יהודית או דו-לאומית?
פרופ’ אריה אלדד
תומכי הקמת המדינה ה”פלשתינאית” לצד מדינת ישראל מתרצים תמיכתם זו בכך שרק היפרדות מ”העם הפלשתינאי” תבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אחרת נאבד את הרוב היהודי, ונהיה למדינה דו לאומית.
רבות כבר נכתב על האיוולת המדינית והלאומית שבתכנית. אבל לצורך הדיון נקבל לרגע גם את הנחות היסוד של השמאל הציוני וגם את הפיתרון שלו. בבסיסן מונח לכאורה הרצון לקיים את ישראל כמדינה יהודית. שאיפה ראויה, אך אם באמת ובתמים זו משאת נפשם – הרצון הזה היה אמור להיות מגובה בצעדים מעשיים, חינוכיים, כלכליים, והתיישבותיים שכולם אמורים לשרת את מטרת העל : ביצורה של ישראל כמדינה יהודית.
דמותה היהודית של המדינה אינה יכולה להיות מושתת רק על ריכוז של הרבה כרומוזומים ממוצא יהודי במקום אחד. בפולין היו, בניו יורק עדיין יש – מליוני יהודים. והן לא הפכו ל”יהודיות”. הפרהסיה הציבורית, חוקי המדינה, סמליה, התכנים במערכת החינוך שלה – כל אלו אמורים לאפיין אותה כמדינה יהודית. וכידוע – למרות שיש שוליים הזויים של שמאל אנטי ציוני שמתכחשים לכך – יהדות היא סגסוגת של דת ולאום שאין להפריד ביניהם.
ולפיכך ניתן היה לצפות כי דווקא השמאל הישראלי, הרוצה להקים מדינה פלשתינאית כדי לשמור על הרוב היהודי – יתנגד לכל אזרוח של מסתננים מאפריקה, ערבים ממזרח ירושלים. או שב”חים מעזה או משכם בתחפושת של “איחוד משפחות” , אבל המצב כידוע הוא הפוך. בשם הדמוקרטיה הם נאבקים כדי להוסיף מאות אלפים ערבים ואפריקאים על אזרחי ישראל, ולמעשה – כדי להקטין את הרוב היהודי במדינה.
כך ממש ניתן היה לצפות כי אותם גופי שמאל ייאבקו על חינוך יהודי לילדי ישראל. כי השירה העברית – גם של החילונים – לא החלו ברחל המשוררת או בטשרניחובסקי . הספרות הישראלית של עמוס עוז ודוד גרוסמן היא רק הנדבך העליון בכותל עצום הממדים שנדבכי היסוד שלו הם ספר בראשית, שיר השירים ואבן גבירול. הם מתכחשים ליהודה הלוי ולרמב”ם כי הם “לאומיים” מדי. כל אלו הרוצים לתת את לבה של ארץ ישראל לערבים בשם “דמותה היהודית של מדינת ישראל” – צורחים “הדתה” כשמלמדים את ילדיהם על מתן תורה במעמד הר סיני. הצו “וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך” ניתן לעם היהודי לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה. במערות המפלט במדבר יהודה בהם הסתתרו המורדים נגד רומי לפני אלפיים שנה נמצאו תפילין. אותם תפילין ממש. אות באות, הניחו יהודים באושוויץ. אבל עמותות שמאל וחילונים אדוקים מתנגדים שילדי ישראל ילמדו מה הם תפילין. או חלילה יגעו בהם. שמא “יחזרו בתשובה”, ר”ל. “היהדות” שלהם היא תצריף חלקי, חסר שורשים רדוד ומלאכותי. אם ילדיהם ירדו מהארץ – כבר לא יהיו להם נכדים יהודים. העיקר שהם רוצים “מדינה פלשתינאית” כדי לשמור על מדינת ישראל “יהודית ודמוקרטית”.
עמותות חילוניות נאבקות כדי לאפשר הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח ( ובג”צ כבר הורה כך) ועתה – גם כדי להכניס חמץ לבסיסי צה”ל. כל סממן יהודי המאפיין את ישראל הוא לצנינים בעיניהם. רובם משתייכים לשמאל הפוסט ציוני, אך יש בהם להבנתי גם “אנשי ימין” , ששונאים ערבים בה במידה שהם שונאים דתיים. רחמי נתונים להם. אין הם מבינים שכאשר הם עוקרים את דמותה היהודית של המדינה הם סוללים את הדרך להפיכתה למדינת כל אזרחיה או מדינה דו-לאומית. אין הם רוצים בכך אך שנאתם לדת ולדתיים חזקה מהגיונם.
