ט’ באב ותיקונו.
פרופ’ אריה אלדד
חמישה אסונות היסטוריים מונה המשנה במסכת תענית כסיבה לצום ואבל ביום הזה. “בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר”.
יום זה מועד לפורענויות, וההיסטוריונים מונים עוד אסונות רבים שארעו לנו בו. מהגלית יהודי אנגליה,וצרפת , וגרוש ספרד – ועד האקציה הגדולה בגטו ורשה שהחלה ביום זה לפני 79 שנים . ורבים בימינו זוכרים – להבדיל אלף הבדלות – כי ביום זה החל גם הגירוש מגוש קטיף ב”התנתקות” מחבל עזה וצפון השומרון.
אפשר לתמוה על הרשימה המובאת במשנה, כי לכאורה – היה תיקון לחלק מהאסונות ולא היה עוד טעם להתאבל עליהם. משה רבנו שלח שנים עשר מרגלים לתור את הארץ. עשרה מהם הוציאו דיבת הארץ רעה, וניסו לשכנע את העם שאין טעם לנסות ולכבוש את הארץ. והעם ישב ומרר בבכי. על פי המסורת זה היה ליל תשעה באב והקב”ה גזר : אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות. העם נידון לארבעים שנות נדודים במדבר. כל הבוכים – מתו. אבל הרי לאחר מכן נכנסו בני ישראל לארץ וכבשו אותה והתנחלו בה והקימו מלכות גדולה. האם יש עוד סיבה להתאבל על חטא המרגלים ועונשו?
דוד המלך הקים מלכות גדולה,. ושלמה ביסס אותה ובנה את בית המקדש הראשון בהר הבית. המלכות נקרעה לשניים בימי הנכד, רחבעם. מלכות ישראל נפלה ראשונה ועשרת השבטים הוגלו ואבדו. מלכות יהודה האריכה עוד 135 שנים אחריה , אך הוכרעה בידי ממלכת בבל. ביום הזה לפני 2607 שנים נחרב בית המקדש הראשון והעם יצא לגלות . אכן – קטסטרופה היסטורית שראוי היה להפוך ליום צום ואבל לאומי . אלא מששבו גולי בבל כעבור שבעים שנה והקימו את בית המקדש השני – אולי ראוי היה לבטל את האבל, כי טעמו ניטל? נביאים וחכמי ישראל התחבטו בשאלה, והנביא זכריה הבטיח כי יום האבל עתיד להפך ליום חג ושמחה.
שבי ציון מבבל בנו את בית המקדש השני. הורדוס הרחיב ופאר אותו מאד. 586 שנים עמד הבית. במרד הגדול נגד האימפריה הרומית, בשנת 70 לספירת הנוצרים, שרף טיטוס את הבית והחריבו. לחורבן הזה לא היתה תקנה עד היום.
בשנת 117 הוכתר הדריאנוס לקיסר רומי. תחילה היטיב עם יהודי ארץ ישראל. אולי כחלק ממלחמתו בנוצרים. הוא החל לשקם את ירושלים מחורבותיה והפקיד על הבניה את בן אחיו עקילס. יש אומרים שגם התיר לבנות את בית המקדש. אבל כעבור 13 שנה הפך הדריינוס את עורו. והחליט להקים מקדש אלילי בהר הבית ולהפוך את ירושלים לאיליה קפיטולינה. זו היתה הסיבה למרד בר כוכבא. ביום תשעה באב נפלה ביתר, מעוזו של בר כוכבא, והמרד דוכא במרחץ דמים איום. אז שינה הדריינוס גם את שם הארץ, מפרובינקיה יודיאה – לפרובינקיה פלשתינא. וגם אם בימינו קמה עיר יהודית גדולה, ביתר עילית , סמוך לחורבות ביתר העתיקה – הנה קללת פלשתינא עוד רודפת אותנו. וגם זו סיבה לאבל וצום.
לכאורה אפשר בימינו “לצמצם” את מספר הסיבות ההיסטוריות לאבל. לכאורה כבר אין סיבה להתאבל בימינו על ארבעים שנות הנדודים במדבר – כי בני ישראל כבשו את הארץ והתנחלו בה. ואין סיבה להתאבל על חורבן בית ראשון – לאחר שנבנה השני. האימפריה הרומית קרסה – וששים אלף יהודים חיים בביתר עילית, ועם ישראל חי ומשגשג במולדתו .
אבל רק לכאורה. כי התיקון שנעשה היה התיקון החומרי, הצורני, ולא התיקון הרוחני והנפשי העמוק, שרק הוא יאפשר תקומה לאומית שלמה, בנין הבית השלישי.
