הציונות היא משיחית
פרופ’ אריה אלדד
אפתח בציטוט:
“ישראל היא היצירה של האמונה המשיחית… אנו זקוקים לאמונה הזאת כדי להמשיך במאבק שלנו”.
* * *
התואר “משיחי” מודבק לאחרונה בתדירות גוברת והולכת לכל מי שמאמין באלוהי ישראל ומתפלל אליו, ושלוש פעמים ביום מביע בתפילותיו תקוה כי המשיח יבוא במהרה, ובית המקדש ייבנה . לתואר “משיחי” זוכה גם מי שתומך בנתניהו, או מתנחל, או תומך ברפורמה, או מתנגד למצעד הגאווה בירושלים , או רוצה לתקוף באיראן. די באחד מן המאפיינים הללו כדי לזכות את נושאו בתואר “משיחי”. ואם מצב רוחו של הדובר רע – צפו לסיומת “משיחיסט”, תכופות בליווי תארים נוספים : גזענים, פשיסטים, מטורללים.
לא רק הוגי דעות ממגדלי השן של האקדמיה או טוקבקיסטים עילגים מירכתי השמאל הרדיקלי מתבטאים כך. גם אנשי מרכז המחנה הפוליטי, בני גנץ ויאיר לפיד, למשל, ראש השב”כ לשעבר דיסקין לא המתין לממשלת “ימין על מלא” וכבר לפני עשר שנים הגדיר את הצמד ב”ב (בנימין נתניהו ואהוד ברק …) “משיחים”: ” אין לי אמון במשיחים מקיסריה ואקירוב.” אמר. וכשגנץ הצטרף לממשלת נתניהו אמר ליברמן שהוא הצטרף לממשלה חרדית-משיחית. ובוגי יעלון העניק את התואר לכל מי שעבר בסביבה, אפילו למזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי…
גם עיתונאים חשובים משתמשים במונחים אלו. הם רואים עצמם ציונים מובהקים. ודומה בעיניהם כי “הציונות השפויה” שלהם היא הניגוד המוחלט ל”משיחיות” ולמשיחיסטים. לדעתם הציונות “שלהם” בנתה ובונה את המדינה, ואילו המשיחיות – פוגעת בה ועתידה להחריב אותה בדם ואש. עמיתי לתכנית הרדיו היומית ברדיו 103, ולדפי העיתון הזה, בן כספית, מרבה להשתמש בתואר הזה. מיד לאחר הבחירות האחרונות כבר אמר למנצחים : ” לא, מנצחים יקרים. אתם טועים, אתם קיצונים, אתם משיחיים, אבל אתם לא בוגדים. אתם האחים שלנו, ואנחנו לא ננהג כמוכם. אתם ניצחתם. כל הכבוד. אנחנו המחנה הדמוקרטי. עכשיו, תשלטו.” ואף שהוא טוען שאינו מייחס את התואר הזה לימין החילוני – ארז את כל מפלגות הקואליציה בעטיפה אחת: “משיחיים”.
הניגוד המוצג הוא לפיכך בין “המחנה הדמוקרטי” או “הציונות השפויה” “הרציונלית” ובין “המשיחיות”. ואני טוען כי כל מי שאומר כך אינו מבין, מתעלם או מסלף את משמעות המונח “משיחיות” ואת היותה מרכיב יסודי בציונות.
* * *
הרעיון המשיחי בישראל , בהגדרתו הפשטנית של פרופ’ גרשם שלום מורכב משני יסודות : חזון הגלות ,וחזון שיבת עם ישראל מהגלות. יסודותיו בתנ”ך ונדבכיו מונחים בכל הדורות של ההיסטוריה היהודית. הרמב”ם צרף את חלקו לרעיון המשיחי בסעיף האחרון מבין שלושה עשר עיקרי האמונה שלו : “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא”. בתוך ים הסבל הרדיפות והמצוקות – אלו היו כיסופי הישועה הפרטית והגאולה הלאומית של העם היהודי. כך שרו גם בקרונות המוות בדרך לאושוויץ. אלא שברוב הדורות נוסף לכיסופי הגאולה המשיחיים הללו – צו להמתנה פסיבית לגאולה העתידה לבוא משמיים. ועם זאת – הכיסופים הללו לא היו “רוחניים” בלבד, ותמיד היו מחוברים גם למציאות החברתית וההיסטורית ומעוגנים בבסיס הלאומי שלנו. כי היהדות היא סגסוגת שאין לה מקבילות של דת ולאום.
עוד לפני הרצל ופינסקר , מחוללי הציונות המדינית – היו הרב צבי הירש קלישר והרב יהודה אלקלעי. רבנים אורתודוכסיים ש”אביב העמים” האירופי ותחיית התנועות הלאומיות שלה התרחשו לנגד עיניהם. והם חוללו מהפך כשטענו שאין כל סיבה לחשוב שהגאולה שכל היהודים מייחלים אליה תתחיל במעשה על טבעי. הם אמרו כי היהודים צריכים לפעול מיוזמתם. להתאגד, לעלות לארץ ישראל, ליישב אותה. ומעשים אלו יהיו צעד ראשון וחשוב בדרך לגאולה “השמיימית”. בכך הם היו הגשר בין המשיחיות “הדתית” לציונות המדינית.
