שמאל,ימין,אביתר.
פרופ’ אריה אלדד
לפני חודשיים רצח מחבל ערבי בצומת תפוח את תלמיד הישיבה יהודה גואטה הי”ד. הרוצח נתפס לאחר ימים אחדים. יש להניח כי יישפט למאסר עולם. הלוואי שהיינו יכולים להיות בטוחים כי אכן ימות בכלא. ההיסטוריה הוכיחה כי רוצחים מסוגו משוחררים בעסקאות למיניהן.
מאז שהתחילו הערבים לרצוח יהודים בארץ ישראל ניטש הויכוח על התגובה הראויה לפיגועים הללו. במאורעות
1936-39 ( “המרד הערבי הגדול”) , תחת שלטון המנדט הבריטי, תבעו מוסדות היישוב היהודי “הבלגה”: לא לצאת לפעולות תגמול בפורעים הערבים או ביישובים מהם באו. אנשי אצ”ל לא קיבלו עליהם מדיניות זו ויצאו לפעולות נקם. מוסדות היישוב גינו פגיעות בחפים מפשע, וטבעו את המונח “תגובה ציונית הולמת”: על כל עץ שהערבים כורתים – ניטע מאה. על כל מעשה רצח – נקים יישוב, גם אם שלטונות המנדט אסרו על רכישת קרקעות והקמת יישובים.
אחרי קום המדינה התמסדו גם התגובות הצבאיות וגם פעולות ההתיישבות. צה”ל יצא ל”פעולות תגמול”. כדי לנקום ולהרתיע. כדי להוכיח שדם יהודי אינו הפקר. והמדינה גם הקימה יישובים באזורי הספר. להתיישבות נודעה חשיבות ציונית וביטחונית עצומה.טרומפלדור קבע את האתוס הציוני : “במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו”.
בשנים האחרונות, כשהמגמות הפוסט ציוניות התחזקו – המדינה אינה נוקמת עוד, אינה יוצאת ל”פעולות תגמול”. המינוחים השתנו. התגובות הצבאיות שלנו מוגדרות “פעולות לשיקום ההרתעה”, ואין שואלים מדוע נשחקה ההרתעה. המדינה גם פסקה כמעט מלהקים יישובים חדשים. ביהודה ובשומרון התירוץ הוא מדיני-בינלאומי: לחצים, התנגדויות, גינויים. השמאל גם מתנגד להתיישבות בנימוק שהיא עלולה למנוע הקמת מדינה פלשתינאית. הלוואי. אבל גם המאמץ הלאומי לייהד את הגליל פסק, והמדינה אינה מקימה כמעט יישובים חדשים , ואפילו נאבקת בחוות הבודדים בנגב, בשעה שאינה נלחמת בבניה הבלתי חוקית של הבדואים המשתלטים על מאות אלפי דונמים. האקדמיה השמאלנית, הפוסט ציונית והאנטי ציונית מנסה לייצר גם הוכחות “מחקריות” שההתיישבות בכל חלקי הארץ אינה נכס ביטחוני אלא נטל ביטחוני, ושההתיישבות לא עיצבה את גבולות הארץ. הבלים וקשקושים פסוידו-מדעיים, שאינם ראויים לויכוח רציני.
בזמן שהמדינה חדלה לעשות, בעת שהמנוע ההתיישבותי של השמאל הציוני כבה – ניצת המנוע של ” גוש אמונים” והחיה את המפעל. מאות אלפי היהודים ביו”ש הם ההוכחה להצלחת המהלך. מדינת ישראל הצטרפה, לעיתים ברצון, לעיתים כמי שכפאה שד, ותמכה ובנתה וסללה. מעת לעת גם הקפיאה. לעיתים – בצוו בתי המשפט – אפילו הרסה יישובים ושכונות. רק יישוב אחד , עמיחי, הוקם בשנים האחרונות בהחלטת ממשלה , כתחליף לעמונה שהוחרבה.
מעת לעת, אחרי שערבים רוצחים יהודים – שבה ועולה הדרישה ל”תגובה ציונית הולמת”. להתיישבות כתגובה לפיגועים. בעשורים האחרונים נמנעו כמעט כל ממשלות ישראל מתגובה כזו. תגובה העשויה ככל הנראה להרתיע את הערבים. הרי הם נלחמים על הארץ, הם רוצים לגרש אותנו מכאן, הם רוצחים כדי שנתייאש ונסתלק. חלק גדול מהרוצחים הללו הם מחבלים-מתאבדים. מוות אינו מרתיע אותם. ולפיכך רק אם ידעו כי על כל מעשה רצח או ניסיון רצח כזה יוקם עוד יישוב – והם יאבדו עוד אדמה, עוד סיכוי להקים “מדינה פלשתינאית” עם רצף טריטוריאלי – אולי אז ינסו מנהיגיהם למנוע מהם לצאת לרצוח. בין כך ובין כך נקיים מצווה מן התורה ומן הציונות להתיישב בכל מקום בארץ ישראל.
