התסביך הירדני
פרופ’ אריה אלדד
השבוע התפרסם, כי חבר הפרלמנט הירדני עימאד אל עדוואן נתפס בגשר אלנבי כאשר ניסה להבריח ארצה יותר מ200 כלי נשק ומאה קילוגרם זהב. די כדי לחמש ולממן גדוד חמאס , ולהביא לרצח המוני של יהודים. דווח כי מתנהלים מגעים לשחרורו עם בית המלוכה ומשרד החוץ הירדני. כל הפרשנים מעריכים שהמחבל לא יועמד כאן לדין ויוחזר לירדן בקרוב.
כדי להבין למה זה כמעט ברור מאליו – צריך לחזור אל שרשי היחסים בין התנועה הציונית ומוסדותיה בארץ למשפחה ההאשמית. דרך הקשרים ערב מלחמת העצמאות והמלחמות הבאות , הסכם השלום והקשרים הסבוכים לאחריו.
האמיר פייסל, בן המשפחה ההאשמית השולטת בירדן חתם לפני כמאה שנה הסכם עם חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונות. במהרה חזר בו , אבל להנהגת הסוכנות וההסתדרות הציונית בימי המדינה שבדרך נותרה פינה חמה להאשמים. וגם כשקרעו הבריטים שלושה רבעים מהבית הלאומי שהובטח לנו בהצהרת בלפור , והחלטת חבר הלאומים בסאן רמו ב1920 ונתנו אותם לעבדאללה, אחיו של פייסל. גולדה מאיר נפגשה עם עבדאללה ערב מלחמת העצמאות, וגיבשה עימו הבנות כי ממלכת ירדן תשתלט על השטחים שהוקצו בהחלטת האום 181 מכ”ט בנובמבר 1947 להקמת מדינה פלשתינאית. להנהגת המדינה שבדרך ולעבדאללה היה ברור כי הפלשתינאים ובראשם המופתי אמין אלחוסייני – הם האויב המשותף. היתה הבנה כי לאחר הלחמה יכירו שני הצדדים במעמדם בשטח בדרך להסכם שלום. עבדאללה נרצח על הר הבית בידי פלשתינאי – ובכך הסתיים הפרק הזה ברומן. על אף הסכמי שביתת הנשק . מסתננים חדרו מירדן ורצחו יהודים, צלפי הלגיון ירו מהחומה והרגו יהודים בירושלים, ישראל הגיבה ב”פעולות התגמול”. אבל גם בשנים האלה התקיימו ערוצי קשר חשאיים וישירים בין “המוסד” והמלך חוסיין, נכדו של עבדאללה. המלך אישית היה מפענח את התשדורות של אפריים הלוי. ובכל זאת – ב-1967 התפתה חוסיין להצטרף למצריים וסוריה – ותקף את ישראל, הפגיז את תל אביב ואת ירושלים . באמצעות האמריקאים התחננה ישראל שיפסיק – אך הלגיון הירדני כבש את ארמון הנציב בדרום ירושלים. ישראל הגיבה ובתוך שלושה ימים איבד חוסיין את מזרח ירושלים ואת יהודה והשומרון. ירדן חידשה את המלחמה בנו ב”מלחמת ההתשה” , ובכל זאת – נחלצה ישראל להציל את שלטונו של חוסיין כשניסה ערפאת להשתלט על ירדן ב”ספטמבר השחור”, ומנעה פלישה סורית לסיוע לפת”ח. חוסיין ניצל מהתנקשויות רבות בזכות מידע שהעביר לו המוסד. הפלשתינאים היו עדיין האויב המשותף, אך ירדן היתה המדינה הערבית היחדה שהעניקה להם אזרחות והם הפכו לרוב מכריע במדינה. ערב מלחמת יום הכיפורים נפגש חוסיין עם גולדה והזהיר אותה כי סוריה ומצריים עומדים לתקוף. גולדה התעלמה. ובמלחמה שלח חוסיין כוח טנקים לרמת הגולן לסייע לסורים. 22 טנקים הושמדו. אבל דיין הורה לשמור עובדה זו בסוד. “האופציה הירדנית” שהוביל שמעון פרס – נכשלה. הסכם לונדון עליו חתם עם חוסיין ב1987 טורפד בידי יצחק שמיר. וכיון ש”הליגה הערבית” הכירה באש”פ כנציג הבלעדי של הפלשתינאים, ובשלהי 1987 פרצה האינתיפדה הראשונה – התנער חוסיין מכל קשר עם יו”ש, ויתר רשמית על סיפוח השטח ( אותו איבד בפועל בששת הימים) , אבל עדיין הסכים לפרוס חסות על הפלשתינאים ב”ועידת מדריד” ב1991, במסגרת משלחת ירדנית פלשתינאית משותפת שאפשרה לישראל להשתתף בועידה למרות סירובה להכיר באש”פ. הייצוג המשותף הזה התקיים עד שחוסיין גילה כי מאחורי גבו, הכירה ישראל באש”פ ( ממשלת רבין-פרס והסכמי אוסלו). הניתוק המחודש הזה מהפלשתינאים אפשר לחוסיין לחתום ב1994 על הסכם השלום עם ישראל. הסכם בו תבע, וקיבל “מעמד מיוחד” במקומות הקדושים בירושלים ובהר הבית.
