אבל בסוף כולם התייצבו
פרופ’ אריה אלדד
ביום שני השבוע נחסם כביש מס’ 1 בגלל הפגנת אחים לנשק. המפגינים הביאו לשער הגיא מכוניות שרופות. הם טענו שזה “מיצג” הבא להדגים מה משאירה הממשלה הנוכחית לאזרחי המדינה. המשטרה טענה שמצאה במכוניות קרשים, דלק, סמרטוטים ואמצעי הצתה, ושהכוונה הייתה לגרור את המכוניות השרופות בחבלים אל הכביש ולהצית אותן. 13 מפגינים נעצרו ושוחררו עוד באותו יום בידי שופטת שלום שאמרה “אנשים כאלה לא אמורים להישאר במעצר”.
באותו יום ראיינו, עמיתי בן כספית ואני, את אייל נווה, יו”ר אחים לנשק. בתחילת המלחמה חשבתי כי צריך לסלוח ולשכוח. להמשיך יחד. לא לעסוק במה שהיה. אבל התחדשות המחאה האלימה גרמה לי לחשוב שוב. נווה טען שלא היתה שום כוונה להצית את המכוניות. “עובדה שהשופט שחרר את העצורים מיד” אמר. ואני זכרתי והזכרתי את אותם שנעצרו ערב ההתנתקות. את בצלאל סמוטריץ שהוחזק 3 שבועות במעצר ואח”כ במעצר בית כי נטען שהתכוון להצית רכב בנתיבי איילון. את מלכה וונגרובר שהוחזקו 4 חודשים במעצר ואח”כ נידונו ל4 חודשי מאסר רק על הכוונה להצית, ולסכן חיי אדם בנתיב תחבורה, ושם לא היה שופט שצידד באידיאולוגיה שלהם – למנוע את ההתנתקות. העובדה ששופט מחליט משהו – לא בהכרח מעידה על אשמה או חפות מפשע. לפעמים היא מעידה על תפיסת עולמם של השופט והפרקליטות.
אבל מהר מאד הגיע הריאיון לשאלת גבולות המחאה. ואני אמרתי כי הסרבנות הייתה הקו האדום, ומשחצו אותו – מדובר במרד ולא במחאה לגיטימית. לא סרבנות להשתתף בפעולה מסויימת, בגרוש יהודים ועקירת יישובים , שהקימה עלינו את מפלצת מדינת החמאס בעזה. אלא סרבנות כללית. לא לשרת במילואים. “לא אפציץ באיראן” אמר אז טייס אחד. והטענה היתה כי מותר לסרב לשרת דיקטטורה, וישראל, בעיניהם של האחים לנשק – כבר הפכה לכזו בגלל “המהפכה המשטרית”. אייל נווה טען בלהט שלא הייתה סרבנות. רק ב”הפסקת התנדבות”. כאילו לסינואר היה איכפת אם אלפי משרתי מילואים סרבו לשרת או רק הודיעו שלא יתייצבו גם במלחמה כי הם “מפסיקים להתנדב”.
ובן כספית הוסיף והעיר “אבל בסוף כולם התייצבו”, לעומת “מאות” חיילים שסרבו להשתתף בגירוש היהודים בהתנתקות.
אמת נכון. האחים לנשק התגייסו בהמוניהם. מי ליחידות לוחמות תוך חירוף נפש אמיתי. מי לסיוע לחיילי צה”ל באספקת ציוד חיוני, משלוחי מזון, ואיסוף תוצרת חקלאית ביישובים הנטושים. אבל מי שפרץ חור בסכר וגרם לשיטפון – לא יכול לטעון שאחר כך חפר תעלות כדי לנקז את מי מבול הדמים של “שיטפון אל אקצה”. מי שגרם, במעשה או במחדל, לשריפה – יכול רק בדוחק להתגונן בטיעון שסייע אחר כך לכבותה. ועד היום לא שמעתי דובר מוסמך של האחים לנשק מכה על חטא הסרבנות, הפסקת ההתנדבות או האיום בהם – ששכנעו את סינואר כי ישראל חלשה וצה”ל מתפורר.