לאחר רצח יהודה גואטה הי”ד באו המתיישבים מתנועת “נחלה” ( מיסודה של דניאלה וייס) והקימו יישוב על גבעה קרחת, כקילומטר וחצי ממקום הרצח שבצומת תפוח. במהירות מדהימה נבנו שם עשרות בתים. נסללו כבישים. הוקמו גני משחקים – והחשוב מכל : למעלה מחמישים משפחות הגיעו להתיישב במקום. המדינה הייתה עסוקה ב”שומרי החומות”, בפרעות הרצח שחוללו רבבות ערביי ישראל בכל הארץ, בניסיונות להקים ממשלה – ובינתיים קם אביתר והיה לעובדה קיימת. תשובה ציונית הולמת.
קרקעות הגבעה – אדמות “סקר”, כנראה אדמות מדינה. סביבה שטחים מעובדים ( ככל הנראה אדמות מדינה שערביי הכפרים הסמוכים השתלטו עליהן שלא כחוק , כמצוות הרש”פ “לתפוס את שטחי C “), אך תחום היישוב עצמו לא נתפס עדיין בידי הערבים. אבל היישוב “לא חוקי” כיון שלא הוקם על פי החלטת הממשלה, ולכן נתון בסכנת פינוי והריסה. השמאל צורח : לפנות! להרוס! מרוב שנאה גם תובעים “לא להשאיר אבן על אבן”. מעולם לא שמעתי ביטויי שנאה כאלו נגד שודדי הקרקעות הערבים בכל רחבי הארץ. שם “שלטון החוק” אינו מטריד את הצבועים. אבל כדי למנוע עימותים קשים ופינוי בכוח, וכדי לחסוך לבנט-סער-אלקין-שקד גירוש בכוח של יהודים מאדמת הלאום – נוסחה הצעת פשרה: המשפחות יתפנו מרצונן. המבנים לא ייהרסו. יחידה צבאית תתפוס את השטח ( בעבר כבר שכן שם מוצב “תפוחית”.) בדיקה של המצב המשפטי של הקרקע תתקיים בהקדם האפשרי. מוסד חינוכי ( ישיבת הסדר למשל) יוקם ביישוב, ולאחר האישור הסופי של מעמד הקרקע – יחזרו המשפחות. ההצעה היתה מקובלת על המתיישבים והמועצה. נקודת המחלוקת היחידה הייתה הגדרת לוח זמנים מחייב. גנץ לא רצה, “מטעמים משפטיים”, להתחייב על מועד להקמת הישיבה. הסיפור להלן ידגים אולי למה.
לפני 13 שנה הוכר הצורך להקים מפעל טיהור שפכים לעופרה. כדי לסכל התנגדויות ערביות ומצד השמאל הישראלי ( לוחמים נחושים בעד הגנת הסביבה ומי התהום כל עוד לא מדובר במתנחלים) – יועד מתקן השפכים גם ליישובים הערבים הסמוכים. המתקן תוקצב על ידי המדינה, הוקם. הוא מוכן לשימוש. אבל הקצאתו גם לטובת היישובים הערביים לא מנעה התנגדויות משפטיות . לפני עשר שנים כבר הכיר בית המשפט בצורך במתקן לטובת כלל האוכלוסייה באזור. אבל המינהל האזרחי, הרואה כנראה כייעודו לפעול נגד יהודים ולטובת הערבים – פעל גם כאן נגד המתנחלים, גם אם זה היה כרוך בזיהום סביבתי חמור ובמי התהום של אקויפר ההר. אנשי המינהל האזרחי הם ביורוקרטים נחושים, ולפיכך הצליחו להפעיל את הסחבת המוכרת להם היטב, ורק ב2019 סיים המינהל האזרחי את הליכי הפקעות הקרקע. ובכל זאת – המתקן עדיין מושבת. הביוב הגולמי ממשיך לזרום בערוץ הנחל. בימים אלו עותרת לבג”צ עמותת “ירוק עכשיו”, הנלחמת על איכות הסביבה בכל הארץ, גם ביו”ש, כדי לאכוף על המדינה להפעיל את המתקן. זה שוב זה יימשך שנים.
זו רק דוגמא אחת. יש מאות כאלה.
מה זה בא ללמד אותנו?
שגם כאשר יושלמו בתוך חודשים אחדים עבודות הסקר, ואפשר יהיה להכריז על קרקעות אביתר “אדמות מדינה” יצליחו הסוסים הטרויאניים שבתוך המינהל האזרחי לעכב כל פעולה במשך שנים רבות. כי יש להם מדיניות עצמאית. שאינה תלויה במדיניות הממשלה. ושכשחצי מהממשלה שמאל – אין ספק שיצליחו.
המתיישבים היהודים ביו”ש מכירים היטב את פקידי המינהל האזרחי, ואת המקלות שהם מתכוונים לתקוע בגלגלים. ומי שתהה איך הסכימו אנשי רע”מ, מר”צ והעבודה, מתנגדי ההתיישבות היהודית, ל”פשרה” המאפשרת לכאורה הכרה ביישוב חדש – אין לו על מה לתמוה : גם הם מכירים את תומכיהם במינהל האזרחי. הם אינם מודאגים.
( צילום – יאיר דב, ויקיפדיה)
כתבות נוספות
