דברים שאומרים מכאן
פרופ’ אריה אלדד
אחרי שהשתחררתי מהכנסת כתבתי ספר על מנהיגי הימין. על בגין ושמיר נתניהו ואולמרט ושרון. ניסיתי לבדוק אם האמירה הצינית לתפארת של אריאל שרון “דברים שרואים מכאן לא רואים משם” (פראפראזה על שירו של יעקב רוטבליט) , היה בה יסוד של אמת, דהיינו : כל עוד פועל מנהיג מהאופוזיציה יש לו זווית ראיה מסויימת. משהגיע לכס השלטון ונפתחו בפניו אופקים מדיניים וביטחוניים שלא היו מוכרים לו קודם – הוא משנה את עמדותיו ומוותר על האידיאולוגיה הקודמת שלו. פתאום הוא מבין שיש עולם גדול. ארה”ב ואירופה ורוסיה וסין, ואת מגבלות הכוח שלנו ואת ראשי מערכות הביטחון והמשפט והתקשורת הלעומתיים, , ואז הוא נאלץ לסגת מהצהרותיו והבטחותיו, ולנהל מדיניות “מציאותית” יותר. הבאתי הוכחות כתובות לכך, שמנהיגי הימין שלנו לא ויתרו על האידיאולוגיה שלהם אחרי שהגיעו לשלטון – אלא כדי להגיע לשלטון. כולם – זולת יצחק שמיר . הוא לא ראה דברים אחרים. והוא היה בבחינת היוצא מהכלל המוכיח כי אין שום הכרח לוותר על האידיאולוגיה כשמגיעים לשלטון.
וברור כי גם כל האחרים לא באמת “גילו את אמריקה”. הם רק התהפכו לנוחותם.
המחלה הזו אינה מאפיינת כמובן רק ראשי ממשלה ילידי הליכוד. המלחמה הנוכחית סיפקה לנו שפע של הזדמנויות לבחון סוללה של מנהיגים פוליטיים, פרשנים וגנרלים, מהימין מהמרכז ומהשמאל , בעיקר מהשמאל, (ודווקא אלו גדשו את האולפנים לבחירת העורכים שגם הם רובם מהשמאל). וכל הללו מביעים את דעתם ביחס לדרך הנכונה להכריע את החמאס, לנצח את החיזבאללה, להכות באיראן . ואם יתמה מישהו השומע או קורא את דבריהם האם יעמדו בדבריהם גם אם יגיעו לעמדת הכרעה, או כשיקרה ממש ההיפך ממה שהם מתנבאים עליו בביטחון שחצני – אייעץ לאותם תמהים לא לעצור את נשימתם. זה לא יקרה. המכס על מילים נמוך מאד. והציבור לא תובע מהם לעמוד בהתחייבויותיהם. אלופים שאמרו שמהלך קרקעי בעזה יהיה אסון, ורפיח היא “רק ספין”. כל אלו שצעקו “פילדלפי עכשיו!” ואחר כך הסבירו למה אין סיבה להישאר בציר. עיתונאים שפעם העריצו את אהוד ברק, אחר כך תיעבו אותו ועכשיו ישכבו על הגדר בשבילו כי הוא מראשי הנלחמים בנתניהו, ראש ממשלה לשעבר שתמך בהסכם הגז עם לבנון ( כניעה שקופה לאיומי חיזבאללה לפגוע באסדות שלנו) וידע להסביר את היתרונות הכלכליים והביטחוניים של הכניעה – יוצא היום חוצץ נגד ההסכם בלבנון ומכנה אותו כניעה לחיזבאללה. סוג של עדות מומחה לכניעות.
*
פוליטיקאים רבים, מימין ומשמאל ומהאמצע מותחים ביקורת קשה ומוצדקת על ההסכם להפסקת אש ולנסיגה בלבנון. ערב הפסקת האש שמעתי את נתניהו בנאום ה”ניצחנו כמו שהבטחתי” שלו – וכמעט השתכנעתי, עד שנזכרתי שישבתי באולם המליאה בכנסת, ב14 באוגוסט 2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה ושמעתי את בנימין נתניהו – אז ראש האופוזיציה, אומר בלהט, בשכנוע פנימי עמוק, בכנות כובשת – ממש ההיפך.
וכה אמר נתניהו מודל 2006 : “חובתנו ותפקידנו הציבורי הוא לומר את האמת. משום שלצערי יהיה עוד סיבוב. יהיה עוד סיבוב משום שהיעדים הצודקים שהציבה הממשלה עדיין לא הושגו. לא בהשבת הבנים הביתה, חיילינו החטופים, לא בפירוק החיזבאללה מנשקו, ולא הסרת אש הטילים. אני אומר זאת לא בהתרסה אלא בענייניות וביושר. ובאותה מידה אני חייב להגיד : מה שיש לנו כרגע זו הפוגה. הפוגה בין הסיבוב שעבר לסיבוב הבא. בהפוגה הזו ודאי נשתמש כדי לשקם את כוחנו, ולשקם את ערינו.. אבל צריך להבין גם שזו עת שיקום לאויבינו. גם הם יתבצרו. גם הם ישתקמו. וביושר אני אומר אין מי שימנע מהם. לא הסדר כזה ולא הסדר אחר. אין מי שימנע מהם.”
