ועכשיו מלחמת דת
פרופ’ אריה אלדד
זה התחיל לכאורה במחאה נגד הרפורמה המשפטית. רק לכאורה כמובן. כי ראשיה, מארגניה ומממניה החליטו לחולל מרי אזרחי כדי להחליף את השלטון – כבר לפני שנים אחדות. הקלטות התדריכים של אהוד ברק, זמינות לכל ברשת, והן מעידות על כוונה מוקדמת. וכשהתגלגלה לידיהם הרפורמה המשפטית היה צריך רק לנסח את הסיסמאות. ואלו היו מוצלחות וגייסו המונים.
הרפורמה נבלמה. אבל ההצלחה הזו הגיעה מוקדם מדי ובלמה את התנופה בדרך לניצחון. מטעמים טקטיים לא סימנו מנהיגי המחאה את שינוי המשטר כמטרה. רק החובה לבלום “מהפכה משפטית” הוצגה בחזית . תנופת המרד נעצרה לפני שהממשלה נפלה. ומרגע זה נעשה דחוף ממש למצוא “סיבת קיום” חדשה. ההמונים ממתינים לשריקה לצאת לרחובות, אבל איפה הבסטיליה?
יעדים חילופיים שונים הוצעו. השמאל הרדיקלי ניסה לשווק את המאבק ב”כיבוש” כמטרת המחאה. רוב מנהיגיה מנסים להשתיק אותם. הם יודעים כי למאבק הזה בישראל יש פחות מאחוז החסימה (אם לא למנות את אויבי ישראל המוצהרים מבית). אחרים התבלבלו בדרך בין המטרה והאמצעים. המחאה החליטה עוד כשהיתה בחיתוליה – כי כל האמצעים יהיו כשרים ובלבד שלא ירגיזו את ציבור תומכיהם הפוטנציאליים. היו להם כאלו במרכז ובימין הרך , אך הם איבדו אותם כ”שאחים לנשק” נחשפו כ”שוברים שתיקה” עם הרבה כסף. המאות שהטילו רפש במדינת ישראל וממשלתה בארה”ב – טינפו רבבות מתומכיהם בבית. “אנחנו לא “BDS, הם אמרו לעצמם. “אנחנו לא מוכנים להעליל על צה”ל פשעי מלחמה רק כדי לבטל את תיקון עילת הסבירות”. למנהיגי ההפיכה נעשה דחוף למצוא בסטיליה אחרת.
*
ובעצם יום הכיפורים – יצא המרצע מהשק : זו מלחמת דת. בלית ברירה גם האמת אופציה.
היו לזה סימנים מקדימים. הקריאות להפרדות בין “יהודה” ו”ישראל”. עורך “הארץ” אלוף בן כתב מאמר שכותרתו “יהודית ודמוקרטית? הגיע זמן למחוק את המילה יהודית”. ובו כתב, בצדק: ” … במגילת העצמאות טמון גם מוקש… הגדרת ישראל כמדינה יהודית… ואם המדינה יהודית, יש הצדקה לכפיית מסורות ומנהגים דתיים על החילונים שאינם רוצים בהם. וגם הכיבוש והאפרטהייד בשטחים מוצדקים… ”
השמאל האמיתי מבין כי המאבק אינו נגד תיקונים משפטיים אלא על זהותה של המדינה. יש בשמאל הזה חלקים שעדיין מלהגים ש”אנחנו יותר יהודים מהדתיים/מתנחלים/ימניים” אבל העקביים שבהם מבינים כי הם חייבים להיפטר מהגיבנת היהודית.
אבל גם את הקיטבג הליברלי נאלצו כבר להשליך. כשהם מפירים כל דיברה באלף דיברות הליברליות שלהם הם מתרצים את זה ב”מצב מלחמה”. עכשיו אנחנו במלחמה “איתם” ולכן איננו יכולים להשתעשע ב”קבלת האחר” ב”סובלנות” או הכלה”. ראויה האמת להיאמר – הם האמינו בכל אלו רק כל עוד שימשו אותם להצגת יריביהם כ”חשוכים” . “גזענים” או “מזכירים משטרים אפלים”. הכרזה על מלחמת דת מחייבת אותם לפשוט את המסכה הליברלית. פיקחים שבהם קיוו לדחות את מלחמת הדת לשלב מאוחר יותר. אבל כאמור – בגלל מחסור קריטי בבסטיליות נאלצו להרים מסך. ומאחוריו ניצבו היהדות והיהודים.
*
כמה הם בכלל?
אחרי הסרבנות, והBDS ומחיקת היהדות מהגדרת המדינה וחילול תפילות יום הכיפורים – בגלל מחיצה בין נשים לגברים ב”כל נדרי” – רבים מאד עזבו אותם.
כמה יהודים בישראל תומכים בשטופי השנאה שמיהרו ביום הכיפורים לככר דיזינגוף בגופיות, מוליכים כלבים ברצועה, נושאי דגלי גאווה ומשרוקיות וצורחים ( גם אחרי שסילקו את המחיצה) “תלכו מפה! הביתה! “?
