עטרות
פרופ’ אריה אלדד
לפני 73 שנים קמה מדינת ישראל.
ב14 במאי 1948 המריא הנציב העליון האחרון לארץ ישראל, אלן קנינגהם משדה התעופה עטרות, מצפון לירושלים, בדרכו לחיפה. שם, על הרציף בנמל הורידו את דגל בריטניה וקיפלו אותו. הוא ופמלייתו עלו על ספינה והפליגו מכאן.
בשעה שהמריא מעטרות, פינו את שדה התעופה גם יחידות הצבא הבריטי ששמרו עליו. מושב העובדים הקטן עטרות, , 45 משפחות, ששכן ליד המסלול, נותר מנותק מירושלים, כבר שלושה חודשים היו במצור. בתחילת מארס יצאו 19 אנשי חי”ש / ההגנה מהיישוב להניח מארב לערבים על כביש לטרון -רמאללה. רק 3 חזרו חיים, 16 גופות מרוטשות נמצאו בפרברי רמאללה. שבועיים לאחר מכן ניסו שני משוריינים מירושלים לפרוץ את הכיתור ולהביא אספקה ותגבורת ליישוב. זו היתה “שיירת עטרות” שנלכדה והושמדה בקרב. 14 הרוגים ו-11 פצועים שפונו לירושלים חתמו את הניסיון האחרון לסיוע. כחודש לאחר מכן פונו משם הנשים והילדים.
מגיני עטרות ראו את עיקר תפקידם בהגנה על ירושלים. לחסום את יחידות הליגיון שחצו את גשרי הירדן, ועלו לגב ההר בכביש יריחו רמאללה. .אנשי עטרות השתלטו על שדה התעופה הנטוש, והיו נכונים לקרב עד הכדור האחרון אך מפקדת ההגנה בירושלים הורתה ל – 57 התושבים והמגינים שנותרו לסגת ברגל לנווה יעקב הסמוכה, מושבה קטנה ונצורה אף היא , שהיתה קרובה יותר לירושלים . הלגיון הירדני, הצבא סדיר המאומן והמצויד בידי הבריטים, הסתער עליהם. אחרי קרב שנמשך 14 שעות אזלה התחמושת. בקרב נפל לעיני אביו גם מיכאל שטראוס, אחיה של רותי דנון בת עטרות, המקדישה את ימיה להנצחת היישוב וגבורת מגיניו , ומנסה לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם להם בהשכחת הסיפור.באין יכולת לסייע הורתה מפקדת ההגנה לאנשי נווה יעקב ולמגיני עטרות שנוספו עליהם לסגת רגלית לירושלים. מאחוריהם יכלו לראות את הלהבות . חיילי הלגיון בזזו, הרסו והציתו את שני היישובים. הירדנים החריבו אותם עד היסוד, אבל מגיני עטרות ונווה יעקב קנו בגבורתם זמן יקר שהיה חיוני לייצוב קו ההגנה בירושלים.
מתישבי עטרות הותירו מאחוריהם גם 16 קברים. אלו שמתו או נהרגו במקום מאז שהוקם ב 1919 (לאחר ניסיון כושל שנים אחדות קודם לכן). כשבאה ממלכת ירדן להרחיב את שדה התעופה הנטוש סילקו בדחפור את הקברים ודחקו אותם מדרום למסלול. לאחר מלחמת ששת הימים זיהה הרב גורן את מקום קבורתם והכריז עליו קבר אחים. באנדרטא שהוקמה במקום נחרטו מספר שורות מהדברים שכתבה לאחר הנסיגה המורה לאה גולוביצקי , ממתישבי עטרות, שבעלה חיים נהרג בשמירה בעטרות במאורעות תרצ”ו: ” אתם,שוכני העפר,בחלקה המרובעת,עטורת שדרת הברושים,צפונית לעטרות, סלחו לנו !לא יכולנו לעמד במאבק הקשה, ברעב ובצמא ,ועזבנו. גזרנו כליה על מפעל ידינו וידיכם .רק אתם מתחת למצבות האבן נשארתם על עמדכם. אתכם לא יזיזו גייסות ותותחי הלגיון הערבי .רק אתם נשארתם צופים ושומרים על האדמה שאת סלעיה עקרתם בידיכם, שטייבתם אותה בזיעתכם ובדמכם….”