מחולל הציונות הרצל לא היה אדם דתי. את השכלתו לא ינק מארון הספרים היהודי. אבל הוא ידע היסטוריה והכיר את נתיב הרדיפות והסבל של עמו. הוא גם הכיר את ההיסטוריה של התנועות הלאומיות באירופה . ואם הייתה תקוה ליהודים ששוויון הזכויות המוענק להם במרכז ומערב אירופה יביא לקיצה את האנטישמיות – הנה האמנציפציה הזאת דווקא הולידה את האנטישמיות המודרנית. זו לא השתמשה בטיעונים הדתיים של הכנסיות הנוצריות, אבל ינקה את שנאת ישראל מהן והצטיידה, ברוח המודרנה, בטיעונים “מדעיים” “גזעיים” או חברתיים-כלכליים כדי להעצים את שנאת ישראל. כישלון האמנציפציה מזה, והאנטישמיות המודרנית במערב אירופה עם הפוגרומים במזרחה הובילו את הרצל אל הציונות המדינית. ואף הרעיון המשיחי לא היה הכוח המניע שלו – מבלי משים אולי יצק את כיסופי הגאולה הדתיים, אלו שהעניקו תקוה ליהודים באפלת הרדיפות, אל תוך כלים מעשיים, מדיניים, “רציונליים” . אף שרבים ראו בו מטורף והוזה – ראו בו יהודים אחרים משיח מודרני. עוד בחייו הבין הרצל כי בלי הכוח המניע של כיסופי הגאולה – אין תקומה לציונות. וכך הוא מציב ב”אלטנוילנד” את בית המקדש בירושלים. ממשיכיו של הרצל כבר השתמשו במודע ובלהט גם בכיסופי הגאולה של היהודים, הם גייסו את המשיחיות, את התנ”ך את המסורת כמי ששואב מבארות נפט עתיקות כדי לתדלק את המנוע הציוני. בן גוריון “החילוני” מסתמך על התנ”ך בפני ועדת פיל ולומד אותו כל חייו. בלי רעיון הגאולה המשיחי וכיסופי שיבת ציון – גם הציונות המדינית לא היתה הופכת לתנועת השחרור של העם. ממש כשם שהעברית לא היתה הופכת לשפת הדיבור אם לא היו היהודים כותבים וקוראים ומתפללים וחולמים בעברית בכל שנות גלותם. הציונות נסמכה על הגאולה המובטחת בספרי הנביאים כמו על התנ”ך כמקור זכותנו על הארץ, ובה בשעה הוכיחה את אמיתות הנבואות בהגשמת שיבת ציון. אבל קברניטי הציונות ועסקניה לא יצקו את “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח” הישר אל תוך קופת קק”ל. כדי שכיסופי הגאולה האמוניים ייכנסו בחריץ הצר היה עליהם להפוך את המשיחיות הדתית – לחילונית. הציונות שלהם היתה באמת “משיחיות חילונית”, ואל ירתיע אתכם המושג. הוגי דעות חשובים (ובהם פרופ’ אליעזר שביד, ופרופ’ יעקב טלמון) ראו בתנועות אידיאולוגיות שונות, כמו הקומוניזם למשל, תנועות משיחיות במהותן, בשאיפתן לתקן את העולם. ולכן יפה כתב ד”ר אסף הראל ( הארץ 5 בספטמבר 2021) “כולנו משיחיים. כולנו, כלומר כל היהודים המתגוררים במרחב הישראלי־הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק, דתיים וחילונים, ימין ושמאל. כולנו משיחיים כי כולנו מגשימים בעצם קיומנו כאן איחוד פוליטי ששינה את פני היהדות, בין שאיפה רוחנית עתיקה לגאולה, לבין מקום תשוקתה ומימושה. איחוד זה מבדיל בין יהודי ללא־יהודי.”
• * *
פרופ’ דוד אוחנה הרבה לחקור את הרובד המשיחי בתפיסה הציונית של דוד בן גוריון. בספרו “משיחיות וממלכתיות” מצטט אוחנה את בן גוריון האומר “ישראל היא היצירה של האמונה המשיחית… אנו זקוקים לאמונה הזאת כדי להמשיך במאבק שלנו” . הנה גיליתם של מי הציטוט בפתיח למאמר הזה.
“משיחי” הפך לגידוף בימינו, תואר הפוטר מכל צורך בויכוח ענייני . המשתמשים בו רואים בעצמם ציונים רציונליים וביריביהם :”משיחיסטים” מיסטיים, הזויים. רק מי שילמד את שורשי הציונות והשקפות מנהיגיה יבין כי בלי משיחיות – אין ציונות.
כתבות נוספות
