הגמל והדבשת
פרופ’ אריה אלדד
השבוע נטלנו כולנו חלק במחזה עוועים הסותר את כל תפיסות הביטחון של ישראל מאז הקמתה. כבר במלחמת העצמאות , ולאחר חודשים אחדים של קרבות מגננה עקובים מדם ואובדן יישובים, נטל צה”ל את היוזמה לידיו. הביס את ערביי ארץ ישראל ואת צבאות ערב הפולשים וקבע את גבולות המדינה. ומאז ידענו : גם אם הופתענו ולא יזמנו את המהלך הראשון – חייבת מדינת ישראל להעביר את המלחמה מוקדם ככל האפשר לשטח האויב.
והנה השבוע, אחרי שני חיסולים מוצלחים בביירות ובטהרן , ישבה מדינת ישראל מכווצת, והמתינה למהלומות שינחיתו עלינו אויבינו. עשרות “מומחים” גדשו את האולפנים והתיימרו לנחש איך, איפה ומתי יכו בנו חיזבאללה והאיראנים. והמדינה המתינה. במקום להנחית מהלומות מנע אסטרטגיות, על מתקני הגרעין ומתקני הנפט של איראן, על רובע הדאחיה בבירות – המתנו למכות שיונחתו עלינו.
לא צה”ל אשם בשיתוק הזה שגזרנו על עצמנו, האחריות מוטלת על ראש הממשלה . אולי – כמו גולדה בבקר יום הכיפורים ההוא – הוא העדיף לזכות בתמיכה הבין לאומית השמורה לקרבן. אבל אחרי ה-7 באוקטובר כבר ראינו כי תוחלת החיים של הסימפטיה העולמית קצרה מאד. ונמשכת עד הפגיעות הבלתי נמנעות הראשונות ב”בלתי מעורבים” ערבים. אז נשכחת זכות ההגנה העצמית שלנו . אז מתהפך עלינו העולם. הממשל האמריקאי מתחייב, ונערך להשתתף בהגנה עלינו מול מתקפה איראנית אולי כדי למנוע אפשרות שתהיה לנו עילה למהלומת תגובה מסיבית אם חלילה ייפגעו ערי ישראל ואזרחיה . וכבר אמרו לנו : נעזור לכם בהגנה. לא בהתקפה. זה תג המחיר שניאלץ לשלם. אם נסתמך גם על הגנת “הקואליציה” . תישלל מאיתנו הזכות למהלומה מוחצת שרק היא תוכל לסיים את המלחמה הנוכחית.
*
אבל לא רק בגלל תמיכה חיצונית מסוייגת מאד מהסס נתניהו. הוא יודע כי גם מבית אין לו תמיכה מלאה. ראשי האופוזיציה אמנם הבטיחו “תמיכה פטריוטית” במהלכים צבאיים במלחמה אבל התמיכה שלהם היא למפרע ולא בדיעבד. אחרי 7 באוקטובר קבעו רוב ראשי מפלגות האופוזיציה, כל האלופים באולפנים וכל העיתונאים החשובים כי מחבלי החמאס, מסינואר ועד אחרון הרוצחים – הם בני מוות. והנה לאחר שהנייה חוסל בטהרן החלו להישמע ה”אבלים”: “כן, אבל למה עכשיו? העיתוי נועד לטרפד את עיסקת החטופים”. “כן, אבל למה בטהרן, האיראנים נעלבו ועכשיו הם חייבים להגיב”. “כן אבל הנייה לא באמת קבע משהו בחמאס”. נתניהו יודע יפה כי כל מי שמלגלג היום על ההיסוס שלו ליזום מכת-מנע יצלוב אותו מחר על שפתח במלחמה. והלקח שהוא למד מאריאל שרון בלבנון 1982 וב”חומת מגן” 2002 היה שאסור לצאת למלחמה בלי קונצנזוס ציבורי ובלי תמיכה תקשורתית רחבה, כזו שתחייב גם את מנהיגי האופוזיציה ליישר קו. בגלגול הנוכחי לא יזכה נתניהו לתמיכה כזו. הפובליציסט הותיק אמיר אורן כתב ב”הארץ ” ( 25 פברואר 24) “מה ייחשב ניצחון במלחמה הזו? כל מה שיהיה הפסד לנתניהו” ותמצת בכך את יחס הרוב המכריע של התקשורת למהלכי המלחמה. היא תומכת בחיסול החמאס, בפגיעה קשה בחיזבאללה, בחיסול תכנית הגרעין האיראנית– כל עוד כל הללו לא יוסיפו לנתניהו נקודות זכות בציבור ויעכבו או ימנעו את סילוקו מהזירה הפוליטית. כל מי שתבע כבר למחרת ה-7 באוקטובר את החלפת כל מטכ”ל צה”ל שכשל יחד עם ראשי השב”כ , “חזר בו עם עלות השחר” כפי שכתב חנוך לוין. רוב הדוברים בתקשורת מדקלמים כעת שאסור לצמרת צה”ל והשב”כ לשאת באחריותם ולפרוש – אם נתניהו לא הולך. והתירוץ: אם יתפטרו ימנה נתניהו תחתם את אנשי שלומו ועושי רצונו.