מה היה חטא המרגלים, ובעקבותיהם – חטא העם? הם לא האמינו בהבטחת אלוהי ישראל – וויתרו על ארץ ישראל. עשרה מהמרגלים העריכו כי הכנענים חזקים מאד. אי אפשר יהיה לנצחם, ולכבוש מידיהם את הארץ המובטחת. רק יהושע וכלב , שני המרגלים שלא קיבלו את “דעת הרוב”, האמינו ואמרו “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. אבל העם לא האמין, ובכה, ורצה לשוב למצריים. לשעבוד ולגלות. וזה היה החטא, ועליו נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר עד תום כל הדור ההוא לגווע. אבל גם כשקם דור חדש, ובהנהגת יהושע בן נון נכנס לארץ, וכבש, והתנחל – לא נעשה תיקון שלם. חטא הגלות חי וקיים. וכבר נענשנו עליו שוב ושוב בגירושים ופוגרומים וגלויות וכבשנים ותאי גז – ולא למדנו לקח. מחצית מבני העם היהודי עוד חיים בגלות. ולא מעטים מילידי ישראל לא יתנגדו לקבל אזרחות אירופית ולרדת מהארץ. גם לברלין הטמאה והמעטירה. בגלל מחירי הדיור, והקוטג’, והערבים. ונתניהו. כמה תירוצים עלובים לאלה שהחיים במולדת, במדינה יהודית ריבונית , אינם עבורם בבחינת הכרח, אלא אופציה. יהודים שמחלת הגלות מקננת בהם. ואין בהם אהבת מולדת בלא תנאים.
אחרי שבני ישראל התנחלו והתבססו בארץ, והפכו משבטים לעם – קמה הממלכה המאוחדת . דורם של שמואל הנביא ודוד המלך היה דור בינה ואמונה וגבורה. בית ראשון קם מכוח הברית בין האמונה והגבורה, והבית הראשון חרב כי לא נשמרה אחדות שבטי ישראל תחת ממלכת בית דוד. כשנפרדו לממלכת יהודה וממלכת ישראל – נחלשו. לא פעם גם נלחמו זו בזו . וגם מבצר הרוח והאמונה התערער. הנביאים קטרגו ובכו על עבודה זרה ועוולות חברתיות, עד כלות.
בית שני היה כמעט היפוכו הגמור של הראשון. לא בתום תהליך כיבוש והתנחלות – אלא דווקא בראשיתו. ברישיון מלכות זרה ולא מתוך ריבונות מדינית. שופטים ומלכים ייסדו את הראשון – כוהנים וסופרים את השני. בבית ראשון העם תבע מלך. בשני – לא נזקק לו. החשמונאים באו לתקן את הניגוד הזה בין בית ראשון ושני. לאחד בדמות אחת כתר מלך וציץ כהן גדול. ובא הקרע בין פרושים וצדוקים של בית שני, וחזר על אסון הקרע בין יהודה וישראל, ומחלוקות על דרך הפכו מחלוקות אמונה, ומלחמות דת. וטפל נעשה עיקר. וכך , במלחמות אחים – חרב גם השני.
מדינת ישראל היא נס היסטורי מופלא . היא קמה לעינינו, בדורותינו. אלא שהבית השלישי עוד לא קם, כי שיבת ציון בימינו לא התרחשה על בסיס ריפוי שלם של מחלת הגלות או תיקון הנטייה הממארת למחלוקות. הציונים בימי הרצל היו מיעוט בקרב היהודים. רוב העם היו חרדים שהעדיפו להמתין בגלות למשיח, או קומוניסטים שנלחמו לתקון העולם, והאמינו שמתוך כך תיפתר גם צרת היהודים, או כאלו שפשוט רצו לברוח, להתבולל. ואפילו חלק מאותם שעלו לארץ ישראל – רק רצו למצוא מקלט בטוח מרדיפות. מה שהיה מטרתם של מהפכני “אביב העמים” האירופי – שחרור מולדתם מהכובש הזר – הפך אצלנו לאמצעי לפתרון בעיה “סוציאלית” של הצלת יהודים. וארץ ישראל המולדת הייתה עבורם רק מכשיר להצלתם, ולא ערך בפני עצמו. חידוש ממלכתיות ישראל בשלישית הפך גם הוא מערך למכשיר : מדינת ישראל דרושה להם כדי לבסס את הדמוקרטיה, כדי להציל מסתננים מאריתריאה, או כדי להקים מדינה לאויב הפלשתינאי. אלו הפכו לערכים עליונים. גדולים מהבית השלישי. וכדי להקימו, כדי שנוכל להפסיק באמת להתאבל בתשעה באב – אין די בכותל מערבי אחד לבכות בו. צריך בית שלם.
כתבות נוספות
