העיירה בוערת
פרופ’ אריה אלדד
השבוע, למראה הגליל הבוער נזכרתי בשירו של מרדכי גבירטיג שנכתב עוד לפני ההשמדה באירופה. בשנת 1936 התחולל בחסות השלטונות הפולניים האנטישמיים פוגרום בכפר פשיטיק. עשרות יהודים נפצעו, רבים מתו מפצעיהם. גבירטיג כתב את “עיירתנו בוערת”, שהוכתר אחרי השואה כשיר נבואי: “שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! /עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ, /בָּהּ רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ, /לֶהָבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,
עִקְבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ, /הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ. /וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם/ בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,/בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,/אֵשׁ הָעֲיָרָה.”
ברוך השם : מצבנו בישראל טוב יותר. יש מדינה יהודית. יש כבאים ומתנדבים גיבורים, יחידות חילוץ וכיתות כוננות ( העומדות בפני קיצוץ בשבוע הבא) חקלאים ותושבים שלא התפנו, הנלחמים, באש, על קו הבתים והמטעים . יש מי שמכבה את אש העיירה. ממשלת ישראל אמנם מורה לצה”ל לפגוע בחיזבאללה. אבל להגיב במשורה. במידה מדוייקת. לחסל כל מחבל שאמצעי התצפית מזהים. לסכל “בכירים” . לפגוע ב”תשתיות חיזבאללה”, מחסני חימוש ועמדות שיגור ומתקני ייצור ודיוק. אך כיון שחיזבאללה רק מגביר את התקפותיו ושורף את הגליל, הורס בפגיעות ישירות מאות בתים ביישובי הגבול, והגליל הפך מחוז רפאים – נראה כי התגובה המדודה אינה מפחידה אותו.
כל יום שחולף בלי שנסראללה יקלל את יום הולדתו – הוא עוד פרצה ב”קיר הברזל”. מי שחשב שבנו של בנציון נתניהו, מזכירו של ז’בוטינסקי , אימץ את תפיסת הביטחון הלאומי של ראש בית”ר, שהתבטאה במאמר שכתב לפני מאה שנים – טעה טעות מרה. נתניהו אינו רוצה או אינו מסוגל לעשות מה שנדרש. לא בדרום. לא בצפון.
*
השבוע ראיינו, עמיתי בן כספית ואני את ח”כ אביגדור ליברמן. הוא חזר זועם מסיור בצפון, והניתוח האסטרטגי שלו היה מדויק : בחסות הנשק הגרעיני שיהיה בידיה עד אז. איראן מתכננת בעוד שנתיים מהלומה רב זירתית מתואמת על ישראל.
זה היה עלול להיות איום קיומי ב-7 באוקטובר. אבל חמאס לא תיאם, והעיתוי היה מוקדם מדי מבחינת האיראנים שלא הפעילו את חיזבאללה לפלישה לגליל. זה בהחלט עלול בעוד שנתיים תחת מטרייה גרעינית איראנית.
בימים שלאחר טבח שמחת תורה ישבו באולפני הטלויזיה “מומחים” ביטחוניים. הם נשאלו גם מדוע לא הצטרף חיזבאללה למתקפה. עמוס ידלין לא גמגם ולא מצמץ . הוא ידע : “חיזבאללה מורתע” . לתומי חשבתי כי המונח הזה הוצא מחוץ לחוק. טעיתי. לא ידלין אשם כמובן. הוא בוודאי עדיין מאמין שגם חמאס מורתע. האשמים הם העורכים והמראיינים שהזמינו אותו. התקשורת הנושאת, לא פחות ממנו, באשמת הרדמת הציבור , יחד עם ראשי מערכות הביטחון, וההנהגה המדינית ובראשה נתניהו וגלנט. והיום מסבירים לנו “המומחים” כי שריפות, גם בממדי ענק, לא צריכות לגרום לישראל לצאת למלחמה בחיזבאללה. ומתי צריך יהיה להילחם בהם? כשיהיה אפשר , ואם עדיין יהיה צורך. ורק אם לא יהיה הסכם.
“ואתם חובקים ידיים… בלי כבות את אש הלהב”. לא הפוגרום בפשיטיק היה האיום הקיומי באירופה – אלא מה שהוא שיקף : טבח ביהודים בחסות ממשלות גויים אנטישמיים. לא השריפות בגליל -אלא מה שהן חושפות : תוכנית להשמדת ישראל. המדינה, אם רק תפסיק לשבת בחיבוק ידיים (וגם התגובות המדודות שלנו הן סוג של חיבוק ידיים) – מסוגלת עדיין לסכל אותה אם תכה עכשיו את חיזבאללה מכה אנושה עד שלא יוכל להשתתף במלחמה הרב זירתית שמתכננת לנו איראן. וכיון שחיזבאללה הוא חלוץ מרכזי בחזית הזו – גם המתקפה הכוללת תסוכל. גם הימנעות מכניעה לחמאס והשמדתו חיוניים למניעת המהלומה האיראנית המתואמת.