לפני 11 שנה החליטה ממשלת ישראל על מתווה להעצמת תשתיות המורשת הלאומית, “באמצעות השקעה ממשלתית בשיקום ושימור נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים, המביאים לידי ביטוי את המורשת הלאומית של עם ישראל בארצו… המעידים על הזיקה בין עם ישראל וארץ ישראל , שהעצמתם תורמת לחיזוק התודעה, הגאווה והחיוניות הלאומית.”
תחילה נקבעה רשימה של 100 אתרי מורשת כאלו ומאות מיליונים הושקעו בהם בעשור האחרון. עמותות שמאל ישראלי, (זוכרים ? לב הארץ לערבים כדי לשמור על “יהדותה” של ישראל) התנגדו בלי הנד עפעף לצירופם לרשימה של אתרי מורשת מרכזיים של העם היהודי , כמו קבר רחל, מערת המכפלה או הר הבית – לרשימה , והכל בשם “היהדות” של מדינת ישראל. לו הצביעות היתה מחלה ממארת – איש מהם לא היה נותר היום בחיים. הערבים לא גמגמו ולא היססו. וגופי או”מ אנטישמיים וצבועים הגדירו למשל את מערת המכפלה כ”אתר מורשת פלשתינאי”. לא שמעתי שמץ גינוי מצד צבועי השמאל נגד ה”ניכוס התרבותי” הזה. כי לא דמותה “היהודית” של ישראל בראש מעייניהם – אלא חיזוק אויביה ומחיקת דמותה. ולכן לא היססו אותם צבועים חורשי רע, למשל עמותת “עמק שווה” , ועתרו לאחרונה לבג”צ נגד “המשרד לירושלים ומורשת” כיון שאינו מתקצב “אתרי מורשת ערביים”… ברור שלא “היהדות” של מדינת ישראל מטרידה אותם אלא הרצון להפוך את מדינת ישראל למדינה דו לאומית. יפה ענה השר אלקין לשונאי ישראל אלו : המשרד מממן את שימור “המורשת הלאומית של עם ישראל בארצו, ואינו מתקצב אתרי מורשת של צבורים אחרים. משרדי ממשלה אחרים מתקצבים אתרי מורשת של מיעוטים.”
באוניברסיטה העברית בירושלים לומדים כ- 21000 סטודנטים. רובם יהודים. בין היהודים – סטודנטיות וסטודנטים דתיים רבים. מאות מהם – חרדים. מתוך היענות לבקשות רבות של הסטודנטים הדתיים החליטה אגודת הסטודנטים כי באירועים שמקיימת האגודה תתאפשר הפרדה מגדרית. כלומר : יהיה מתחם מרכזי שבו יתערבו בשמחה זכרים ונקבות, אבל בצד תוגדר גם רחבה תחומה ביריעות בד שבו יוכלו בנות דתיות, על פי בחירתן כמובן, לרקוד בלי להתערבב, ובנים דתיים יוכלו גם הם לפזז בלי לעבור על אמונתם. החלטה ראויה. אלא ששלטונות האוניברסיטה , הנשבעים בשם הפלורליזם וההכלה ו”האחר” וכל הבבל”ת – נזעקו. כי ראו בהפרדה כזו – אף שהיא באה לבקשת הדתיים ולא נכפתה עליהם חלילה – הדרה פסולה. הרצון החופשי של הסטודנטיות הדתיות לנהוג כיהודיות נרמס ברגלי הליברלים הללו ששונאים דת ודתיים, אבל לא יודו בכך, והם מתחבאים מאחרי הערכים שלהם – הגוברים תמיד על ערכי האחר והשונה, אם הוא יהודי דתי. הרי אם היו הסטודנטים הערבים מבקשים כי יוקצה להם מתחם נפרד לתפילה באירועים – היו מנשקים את שטיחי התפילה שלהם ומאשרים את בקשתם. כי “הליברלים” הללו מן השמאל הפוסט ציוני מבקשים להתנתק לחלוטין מדמותה היהודית של ישראל. ומבקשים שזו תהיה חסרת זהות לאומית, או דו לאומית במקרה הרע יותר.
הנה כי כן, כשקורעים את המסכה הדמוגרפית מעל פרצופי השמאל מתגלה מאחוריה דמותם של מי שאינם רוצים באמת במדינה יהודית. הם רוצים להיות בני לאום שאינו קיים : “הלאום הישראלי”, ואזרחי מדינה דו-לאומית.
(צילום -מערת המכפלה -ויקיפדיה)
כתבות נוספות