ב1997 , בנהריים, רצח חייל ירדני “חולה נפש” 7 נערות. חוסיין הגיע ארצה , כרע ברך בפני המשפחות השכולות, ושילם פיצויים . חדשים ספורים אחר כך נתפסו בעמאן שני סוכני מוסד שניסו להתנקש בחייו של חאלד משעל, ממנהיגי החמאס. ירדן נפגעה מכך שישראל פועלת בשטחה. סוכני המוסד שוחררו רק לאחר שישראל שחררה את מנהיג החמאס אחמד יאסין. מאז הקפידה ירדן לגבות מישראל “תג מחיר” בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה. בכל פעם שישראל פעלה בכוח לדיכוי מהומות בהר הבית, או כשמאבטח בשגרירות ישראל בעמאן הרג את מי שניסה לדקור אותו ( ובשגגה – גם את בעל הבית) . ירדן החזיקה בצוות הקונסולרי הישראלי כ”שבויים” בעמאן עד שישראל נכנעה וקיבלה את תנאי הירדנים. השגריר הישראלי הוכרז “אישיות בלתי רצויה” ולא חזר לירדן. היחסים האישיים המיוחדים שהיו עם המלך חוסיין – התחלפו בעוינות בולטת מצד בנו המלך עבדאללה השני. ירדן יוזמת או משתתפת בכל יוזמה לגינוי ישראל, גרירתה לבית הדין הבינלאומי בהאג, והתססת יו”ש באמצעות הואקף בהר הבית – שלוחה של משרד ההקדשים הירדני. הם מסרבים להכיר בריבונות ישראל בהר – וישראל מבליגה ומכילה. הם ארגנו מהומות אחרי הצבת המגנומטרים והמצלמות לאחר רצח שוטרי מג”ב בהר, התנגדו להחלפת גשר העץ הרעוע דרך לשער המוגרבים – וישראל נכנעה וקיבלה. בית הנבחרים הירדני הפך עוין מאד, והמלך השולט בפרלמנט – אינו מתערב גם כאשר יו”ר הפרלמנט אומר שישראל “מטמאת את אל אקצה” ו”דם השהידים משקה את האדמה הטהורה”.
אצלנו “מבינים” את המורכבות ביחס בית המלוכה לישראל. “מכילים” את העוינות והתוקפנות , ומסבירים כי יש “חשיבות איסטרטגית” ליחסים עם ירדן בגלל הגבול המשותף ( הארוך מכל גבול אחר) והערכה כי ירדן שומרת על הגבול מפני חדירת מחבלים. זה אולי נכון אך ירדן נלחמת בטרור ( בעזרת ישראל) כי לא שכחה את לקחי “ספטמבר השחור” והיא יודעת כי הפלשתינאים הם עדיין אויבי הממלכה וארגוני הטרור שלהם מהווים איום קבוע על קיומה. זהות האינטרסים היתה אמורה להביא לשלום אמיתי. אבל הוא חד צדדי. מסבירים לנו שלירדן יש “חשיבות אסטרטגית מיוחדת” וקורצים כדי שנבין שירדן אולי תאפשר לנו לטוס מעל שטחה כדי לתקוף באיראן. הבלים. ועכשיו – הכל בטוחים, בצדק כנראה, שנשחרר את חבר הפרלמנט שהבריח מאות כלי נשק לארגוני המחבלים, אף שאין לו כמובן שום “חסינות דיפלומטית”. וגם אם כך נעשה – נכון היה לגבות תג מחיר כבד, ממש כפי שעשו הירדנים בהזדמנויות דומות. סילוק הואקף הירדני מהר הבית צריך להיות תג מחיר כזה. אבל אל תעצרו את נשימתכם. נתניהו לא בענין. הוא רוצה להיפטר מהמחבל במהירות האפשרית, וימשיך ללהג על “החשיבות האיסטרטגית” ביחסי ישראל וירדן אשר יש לשמרה בכל מחיר.
ואכן – יש חשיבות כזו. ירדן משתרעת על 75% משטחי “פלסטיין” המנדטורית שיועדה לבית הלאומי שלנו. 70% מאוכלוסיה הם פלשתינאים, ולכן – יש “אופציה ירדנית” . ירדן היא פלשתין. זו צריכה להיות המדינה הפלשתינאית לא רק למעשה – גם להלכה. רק כאשר תשתחרר ישראל ממערכת היחסים של אהבה נכזבת עם בית המלוכה ההאשמי ותפעל על פי האינטרסים האמיתיים שלה – אולי נצליח גם להפסיק להיכנע לכל סחטנות ירדנית, וגם לפרוץ דרך מדינית חדשה במלחמת מאה השנים שלנו עם ערביי ארץ ישראל.
כתבות נוספות
