שקט הוא רפש.
פרופ’ אריה אלדד.
ראש הממשלה כינס אותנו בחדרו בכנסת.
אם אינני טועה – זה היה בקיץ 2010, והיו שם כמה חברי כנסת מהליכוד : אופיר אקוניס, יריב לוין, גלעד ארדן – וגם הח”מ. עבורי זו היתה התכנסות לא שכיחה, כי בהיותי אופוזיציה חריפה למדיניותו – רק נדירות הוזמנתי אל ראש הממשלה נתניהו .
הסיבה המיידית להזמנה היתה הצעת “חוק שליט” שעבר בקריאה טרומית וברוב גדול ( 52:10) בכנסת ימים אחדים קודם לכן. ועדת הפנים של הכנסת, המופקדת על שירות בתי הסוהר היתה אמורה להתכנס ולהכין את החוק לקריאה ראשונה. בעצם לא היה זה חוק אחד, אלא צרור של הצעות חוק פרטיות שהגישו חברי כנסת רבים מכמה סיעות, ותכליתן להצר את רגלי המחבלים בכלא, בעיקר – למנוע ביקורי משפחות אצל רוצחי החמאס כל עוד אין מאפשרים לפחות ביקור נציג הצלב האדום אצל גלעד שליט שהוחזק בעזה באותם ימים. ועוד ביקשנו להכביד על מחבלי החמאס שזכו באותם ימים להטבות מפליגות: תנאי כליאה משופרים, שלטון עצמי ללא מיצרים בכלא. אסירי החמאס נהנו מכל אלו בלא כל מגבלה, והמתינו לשחרורם שיבוא, כך היו בטוחים, כשראש הממשלה נתניהו ייכנע סוף סוף לתביעות החמאס וישחרר אלף רוצחים בעסקה.
החוק אמנם זכה לתמיכת ועדת השרים לחקיקה, כלומר – לתמיכת הממשלה. החוק אמנם עבר ברוב עצום במליאה, ולו הייתי תמים הייתי עלול לצפות שהחוק, שהגשתי לראשונה כארבע שנים קודם לכן – יזכה סוף סוף להיכנס לספר החוקים של המדינה ויפסיק את ההפקרות הממוסדת ואת “קייטנת החמאס”. אבל לא הייתי תמים. והכרתי את נתניהו.
האמת ראויה להיאמר : “קייטנת החמאס” לא נוסדה בימי נתניהו. היא היתה קיימת כבר בימי שרון ובימי אולמרט. מעת לעת פצחו המחבלים בשביתת רעב או בגל מהומות והממשלות העניקו להם עוד ועוד הקלות כדי לזכות ב”שקט תעשייתי”. אבל נתניהו, אף שלא המציא את הקייטנה – גם לא רצה להפסיקה. הוא לא רצה את החוק הזה. וכמו ראשי ממשלה קודמים – לא רצה בעצם שום חוק שיורה לו מה לעשות ויצמצם את חופש המיקוח שלו.
לאחר דקות אחדות הזמין נתניהו עוד מישהו לחדר. מומחה לטרור, ואחריו – בכיר שב”כ, או איזה גונדר שב”ס. והם אישרו בפנינו מה שאמר ראש הממשלה. שבעצם אין שום צורך בחוק כי גם בלעדיו רשאי מפקד כלא למנוע ביקורים, שההטבות המפליגות הניתנות לאסירים ביטחוניים ( בהשוואה לפליליים) הם “לא כמו שזה נראה” ( האסירים עצמם הפיצו תמונות שצילמו בטלפונים ניידים שהחזיקו ובו הם נראים עורכים לעצמם סעודות פאר בתאיהם) , ושב”ס מיוזמתו (!) צמצם את מספר ערוצי הטלוויזיה שהמחבלים יכולים לצפות בהם ( מתשעה לשבעה) והלימודים האקדמאיים – הופסקו, כלומר מי שכבר התחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה – יהיה רשאי להמשיך לתואר, אבל סטודנטים-מחבלים- רוצחים חדשים לא יוכלו עוד להירשם ללימודים ולהשתחרר כאקדמאים. ממש התעללות במחבלים.
בייחוד ביקש ראש הממשלה להשהות את קידום החוקים שלנו בגלל “התקופה הרגישה”. הח”כים מהליכוד אולי לא השתכנעו, אבל הסכימו להמתין, ואני לא הייתי מכשול אמיתי. את החוק שלי דחפו למקפיא בועדת הפנים בנימוק שכל הצעות החוק יידונו יחד. במרץ 2011 באמת התקיים דיון. יו”ר הועדה, ח”כ אמנון כהן ( ש”ס) , קיים דיון מרתק שבסופו סיכם שנמשיך לדון בנושא…דיון נוסף התקיים כעבור 8 חודשים וסוכם בתקווה להמשיך ולדון בנושא. כי ככה ייעשה לחוק שראש הממשלה אינו חפץ ביקרו ויו”ר הועדה עושה רצונו.
