הסכסוך בזעיר אנפין
פרופ’ אריה אלדד
“בואו נרד מרמת העקרונות לרמת הפרקטיקה” הציע השופט יצחק עמית. ” אנשים צריכים להמשיך לחיות שם וזה הרעיון : לנסות להגיע להסדר פרקטי. בלי הצהרות כאלו ואחרות. נכתוב שהמבקשים מצהירים שהם הדיירים המוגנים ושהמשיבה רשומה כבעלים ופתרנו את הבעיה. הפשרה תיתן לנו מרחב נשימה של כמה שנים , שעד אז או שיהיה הסדר מקרקעין או שיגיע השלום”.
רק המלה האחרונה בדבריו של שופט בית המשפט העליון הסגירה שלא מדובר בסכסוך נדל”ני רגיל. מחוץ לאולם בית המשפט הפגינו ערבים ויהודים, גם חברי כנסת מהמשותפת, שנלחמים כדי לעקור את התושבים היהודים מנכסיהם בשכונת שמעון הצדיק. גופי שמאל בינלאומיים, אנרכיסטים , ושונאי ישראל מבית ומחוץ חברו לערבים בסיסמא “תשוחרר שייח ג’ראח”. מולם הפגינו תומכי התושבים היהודיים, בעלי הקרקע והבתים. עמותת “נחלת שמעון” . ותומכיהם הפוליטיים מן הימין הישראלי.
המאבק הוא רב-שנים. ההתלקחות האחרונה , בתחילת חודש מאי, היתה אלימה מאד. ערבים ירו אל בתי היהודים בשכונה, השליכו בקבוקי תבערה. מפגינים מהשמאל בתמיכת נתחים חשובים בתקשורת סייעו להם . לשכונת “שמעון הצדיק” הם קראו “שייח ג’ראח”. יש אכן שכונה ערבית כזו. כמה מאות מטרים משם, שם גר פעם המופתי אמין אלחוסייני. הרחבת גבולותיה של השכונה בתקשורת נועדה לייצר שקר תעמולתי , שנקלט היטב בקרב שונאי ישראל בעולם. משטרת ישראל הפקירה את התושבים היהודים – כפי שעשתה ימים אחדים אחר כך בלוד, בעכו, ביפו. ח”כ בן גביר “העביר את לשכתו” לשכונה כדי להכריח את המשטרה לשמור עליו ועל התושבים היהודים. זה היה לפני יום ירושלים וגם בשער שכם היו מהומות. מוחמד דף מעזה פרסם אולטימטום למדינת ישראל לפנות את כוחותיה “מירושלים, מהר הבית ומשייח ג’ראח”. ומשלא נענה – ירה רקטות לירושלים, ומבצע “שומרי החומות” יצא לדרך.
על מה לכאורה הסכסוך? מערת שמעון הצדיק (ו-14 דונמים סביבה) נרכשו ב1875 בידי “ועד העדה הספרדית ” . שתי שכונות הוקמו שם. הערבים ניסו להרוג אותם, או לפחות לגרש אותם משם. במאורעות 1936 פינתה אותם המשטרה הבריטית בטענה שאינה יכולה להגן עליהם. במלחמת העצמאות כבש הלגיון הירדני את השטח. לבתים פלשו ערבים. לאחר מלחמת ששת הימים החזיר האפוטרופוס על נכסי אויב את השטח לבעליו. ומאז התקיימו אינספור דיונים משפטיים. בכל הערכאות אישרו בתי המשפט את הבעלות החוקית של היהודים ופסקו כי הדיירים הערבים חייבים לשלם דמי שכירות. לפני למעלה מעשרים שנה, כחלק ממאבק לאומי, לא כספי, הפסיקו הערבים לשלם וטענו שאינם מכירים בבעלות היהודית. כל הערכאות לאחר מכן שבו ופסקו כי משאינם משלמים – יש לפנותם. אבל, השמאל הקיצוני מהארץ והעולם נחלץ להלחם עבורם. עכשיו באו השופטים, בדיון נוסף-שבנוסף. והציעו פשרה. כאילו מדובר בסכסוך נדל”ן . אבל כיון שמדובר במיקרוקוסמוס של הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל – הערבים דחו את הפשרה. שקר ה”בעיה ההומניטארית” שהציגו הערבים ועוזריהם – נחשף. הרי הם יכולים להישאר בבתים כ”דיירים מוגנים” ( ולשלם פרוטות. 1500 ש”ח לשנה) – אבל אינם רוצים. הם תובעים בעלות. כמו על ארץ ישראל.