מסבירים לנו שיש בידי חיזבאללה טילים ארוכי טווח ומדוייקים. שתל אביב תחטוף. מתקנים איסטרטגיים ייפגעו. אומרים שאין לנו מספיק אוגדות להילחם בעזה ובלבנון בו זמנית. שאין די “חימושים מדוייקים”. כל אלו – גם אם הם נכונים – אסור שיהוו שיקול בהימנעות ממלחמה קיומית. אם נבליג גם הפעם – מצבנו יהיה רע הרבה יותר בעוד שנתיים. מי שמצפה שאז “תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית” להפציץ את הדאחיה בבירות – מקשקש שטויות. הרי כך אמרו לנו גם אחרי ההתנתקות מעזה והנסיגה מלבנון , שהנסיגה אל “הגבול הבינלאומי” תעניק לנו לגיטימציה להשיב מלחמה שערה אם נותקף. פתפותי ביצים, “הלגיטימציה” מחזיקה מעמד עד הסרטון הראשון של ילד ערבי הרוג ואז “הלגיטימציה” הופכת להאג. אבל אין מכס על מילים. ו”המומחים” ממשיכים ללהג ולהבטיח.
*
שמונה חודשים נמשכת מלחמת ההתשה בצפון. רבבות פונו מבתיהם והם פליטים בארצם. וגם אלו שלא פונו – סופגים רקטות וכטב”מים ונאבקים על מטה לחמם שנשבר. צה”ל כאמור, מגיב , אך תגובתו היא במסגרת “כללי משחק” שקבענו. מין גרסה מודרנית של “מדיניות ההבלגה”, ממאורעות 1936-39. שלמה בן יוסף ( עולה הגרדום הראשון) והארגון הצבאי הלאומי “שברו” את ההבלגה ההיא והכתיבו חוקים חדשים במלחמת השחרור שלנו. האינתיפדה השניה פרצה באוקטובר 2000, והטביעה את הארץ בים דמים. יותר מאלף יהודים נרצחו. אך רק הפיגוע במלון פארק בערב ליל הסדר תשס”ב ( מרץ 2002) הגדיש את הסאה ואחריו פתחה ישראל ב”חומת מגן” והעבירה את המלחמה לשטח האויב. לאיזה אסון מחכה הממשלה הפעם? איזה “מלון פארק” צריך חלילה להתחולל כדי שממשלת ישראל תצא למלחמה, למהלך היחידי שיכול לשבש את התכנית האיראנית להשמיד אותנו?
*
פוליטיקאים, “מומחים” ופרשנים יודעים כי המלחמה בחיזבאללה תהיה קשה יותר מהמלחמה בחמאס. זה ענין של מתימטיקה, הם מסבירים לנו, יש להם הרבה יותר מחבלים מאומנים. יש להם הרבה יותר טילים מדוייקים ורקטות. יש להם עומק אסטרטגי וצינורות אספקה פתוחים מאיראן. מסבירים לנו שארה”ב לא רוצה מלחמה שהיא עלולה להסתבך בה לפני הבחירות שם. הם גם מדווחים ומערך המילואים נושא עומס עצום וכבר נשחק. ולכן – מייעצים רבים מה”מומחים” – לחתור להסכם עם חיזבאללה. להפסיק את המלחמה בדרום תמורת חלק מהחטופים. ואז – בסבירות גבוהה, גם חיזבאללה יפסיק את האש ואפשר יהיה להגיע אתו להסכם. הם אולי יתחייבו להרחיק חלק מכוחותיהם צפונה לליטאני, אנחנו נוותר על כמה “שטחי-מחלוקת” שהחיזבאללה טוען לבעלות לבנונית עליהם ( אף שהאו”מ אישר שהקו הכחול ששורטט מחדש במפות ובשטח אחרי הנסיגה מלבנון בשנת 2000 – הוא “הגבול הבינלאומי המוסכם”). ואז – תיפסק האש. פליטי הגליל יוכלו לשוב לבתיהם או להתחיל לשקם אותם. התיירים יחזרו. היערות השרופים יתחילו ללבלב שוב.
לשנתיים.
כי זה בדיוק מה שאיראן וחיזבאללה רוצים. שנתיים שקטות כדי שיוכלו לבצע את תוכניתם המקורית. בלי לחץ, בלי “מחויבות” לחמאס. ל”הודנה” כזאת הם מפללים. כי כך למדו ממוחמד נביאם : חייבים להשמיד את הכופרים אבל צריך סבלנות. מותר לרמות את הכופרים, מהלך ההונאה מכונה “תקיה”. מותר לכרות איתם הסכם הפסקת אש זמני, עד שהשעה תהיה כשרה להפר את ההסכם, לתקוף אותם בשעה ובמקום המתאימים לערבים. כך עשה מוחמד לשבטי היהודים בחצי האי ערב. מי שמטיף להעדיף “הסכם” עם חיזבאללה תובע בעצם לקבל את כללי המשחק שלהם ושל איראן – לא למד כלום מההיסטוריה הרחוקה והקרובה. מסכן את עצם קיומנו.
כתבות נוספות