* * *
במקום נווה יעקב שנפלה קמו שתי שכונות גדולות. פסגת זאב ונווה יעקב. רבבות יהודים חיים בהן היום. את השם “עטרות”. העניקו לאזור תעשייה ממזרח ליישוב ההרוס. שדה התעופה היה פעיל עד שפרצה האינתיפדה השניה ואז ניטש. שטח השדה נותר ריק, 1490 הדונם של אדמות עטרות הן עתודת הבניה הפנויה האחרונה בצפון ירושלים. בעשורים האחרונים סובלת ירושלים מאזן הגירה שלילי. רבים עוזבים . מחירי הדיור בירושלים – בהעדר עתודות בניה ובגלל גרירת רגליים של הממשלה לאשר בניה “מעבר לקו הירוק” – גבוהים יותר מאשר בשאר חלקי הארץ. כשהקים שרון את גדר ההפרדה בירושלים הוא ניתק כמה שכונות ערביות שהיו ( ועודן) חלק מירושלים . הגדולה שבהן היא כפר עקב. מצפון לעטרות. 70000 ערבים מתגוררים בשכונה זו, שבתחומי מדינת ישראל , אבל ישראל הפכה אותה לשטח הפקר. רוב התושבים אינם “ירושלמים” כלל אלא תושבי יו”ש שניצלו את ההפקרות ו”היגרו” לשכונה. בנייה פראית , ללא כל תכנון ופיקוח, ללא תשתיות מים חשמל או ביוב, גוש ענק של בתים בני עשר ו – 15 קומות. פשע סמים אלימות שולטים ברחובות השכונה, והרשות הפלשתינאית מרמאללה עושה שם כבתוך שלה. המאזן הדמוגרפי בירושלים משתנה לרעה והממשלה חובקת ידיים.
היוזמות להקמת שכונה יהודית גדולה בעטרות נתקלו בהתנגדות מבית ומחוץ. מכלי שלישי שמעתי כי אהוד אולמרט הבטיח את השטח לערבים עוד בהיותו ראש העיר ודבק בכוונתו זו גם כשהיה שר וראש ממשלה. אבל גם לאחר שהוחלף בידי נתניהו – לא נעשה שם דבר. והמציאות שונאת ואקום. באו אנשי טראמפ וזממו להעניק את השטח לאבו מאזן כחלק מ”עסקת המאה”. העסקה לא נולדה. כזכור, ונתניהו החמיץ את ההזדמנות להחיל ריבונות. בעטרות אפשר להקים 10,000 יחידות דיור, שאם לא יוקמו כשכונה יהודית – יהפכו לעוד מין “כפר עקב” מפלצתי
הקמת השכונה היהודית תסכל את המאמץ הערבי ליצור רצף מרמאללה לבית לחם דרך ירושלים . חיבור בבניה צפופה של הציר כפר עקב-וקלנדיה-ביר נבאללה-בית חנינה-שועפאט-ענאתה -אל זעים- אבו דיס ועד בית לחם. הטריז של עטרות אמור לנתק ולעצור את התכנית הזו. אבל ראש הממשלה נתניהו שלא בנה בירושלים גם בשנות טראמפ , (ונגרר רק עכשיו, ערב הבחירות, לאשר כמה מאות יחידות דיור בדרום ירושלים, בהר חומה ובגבעת המטוס) – נמנע מלהכריז על הבניה בעטרות. והפעם מתוך חששו מביידן.
אבל אם לא נבנה – הערבים יבנו. במימון אירופי , תורכי או קטארי. בניה פראית ללא כל אישורים. אין אכיפה על בניה בלתי חוקית בירושלים גם כשהערבים משתלטים על אדמות קק”ל או אדמות בבעלות יהודית פרטית. אין דין ואין דיין. אם מדינת ישראל לא תאכוף חוק , תהרוס בניה בלתי חוקית ומנגד – תקים לאלתר שכונה גדולה בעטרות – גם קבר האחים בשולי המסלול הנטוש יהיה למרמס. 19 שנים הצליחו מתי עטרות לשמור על האדמה. בתש”ח הפקירה אותם המדינה הצעירה כי לא היתה מסוגלת להגן עליהם. אבל אם שוב יפקירו אותם – לא יהא זה מחוסר יכולת אלא מחוסר רצון. המנוע הציוני של ההנהגה – דומה שכבה.
* * *
בעוד שבועות אחדים – כך מודיעים מרמאללה, יתקיימו “בחירות” ברש”פ. ואבו מאזן דורש לאפשר גם לערבים במזרח ירושלים להצביע. הרש”פ היא יישות אויבת. למעשה גם אם לא להלכה. הצבעה של תושבי ירושלים לפרלמנט הפלשתינאי ברמאללה היא פגיעה בריבונות ישראל בירושלים. אבל כיוון שישראל כבר נכנעה פעמיים בסוגיה הזאת בעבר – אין להניח כי נתניהו מודל 2021 יעמוד על הריבונות הזאת. אבל דבר אחד עוד ניתן לעשות : מדינת ישראל צריכה להודיע כי כל מי שמשתתף בבחירות לרש”פ – לא יהיה זכאי לקבל אזרחות ישראלית בכל נימוק שהוא. ובבא היום, כשהממלכה ההאשמית תהפוך למדינת הלאום הפלשתינאית כי “ירדן היא פלשתין” – הם יוכלו להיות אזרחי המדינה הזו שבעבר הירדן, ולהצביע לפרלמנט בעמאן.
ועד אז : צריך לבנות את עטרות. לאלתר.
(צילום בנימין שפרן ) (צילום google earth)
כתבות נוספות