אבל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. על פי התנ”ך, הזכות ההיסטורית, משפט העמים, בלפור, חבר הלאומים, וחוק ההיסטוריה של ניצחון במלחמה לאחר תבוסת התוקפן. שטחים מאדמת ארץ ישראל נרכשו בכסף מלא מידי ערבים. אבל מנהיגיהם הובילו אותם שוב ושוב לגלי רצח ופרעות ומלחמות כדי לזרוק את היהודים לים ולשדוד גם את האדמות שנרכשו בכסף מלא. כי הם סרבו להכיר בכל סוג של בעלות יהודית בארץ ישראל. כשהציעה העצרת הכללית בכ”ט בנובמבר חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית – דחו הערבים את ההצעה ,ניסו לחסל אותנו – והוכו מכה אחת אפיים. וגם כשהציעו להם ברק ואולמרט מדינה “כמעט” בגבולות 67, וחצי ירושלים, וחילופי שטחים – לא הסכימו, כי המשמעות מבחינתם היתה הכרה בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל. הם לא הסכימו להיות “דיירים מוגנים”. הם רוצים להיות בעלי הבית. הבעיה איננה היכן יגורו ערבים. הבעיה מבחינתם היא היכן לא יגורו יהודים.
ולכן הצעתו של כבוד השופט עמית היתה עשויה אולי לפתור סכסוך נדל”ן. אלא שהסכסוך בין הערבים והיהודים בארץ ישראל אינו סכסוך טריטוריאלי. זו התנגשות בין שתי אידיאולוגיות סותרות. מלחמת דת. בין הציונות לאש”פ. בין היהדות לאיסלם.
תאמרו : רוב היהודים אינם “דתיים”, ואידיאולוגית הם נחלקים בין ימין ושמאל. בסוגיית הזכות על הארץ – השמאל אינו מוכן להשתתף בסכסוך “דתי” עם הערבים, והוא מחפש עדיין “פרטנר” ערבי שיסכים לחלוקה. וזו הטרגדיה של השמאל.הם מוותרים – והסכסוך נמשך. בשעה שהשמאל הציוני ברובו תומך בחלוקה – השמאל הפוסט-ציוני או האנטיציוני – כבר אימץ ברובו את ה”נאראטיב” הערבי. “היסטוריונים חדשים” מציפים אותנו בספרים המזדהים בשלמות עם הסיפור הלאומי הערבי. היהודים הם הרעים, הקולוניאליסטים, הגיעו לארץ ערבית ונישלו ילידים מאדמתם וממולדתם, ערכו בהם טיהור אתני ורצח עם. יש כמובן גם היסטוריונים אחרים, ציוניים, אפילו “ימניים” אבל האנטיציוניים הם נותני הטון במחלקות האקדמיות ובפרסומים המתקבלים בתשואות בקהילה האקדמית השמאלנית בעולם. כי אין שום קושי לכתוב ספרי היסטוריה דחוסי שקרים. הם אינם רואים עצמם מסוכסכים עם הערבים. להיפך, הם בעדם. הטרגדיה שלהם היא כמובן שהערבים לא רוצים גם אותם. ודאי לא “כל הערבים”. רק אלו שהכתיבו ומכתיבים את ההיסטוריה בארץ ישראל במאה השנים האחרונות. יש גם “ערבים מתונים” הנכונים להכרה ולפשרה. אבל אין להם ולא היתה להם שום השפעה היסטורית. יש ודאי ערבים “במשותפת” המוקירים את תרומתו של עופר כסיף במלחמתם נגד העם היהודי ומדינתו, אך גם הם , בסתר ליבם, ודאי בזים לו. כי הם מעריכים רגש לאומי וכבוד. ולבוגדים אין לא זה ולא זה. עופר כסיף זה התראין מחוץ לאולם בג”צ “שמעון הצדיק”, והעריך שהשופטים יעדיפו לדחות את ההחלטה “בגלל המחאה שאני גאה להיות חלק ממנה”. או במלים אחרות : חוללנו מהומות, פרעות, ואני מקווה שבג”צ ייקח בחשבון את האפשרות שאם יפסוק נגדנו – זה “יכול, לא עלינו, להוביל להתחממות ולפיצוץ”.לא איום חלילה. רק הערכה. ממש בדומה לכנופיות הפשע הערביות העוסקות בסחיטת דמי חסות והבריונים שלהם מעריכים שהמפעל או השדה, הקומביין או החנות עלולים לעלות באש אם לא ישלמו להם טבין ותקילין.
בזעיר אנפין – הסכסוך בשכונת “שמעון הצדיק” משקף את הסכסוך הלאומי והדתי כולו. ליהודים הנאמנים לעמם ולארצם ולמורשתם – זהו קבר בן 2300 שנה, של הכהן הגדול שמעון בן חוניו. זוהי השכונה היהודית שנקנתה ונבנתה לפני 140 שנה. לערבים ולעוזריהם – זוהי “פלסטין”. שהיא לנצח “אדמת ואקף” . זוהי ” שייח ג’ראח” של המופתי הרצחני, שבעיניהם הוא לוחם חופש. המאבק אינו על אוטונומיה או עצמאות ברמאללה או בעזה, איננו על מעמד “דייר מוגן” לערבי שפלש לבית שבעליו היהודי גורש ממנו לפני 85 שנים – אלא על מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ושלו בלבד, והבעלות על הארץ. על הבית.
ומחוץ לאולם בית המשפט – המאבק הוא בין פטריוטים לבין אלו התומכים באויביהם. זה כל הסיפור.
(צילום מיכאלי ויקיפדיה)
כתבות נוספות