אלף? רבבה? אפילו בן גביר המתפלל בכיכר לא יצליח להוסיף לשורותיהם יותר מעוד כמה רבבות .
הם מנסים לשכנע את תומכיהם כי הצבת מחיצה ביום הכיפורים מחייבת יציאה למלחמת דת נגד היהודים. רק מעטים היו מוכנים לחלל את יום הכיפורים בגלל קשקוש כזה. הם יודעים יפה שמי שמקדשים את “חופש התנועה במרחב הציבורי” – פגעו בו בתשעת החודשים האחרונים באיילון ובקפלן , ובשם הדמוקרטיה מנעו ממאות אלפים את חופש התנועה. הם, שמקדשים את פסיקת בג”צ שאישרה איסור הצבת מחיצות – דווקא שמחו כשבג”צ אישר את צווי ההריסה והפינוי לחאן אל-אחמר אבל המדינה לא ביצעה. אבל כל אלו הם זוטי דברים. הבעייה העיקרית הניצבת לפתחם של המוחים היא אבדן הזהות.
*
בשנת 2007 עתרו אורי אבנרי שולמית אלוני יהושע סובול ואחרים וביקשו לשנות את סעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם מ”יהודי” ל”ישראלי”. בית המשפט העליון לא נענה וקבע כי אין דבר כזה “לאום ישראלי”. אלו הדורשים עתה למחוק את יהדותה של ישראל יוותרו בלא כלום. ב1952 נפגש בן גוריון עם “החזון איש” כדי לדון בשאלה האקטואלית כל כך בימינו : איך יחיו בכפיפה אחת יהודים דתיים וחילונים . הרב קרליץ ציטט את הדיון התלמודי על שני גמלים הנפגשים בדרך צרה. אחד טעון משא והשני פנוי. לגמל העמוס יש זכות קדימה. וה”חזון איש” הסביר שהיהודים הדתיים טעונים במצוות רבות ולכן החילוניים צריכים לפנות את הדרך, לוותר. בן גוריון התרגז : “ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? זה לא משא? ומה עושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם? הם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם!”
אכן תשובה כהלכה. בימי בן גוריון גם עגלת החילונים הייתה טעונה.
אלא שבמו ידיהם רוקנו אותה.
על מצוות יישוב הארץ ויתרו מזמן. כמעט ואין מקימים יישובים חדשים. מנוע הצמיחה של “גוש אמונים” והציונות הדתית ירש את מקומן של תנועות הנוער הסוציאליסטיות. “התנועות המיישבות” של השמאל עוסקות בימינו בעיקר בתחזוקת “היש הקיים” . “הירוקים” למיניהם מתנגדים להתיישבות חדשה בנימוקים של שמירה על המרחבים הפתוחים. עושים את המוות לחוות הבודדים בנגב ובגליל, שלא להזכיר את התנגדותם האידיאולוגית להתיישבות ביו”ש.
אבל נותר עוד מטען חשוב אחד בעגלה הזאת: השירות הצבאי. והנה קמו, ולטובת המחאה השליכו גם אותו. הסרבנות הממארת פשתה כחיידק טורף באברים שפעם נשאו עליהם את הגנת המדינה. ועתה – נמאס להם. הם מסרבים לשרת. “לא נגן על דיקטטורה” הם אומרים, אחרון המטענים עליהם דיבר בן גוריון – הושלך לאשפה.
גם בן גוריון ידע : יש בעגלה הישראלית החילונית גם ספרות ומוסיקה וקולנוע ומדע, נוסעיה גם מנפנפים בערכים ליברלים ודמוקרטיים. אבל בעגלה הזו הכל אוניברסלי. בן גוריון הבין כי אין באלו שום ייעוד או שליחות יהודיים ייחודיים. ואנו זוכרים כי בייחוד מהיהדות הם רוצים להשתחרר.
*
אני יודע כי רבים מהמשתתפים במחאה אינם מוכנים לוותר על ההתיישבות בארץ ישראל, על היהדות או על הישראליות המתבטאת בשירות הצבאי. ולכן הם יצטרכו להתנתק מהמיעוט הרדיקלי שמנהיג אותם. שמוליך אותנו לדיקטטורה משפטית כי רק היא עשויה להציל אותם מהאיום הדמוגרפי היהודי.
בדיון על עילת הסבירות אמר השופט יצחק עמית : “דמוקרטיה לא מתה במכה אחת. היא מתה בשורה של צעדים”. משפט חזק מאד. אבל ברומן המופת על העריצות השרירותית, “המשפט”, קפקא כבר ענה לו לפני למעלה ממאה שנים : “פסק הדין אינו בא בבת אחת, מהלך המשפט עצמו הופך לאיטו להיות פסק הדין”. וזה המצב הקפקאי שבו אנו נתונים עכשיו : הרפורמה המשפטית ניסתה למרוד בדיקטטורה המשפטית הזוחלת . באה המחאה שיכורת-עוד-מעט-ננצח , והפכה את המאבק למלחמת דת. טעות ענקית. במלחמות דת – אין מנצחים.
כתבות נוספות