רבים מראשי האופוזיציה שלנו היום היו מאמצים את הנאום הזה, מילה במילה, אם לא היו בטוחים שיתפסו אותם בהעתקה. אבל גם נתניהו של 2006 לא היה מקורי. ממש כך דיבר מנחם בגין אחרי מבצע קדש ב1956, כשדוד בן גוריון שהכריז כי אנו על סף מלכות ישראל השלישית התקפל למחרת בלחץ ארה”ב והאולטימטום הסובייטי. בגין ידע לבקר במלים חריפות מאד את הנסיגה מסיני – רק כדי לסגת ממנו וגם לעקור התיישבות יהודית לאחר הסכמי קמפ דייויד וחתימת השלום עם מצריים.
הדברים שאמר נתניהו בכנסת לאחר מלחמת לבנון השנייה. היו נכונים כמובן. היום הוא יגיד שזה ממש לא דומה. שהפעם יהיה מי שימנע מחיזבאללה לרדת דרומית לליטאני, להתחמש ולהתבצר. נתניהו יודע היטב שצבא לבנון לא יילחם בחיזבאללה, ודאי לא יוניפ”יל. שני אלו רק יפריעו לנו להגיב מחשש פגיעה בהם. נתניהו גם יודע היטב שוועדת פיקוח בינלאומית לעולם לא “תאשר” לישראל לתקוף בלבנון. במקרה הטוב היא תנזוף, תקרא לסדר, תאיים על ממשלת לבנון וצבאה שעליהם לאכוף את ההסכם. הרי כך ממש נהגו המדינות שערבו לישראל אחרי מבצע קדש אך לא נקפו אצבע כשנאצר סגר את מיצרי טיראן. נתניהו יודע היטב שרק מעטים מאמינים שהוא השתנה, שנטש לצמיתות את מדיניות ההכלה, שאכן יחדש את הלחימה בלבנון כשחיזבאללה יפרו את תנאי ההסכם. נתניהו טען כמובן שמתנגדיו לא האמינו שיחדש את הלחימה בעזה אחרי עסקת החטופים לפני שנה, אבל התעלם מהסיבה העיקרית לאי האמון בו : העובדה שחיזבאללה סיפק מאות עילות למלחמה בו בחמש עשרה השנים האחרונות – אך נתניהו העדיף להכיל. להתעלם. לירות על מטרות נדל”ן ריקות. גם הוא האמין במה שאמרו לו המומחים הביטחוניים הכושלים, שחיזבאללה יכול לשתק את המדינה ולהרוס את התשתיות שלנו. נביאי “3000 רקטות ביום” “עלטה” ו “אלפי הרוגים במהלך קרקעי בלבנון”. “המומחים” הללו התאימו מאד לתפיסת עולמו. לכן כאשר חיזבאללה פלש לשטחנו ובנה כאן אוהלים – העדיף נתניהו לעצום עיניים ונמנע מתגובה. והציבור, שמתנגדי ההסכם מרובים בו על התומכים , ושרק מיעוט קטן סבור כי “ניצחנו”, הציבור הזה מתקשה להחליט, ממש כשם שאמר עליו בלגלוג אריאל שרון ( מתהפך סדרתי בפני עצמו) “אינני יודע לאיזה נתניהו להאמין”. לזה שנמנע במשך שנים מתגובה או לזה שמבטיח עכשיו בלהט להגיב על כל הפרה.
וכאמור – במחלה הזאת נגועים כל מנהיגי ישראל מימין ומשמאל. כך נשבעו להגיב אם ערפאת יפר את הסכמי אוסלו. או לאחר כל אחד מסבבי הלחימה בדרום ובצפון. ” אם רק תעוף רקטה אחת ” נשבעו . ונשבעו לשקר.
*
ולפיכך לא מה שהם רואים מכאן לא יכלו לראות משם. רק הדברים שהם אומרים מכאן שונים, תכופות הפוכים למה שאמרו משם. נתניהו יודע שההסכם אינו שווה את הנייר עליו יהיה כתוב. שאי אפשר לסמוך על צבא לבנון יוניפ”יל או ערבויות זרות. שצריך רצועת ביטחון. אבל הוא צריך להסביר את ההיפך. מתנגדיו מימין ומשמאל פטורים מהחובה הזאת ואומרים עכשיו את האמת, ממש כמו נתניהו ב2006. אז אל תשאלו מה הם אומרים. הפוליטיקאים-הפרשנים-המומחים. שאלו מאיפה הם מדברים. מה התאריך, מה הפוזיציה שלהם ומה הם מנסים להשיג. וליתר ביטחון : אל תאמינו להם בכלל. בייחוד לא לאלו שהוכיחו שהם מתהפכים סדרתיים. 
כתבות נוספות