כשכתב זאב ז’בוטינסקי ב1932 את “שיר בית”ר ” שהפך להמנון התנועה, הוא חצב את מילותיו בסלע קשה. “כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש” כתב, כשהוא נלחם נגד מדיניות ההבלגה מול הפרעות וגלי הרצח שחוללו הערבים בארץ. הנהגת היישוב המאורגן גרסה כי האחריות למלחמה בפורעים הערבים מוטלת על השלטונות הבריטיים ואל ליהודים לאחוז בנשק ולהלחם באויביהם, וודאי לא לנקום על מעשי הרצח. היום זה נקרא “הכלה”. אבל הרפש הוא אותו רפש. הממשלה מבליגה מול הרקטות הנורות מעזה מידי לילה, ואינה מגיבה כראוי על ירי המקלעים הכבדים על בתי שדרות . ההבלגה בימינו מצחינה ממש כהבלגה על דם טבוחי תרפ”ט בירושלים, בחברון, בצפת. במוצא ובחולדה. תקיפת מטרות הנדל”ן הריקות בעזה באמת איננו תגובה. ודאי אינה מרתיעה. דומה כאילו צה”ל מקפיד לתקוף רק שעות אחדות לאחר הירי הרקטי מעזה, כדי לאפשר לחמאס לפנות בשקט את היעדים המועדים לתקיפה. הרפש הוא אותו רפש , והשקט – הוא אותה משאת נפש נכספת, כמו “השקט התעשייתי” בבתי הכלא של המחבלים . ממשלת ישראל רוצה בו, השב”כ ממליץ עליו (אחרת יתפתחו מהומות ביהודה ובשומרון אולי גם בעזה ומלבנון) והשב”ס מעונין בו מאד . רפש עמוק מאד. בוצה רעילה.
וכך , ובניגוד להמלצות כל הועדות שמונו לבחון את המצב בבתי הסוהר – נכנעו שוב ושוב לכל איום במהומות, לכל שביתת רעב של המחבלים במקום להניח להם למות כרצונם. וכך, כשהם מציתים את תאיהם – אצים רצים לכבות אותם במקום להניח להם להיחנק בתאים שהציתו במו ידיהם. וכך מוסיפים להם עוד ערוץ טלויזיה, לא מפעילים את משבשי הטלפונים הסלולרים המוברחים לאגפים וגם מוסיפים עליהם טלפונים ציבוריים. מפקירים בידיהם את השליטה הפנימית באגפים,לא מונעים הזרמת כספים לחשבונותיהם, לא עורכים חיפושי אתגר תכופים בתאיהם. לא מעבירים אותם מידי שבוע לתא אחר, לאגף אחר, לכלא אחר בסבב אינסופי. וכך נענים לבקשתו של זביידי לעבור לתא של רוצחי גיהאד איסלמי. איך נימק את בקשתו? שהוזמן לאירוע בתא שלהם? או שאפילו לא היה צריך להמציא תירוץ, כי בקשתו – היא חוק . העיקר שיהיה שקט.
בייחוד “בתקופה הרגישה הזאת”.
השבוע הציג ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד את המתווה שלו לשיקום הרצועה : שיקום תמורת שקט. בשלב הראשון נשקם את החשמל והמים ונספק גז – והם יבטיחו שקט ממש ארוך. אחר כך נשקם ממש לעומק ואפילו נעניק להם עצמאות אנרגטית ואי מלאכותי ונמל עמוק ורכבת ליו”ש, תמורת הבטחה להרבה יותר שקט. ממש דממה. כמו השקט הרועם שמשתרר בין שתי רקטות. לפיד אפילו לא תבע פירוז הרצועה מנשק כתנאי לשיקום. הוא גם זוכר שהחמאס הוא ארגון טרור הרוצה להשמיד אותנו ולכן אינו מתכוון לקיים אתם משא ומתן – אלא מתן בלבד. מצוות אנשים מלומדה אמר לפיד “ישראל לא תוותר כמובן אף לרגע אחד על מאמציה בתחום השבויים והנעדרים.השבת הבנים צריכה להיות חלק מכל מהלך של שיקום תמורת כלכלה” . אמר – והמשיך לפרט מה ייתן לערבים אם יהיו בשקט. לא אמר ש”החזרת הבנים” היא תנאי ראשון ובל יעבור לליטר המים הראשון, לואט החשמל הראשון שיקבלו. כי בלי גולדין ושאול – גם השקט שלפיד רוצה בו הוא רפש.
(צילום – דוברות שב”ס)
כתבות נוספות