*
האחים לנשק ודומיהם טוענים שמדובר בפעולת התגוננות חוקית מפני “הסכנה הברורה והמיידית” שאיימה על הדמוקרטיה הישראלית. או במלים אחרות: “נתניהו התחיל”. אין לי ספק שהאחים לנשק הם פטריוטים. שהם לא רצו חלילה להרוס את המדינה או לפרוץ את הסכר. אני בטוח שחשו חרדה אמיתית מפני הדיקטטורה המאיימת, חרדה קיומית ממש, שבה מותרים גם צעדים קיצוניים. אבל ברפואה – ממנה אני בא – מוכר “אפקט הנוצבו”. מוסף “הארץ” לפני שבוע הקדיש לכך כתבה מאלפת. מסתבר שדי בכך שנחשוב שאנחנו עומדים לחלות, או לסבול מתופעות הלואי של התרופה או החיסון שמזהירים אותנו מפניהן – כדי שנחלה באמת. המחאה נגד הרפורמה המשפטית שהלכה והסלימה יצרה מעגל קסמים של טיעונים מעוררי חרדה – שהעצימו את החרדה. המחאה הביאה את המדינה אל סף אובדנות. לא חלילה להתאבדות המוחים – אלא לשלב שבו הצעדים שנקטו נגד הרפורמה גרמו בעליל נזקים חמורים לביטחון המדינה על ידי החלשת צה”ל. שר הביטחון גלנט השתמש במרץ שעבר באותו צרוף מלים ,”סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה” כדי להזהיר את נתניהו מפני תוצאות התגובה לרפורמה. כנראה גם הוא לא האמין באמת במה שהוא אומר, כי אם ידע על “סכנה ברורה ומיידית” כזו, היה שר הביטחון אמור לתגבר כוחות מול החמאס והחיזבאללה, להעמיד טייסות בכוננות, להורות לצה”ל להתייחס לחומרה לכל אתראה או סימן מעיד. הוא לא עשה כך. ועכשיו הוא ממשיך להזהיר, משל הוא יועץ. לא מי שמפעיל את צה”ל. אבל גם טענת “ההגנה העצמית” של אבירי הדמוקרטיה אינה מצדיקה צעדים לפגיעה בדמוקרטיה. כפי שאמרה שקמה ברסלר שנעלמה ונאלמה לשבעה חודשים ושבה והפציעה לחיינו השבוע ” המסע מתחיל היום ושום 64 מנדטים לא יעצרו אותי”. מותר להתעלם מרוב דמוקרטי, לא רק כדי להציל את הדמוקרטיה. מותר גם לפגוע בחופש הדיבור (הימני) כדי לשלוט בתקשורת ללא חריגים. האלוף במיל’ גדי שמני דרש לאחרונה שהשב”כ יתחיל לחקור את “פורום קוהלת”. ממש כאילו הייתי דורש שהשב”כ יחקור את המכון למחקרי ביטחון לאומי(INSS) כי ניירות העמדה שלו תרמו להרדמת מערכות הביטחון שלנו על ידי הפצת הקונצפציה שהחמאס מורתע, רוצה רק למשול, ואין לו כוונות תוקפניות. ואי אפשר לשכוח את בכירי המשק תומכי המחאה שעשו כל שהם יכולים כדי “לרסק” את ערוץ 14 והקריאות לסגירתו. בשם הדמוקרטיה היה מותר למוחים לדרוס אותה. ממש כמו במשטרים הקומוניסטיים : הדיקטטורה היא כמובן רק למען העם. לא נגדו.
*
באמת חשבתי שצריך לשים את הקרע והשסע והמרדנות מאחורינו. לשכוח ולסלוח. כי יש מלחמה ונלחמנו יחד. אבל אותם שפעלו נגד הרפורמה מתארגנים עתה מחדש בסיסמאות אחרות. לפעמים בשם משפחות החטופים. לפעמים בשם “היום שאחרי”. די בכך שממשלת ישראל אינה הולכת במסלול האידיאולוגי שלהם – כדי לאיים “נשרוף את המדינה”. עדיין לא שמעתי איום בסרבנות חדשה, או “הפסקת התנדבות”. אולי, למרות שאינם מודים בכך, הבינו כי יש להם חלק באסון שהתחולל . אבל איום בשביתה כללית במשק (במלחמה!), הצתת מדורות בנתיבי תחבורה, ומאחורי הקלעים – תמיכה בסנקציות נגד ישראל, קריאות לממשל האמריקאי “להציל את ישראל מנתניהו”, ושרידי השמאל הישראלי בכנסת שסירבו להצטרף אפילו להצהרה נגד החלטות התובע בהאג – כל אלו הסירו אמנם את מסיכת “המאבק על הדמוקרטיה” אבל גם בלי מסיכה נמחקים הקוים האדומים, אלו ששורטטו בדם.
*
היוזמה האמריקאית, להציע לישראל “נורמליזציה ” עם סעודיה תמורת הפסקת הלחימה, החזרת החטופים ( כאילו הם בידם) והקמת מדינה פלשתינאית – היא האיום המדיני והביטחוני החמור ביותר האורב לנו. רק מיעוט מבוטל בישראל תומכים בכל מרכיבי התוכנית. עם ישראל נסוג מתמיכתו באוסלו אחרי אלף נרצחים באינתיפאדה השנייה. והרוב המכריע שלו יודע היום , אחרי 1200 קורבנות 7 באוקטובר, ומאות חללי המלחמה מאז, שאסור לנו ליפול שוב למלכודת הזו, ולהעניק לאויב הערבי ניצחון מכריע. אך כיון שהמוחים אינם מוטרדים מרוב דמוקרטי – אני חושש שכדי לגייס את ארה”ב למאבק הפוליטי הפנימי בישראל – זו תהיה המסכה הבאה של המחאה. ולפני שהמחאה תפיל את הממשלה – היא עלולה להפיל את ישראל.
(צילום : הפגנת הפסקת ההתנדבות למילואים . סופי בלום. ויקיפדיה ערך אחים לנשק )
כתבות נוספות