וכאן המקום לשבח דווקא את יו”ר האופוזיציה יאיר לפיד. השבוע ניסה להדוף את גלי הביקורת משמאל, השואלת “איפה האופוזיציה?” ומצא במי לתלות את אשמת כשלון האופוזיציה להפיל את הממשלה : בתקשורת. “האופוזיציה סובלת מתת ייצוג מחפיר בתקשורת”, אמר. האם הוא צופה רק בערוץ 14, או שיש לו חוש הומור נדיר? כל מי שנחשף ערב ערב ל- 11,12,13, קרא “הארץ” ו”ידיעות אחרונות”, האזין לרשת ב’ ולגלי צה”ל – צרך תקשורת שנעה במנעד שבין שמאל-קיצוני, (לעיתים פוסט ציוני ואפילו אנטי ציוני מובהק) ועד לסתם “רק לא ביבי”. פה ושם יש פרשן ימני, חובש כיפה, איזה גנרל מה”ביטחוניסטים” או מתנחל, כעלי תאנה בפאנלים, אבל הרוב המכריע של המגישים, העורכים, הפרשנים הפוליטיים, הצבאיים, הכלכליים, הערביסטים או כתבי השטח מההפגנות – מבקרים את הממשלה בחריפות ובארסיות, ומשעבדים את לוח שידורי האקטואליה לתעמולה הזו. כל חסרי הבושה שהיו שותפים בפשע הקונצפציה ערב ה-7 באוקטובר והסבירו לנו שהחמאס מורתע, ושהטבות כלכליות לרצועה הן המפתח לשקט – שוב מבלים עכשיו מידי ערב באולפנים , כאילו צדקו בהערכותיהם ולא היו נביאי שקר שתחזיותיהם, ממש כמו תפיסת עולמם – התרסקו. לערוצים ולאמצעי תקשורת פרטיים ומסחריים מותר להיות חד צדדיים כי בעל המאה הוא בעל הדעה ( למעט ערוץ 14, התומך בנתניהו ובממשלה ולכן הוא בעיניהם “ערוץ תעמולה”) , אבל למה מגיעה לנו תקשורת חד צדדית שמאלנית ברדיו ובטלויזיה הממלכתיים? על חשבון הציבור? ואיך, בשם-שמיים הצליח לפיד לקבוע שבתקשורת הזו “האופוזיציה סובלת מתת ייצוג מחפיר “? או שיש לו הומור מטורף, או שאין הוא רואה את הדבשת של עצמו. ביום א’ השבוע התראיין לענת דוידוב ואודי סגל ברדיו 103 ואמר “מוזר איך הצבא המושמץ ביותר במזרח התיכון הוא גם זה שחיסל את דף ואת סינואר, לפי פרסומים זרים, ואת רמטכ”ל החיזבאללה”. השדרים לא תיקנו אותו, ואיש בתקשורת “שיש בה ייצוג מחפיר לאופוזיציה” לא לעג לו משום שהחליף בין סינואר להנייה. ואגב, נראה כי לפיד מתקשה להבדיל ביניהם – ולא מהיום. במרץ 2019 אמר “כשאיסמעיל הנייה עושה סלפי ליד הגדר והילדים שלנו במקלטים אתה יודע שביבי איבד את ההרתעה” . לפיד צדק בענין ההרתעה, וטעה בענין הנייה. זה היה סינואר, אבל אז, כמו השבוע, התקשורת חיבקה את לפיד. לא עשתה ממנו ביידן, שהודח מההתמודדות כשהתבלבל בין רפיח לחיפה, בין זלנסקי לפוטין. אם נתניהו היה טועה ומחליף ביניהם – היו מלחינים את זה לקליפ ויראלי. בתקשורת שלנו אין “ייצוג מחפיר” לאופוזיציה. היא-היא האופוזיציה, שהפכה עצמה לשחקן פוליטי מרכזי בשירות המחאה והמאמץ להפלת הממשלה. וכל עיתונאי שמגלגל עיניים וטוען שתפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון – אולי צודק, אבל העדיף לשכוח ולהתעלם מהשליחות החשובה הזו בימי ממשלת בנט-לפיד. כל מבקרי הממשלה היום בשם “שליחותה של התקשורת” היו אלו שבאותה שנה סגדו לממשלה: כמה היא מושלמת. כמה מאוזנת. כמה עושה רק טוב. ודווקא האופוזיציה זכתה אז לקיתונות של ביקורת.
“הגמל אינו רואה את דבשתו” אומר הפתגם העממי ומתכוון שאדם מתקשה לראות את חסרונותיו-שלו. הגמל הוא בעל חיים יבשתי בעל סגולות נדירות ויכולת הסתגלות לתנאי מדבר קשים, אבל אין לו יחסי ציבור טובים. הוא סובל כנראה מ”תת ייצוג מחפיר בתקשורת “.
כתבות נוספות
