של היהודים, לא שלהם”.ובערוץ 12 גם הוסיף באירוניה מרה “מזל שהשבעה באוקטובר קרה בבארי…אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה. הייתי אומר, מה הם גרים שם?” אך היו כאלו שגם בשעה הנוראה ההיא לא נמנעו מעלילת דם נגד המתנחלים : כאילו עליהם שמר הצבא במקום על העוטף.
מראה מסוג אחר הוצבה בפני פעילות פמיניסטיות שהאמינו עד ה-7 באוקטובר כי הן חברות בקהילה בינלאומית של נשים , שלא ימחלו עוד על שום פגיעה מינית, שלא יניחו לאיש לפקפק בדבריה של אשה המתלוננת על אונס. ואז גילו כי חברותיהן בארגונים הבינלאומיים בגדו בהן בלי להסס. כי כשהנאנסות הן יהודיות וישראליות -מותר לפקפק. מותר להצדיק בפירוש או בשתיקה ובהתעלמות, את הרוצחים והאנסים. מראה דומה הוצגה בפני אקדמאים ישראליים העובדים כבר שנים רבות במוסדות אקדמיים בארה”ב ובאירופה. רובם אנשי שמאל מובהקים שלא היססו , מתוך אמונה או נוחות , להאשים את ישראל בכיבוש והתעללות בערבים– עד שגילו כי חבריהם להשמצת ישראל, סימנו לאחר הטבח גם אותם כאויבים. והרי כזה ממש היה גורלם של היהודים המומרים בכל שנות הגלות. פעילי זכויות האדם של “אמנסטי ישראל” גילו רק לאחרונה כי ארגון האם שלהם, “אמנסטי אינטרנשיונל” קבע כי ישראל מבצעת בעזה רצח עם. לא פחות. וכשחברי הארגון הישראלי ניסו לנסח “הצעה חילופית” איימו עליהם עמיתיהם ( ושותפיהם עד לאחרונה בהכפשת ישראל), שיגורשו מהארגון, ויואשמו בגזענות. לא יעזור להם אם יוכיחו כי האמת הפוכה – הרי הארגון שלהם הוא זה המגדיר אמת, צדק, גזענות, טוב ורע. וגם כשאתה שמאלני למהדרין – הרדיפה המקארתיסטית תשיג אותך . תרסק אותך אם לא תסכים להמיר דתך לחלוטין ולהתכחש לזהותך. (מאמרה של דניאל האס “מקארתיזם נוסח אמנסטי.” “הארץ” 20 דצמבר 24) .
מראה חיצונית, ניטראלית לכאורה, מסייעת לעיתים לאנשים להתפכח. מי שאומר אצלנו כי ישראל הפכה טבח מזוויע, כישלון מבצעי ומודיעיני מחפיר – לניצחון ענק – חשוד מיד כמי שמנסה להאדיר את נתניהו. כל מי שלגלגו על האפשרות להגיע ל”ניצחון מוחלט” והאשימו את הממשלה שהיא ממשיכה את המלחמה רק מטעמים פוליטיים ולא כדי לנצח את אויבינו – לא ישלימו על נקלה עם העובדה שמצבה של ישראל היום, 15 חודשים אחרי האסון ההוא – טוב לאין-ערוך ממה שהיה ערב הטבח. זה אחרת כשזה מגיע מהממשל האמריקאי. “שינוי אסטרטגי במזרח התיכון…הזרוע הצבאית של חמאס פורקה מרוב יכולותיה. מרבית היכולת הצבאית של חיזבאללה הושמדה משטר אסד בסוריה קרס וזרועו הארוכה של צבאו הושמדה. מעמדה האזורי של איראן הוא כעת החלש ביותר בשלושים השנים האחרונות. בכיר בממשל ביידן שנשאל מה היה הלקח שהיה רוצה שיופק מהאירועים הללו ענה : הכוחות הפועלים במזרח התיכון צריכים להבין כי זהו המחיר שמשלם מי שפותח במלחמה נגד ישראל” (עמוס הראל “אורות שרואים משם” “הארץ” 13 דצמבר 24). רק המשך המערכה נגד אויבינו, בניגוד לתביעות משפחות חטופים, בניגוד להמלצות “מומחים” באולפנים – הוא שהביא את ישראל למצבה הנוכחי. אם היינו עוצרים לפני שנה, חצי שנה, שלושה חודשים – לא היינו מגיעים לכך. אבל דברים שממשל ביידן רואה משם לא היה השמאל הישראלי הלא-מתפכח מצליח לראות מכאן . כי במשקפי המציאות המדומה שהם מצויידים בהן – כל הרבדים שחורים ורעים.
*
לא כולם התפכחו. לא אנושי לצפות ממי שסובל ייסורי גוף ונפש, שנרצחו אהוביו, שנחטפו יקיריו – לראות תמונה לאומית גדולה. אך כל מי שיכול להתבונן במצבנו הלאומי בפרספקטיבה היסטורית רואה כי האור הולך וגובר. מיום ליום. חנוכה שמח.
(צילום פוטינקיס ויקיפדיה)
כתבות נוספות
