אתיקה בתור לחיסון.
פרופ’ אריה אלדד
הקרב הראשון היה במשקל בינוני. בפינה האחת : אלוף במילואים, כמעט רמטכ”ל, שר חינוך שלא בטובתו. ובפינה הנגדית – אסיר ציון, יו”ר הכנסת לשעבר, ושר בריאות בהווה. הקהל המשולהב ידע כי הקטטה נמשכת כבר חודשים אחדים. אבל בקרב הטיטאנים הבינוניים שהתחולל השבוע נקבע פרס מיוחד למנצח: לזכות מי יירשמו 200000 מנות חיסון ל”עובדי ההוראה”. רק לפני שבוע הלם שר החינוך במשנה למנכ”ל משרד הבריאות , ולגלג על כך שאינו אלא פקיד. פרופסור אבל פקיד. גם את הקרב השבוע פתח שר החינוך במהלומה מכאיבה : “משרד הבריאות מתנהל ללא הנהגה ואת התוצאות רואים בשטח”. שר הבריאות ספג, והשיב בוו ימני : “בשעה ששר הבריאות עסוק בהבאת חיסונים ובניהול המשבר – שר החינוך דואג לשים רגליים בביורוקרטיה בלתי נגמרת רק כדי להראות שליטה.” והמשיך בקומבינציה :” איש שנכשל בכל פעולה אזרחית שעשה אי פעם, ושפעולותיו כשר חינוך הביאו לעליה בלתי נגמרת בתחלואה. לא יטיף על הנהגה והתנהלות”. גונג. הקרב הסתיים בתיקו. שני השרים ירדו חבולים. מדינת ישראל אפילו יותר.
אבל מאבק הכוח החשוף הזה שאפילו לא ניסה להסתתר מאחורי ויכוח ענייני – היה רק מופע החימום לקראת הקרב במשקל כבד : קרב מוסרי-אתי. בפינה הימנית השר לביטחון פנים אמיר אוחנה. בפינה השמאלית, לא להאמין, שוב משרד הבריאות. על מה הקרב? על חיסוני אסירים.
אוחנה ריקד בפינתו ושילח אגרופים וסיסמאות לחלל האויר : רוצחי ילדים, או מחבלים שרצחו עשרות ישראלים – איש לא יחייב אותי לתת להם עדיפות בחיסונים.
בפינה הנגדית עמד על רגליו האחוריות משרד הבריאות : רק אנחנו נקבע מי יתחסן. השיקול הוא רפואי בלבד. ואנחנו מורים לך לחסן את האסירים.
אבל עוד טרם התיר להם השופט להלום זה בזה קפצו לזירה היועץ המשפטי לממשלה , שצעק שאוחנה חייב לחסן, ומיד עברו את חבלי הזירה גם עדאללה, האגודה לזכויות האזרח, רופאים נגד עינויים , ועוזריהם , שעתרו לבג”צ כדי שזה יחייב את אוחנה לחסן כל רוצח וכל מחבל. שר הבט”פ, שנראה תחילה כמי שנלחם יחיד מול רבים, עלה על השרפרף השמור להפסקות בין הסיבובים וצעק : “יש לכם, ולכל מי שמעוניין בכך, עד יום ה-4.2.21 להגיש את שמכם באחת מרשימות המועמדים לכנסת, ובמידה ותיבחרו לכנסת ולממשלה, בהחלט תוכלו לעשות כן. עד אז, הואיל והאחריות על כלל הגופים הכפופים למשרד הבט״פ מונחת על כתפיי, ואת הדין וחשבון לציבור אתן אני, ולא אתם, החלטתי תעמוד בעינה”. לעזרתו נחלצו מיד פורום המשפחות השכולות, ארגון נפגעי פעולות האיבה, ואתר “מידה” .
השופט הפסיק את הקרב והודיע שהסיבוב הבא, כמו רוב הדברים בארץ, יתקיים בבג”צ. וכמו כדי להוסיף על המהומה נסחפו גם כמה שמאלנים (רופאים לזכויות אדם, “זולת”) ותבעו שישראל תעביר לרשות הפלשתינאית, לאלתר ובחינם, חיסונים לכל האוכלוסיה הערבית ביו”ש ובעזה. למה? בגלל הכיבוש.
קל. קל מדי, לגרור את הויכוח המוסרי הזה לזירת התועלתנית : כדאי למדינת ישראל לחסן את האסירים כי בתנאי הצפיפות בכלא יידבקו רבים מהם ויעמיסו עוד על בתי החולים. כדאי לנו להעביר חיסונים לערביי הרש”פ כי אם לא תיעצר המגפה אצלם – היא תשוב ותתפשט בקרבנו. אבל אני מבקש לעסוק בסוגיה המוסרית.
וכדי להשאיר לסוף את השאלה הכבדה באמת – ננקה תחילה את השולחן מכל הזבל שהעמיסו עליו . אין כל חובה, מוסרית או תועלתנית להעביר מיליוני מנות חיסון לערביי הרשות. בהסכמי אוסלו הארורים הופקדה האחריות על בריאות האוכלוסיה בידי הרשות הפלשתינאית. במקום לשלם משכורות לרוצחים – שיקנו חיסונים. ישראל תתחייב להעביר בלא דיחוי את המשלוחים מנתב”ג לרמאללה ולעזה. אבל אם אבו מאזן או יחיא סינוואר יעדיפו להשקיע במנהרות, רקטות או משכורות לרוצחים – מצדי שיחלו, אולי ימותו. ככה פשוט. אני מאמין בבחירה חופשית. המגיפה עלולה להתפשט אלינו? אפשר לסגור הרמטית את המעברים. איננו חייבים להעביר להם חיסונים יותר ממה שאנו חייבים להעביר כאלה לאיראן.
ונותרנו עם הכלואים. בין אם הם אזרחי המדינה או זרים, פושעים ישראלים או מחבלים נתיני הרש”פ. על אלו אנו אחראים. לטוב או לרע.
בימים אלו שמענו שוב כי המחבלים לומדים וזוכים בתארים אקדמאיים בכלא ישראל. כל הבטחות הממשלה לשלול את האפשרות הזו מהמחבלים – היו כלא היו. חוקי הרש”פ מעניקים למחבלים, חוץ ממשכורת שמנה בכלא, גם פטור משכר לימוד אוניברסיטאי. אונסק”ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו”מ, מסמיך מחבלים רוצחים בכלא ללמד ולהעניק תארים אקדמיים. אסיר שהורשע בתכנון 5 מעשי רצח עומד בראש מסלול לתואר שני לאסירים אחרים. יש הורים בשכם או בעזה המעדיפים כי בניהם המחבלים יישארו בכלא כדי לזכות בתואר. התכנית האקדמית הזו מתקיימת לדברי הערבים מאז שנת 2000 והתמסדה לחלוטין לפני שבע שנים. אם השר לביטחון פנים מבקש לבטל את זכויות היתר של המחבלים – טוב יעשה אם יפסיק את הקייטנה האקדמית המתקיימת בשב”ס עליו הוא מופקד, וימשוך ידיו מעיסוק בחיסונים לאסירים. כי אם ימשיך לעסוק בכך יצטרך להחליט אם מי שגנב ארנק כדי להאכיל את ילדיו זכאי לחיסון ומי שפרץ לקופת צדקה כדי לרכוש סמים – אינו זכאי לכך. ומי שדרס בשעה ששלח מסרון בטלפון הנייד – יחוסן, אבל אם גם הפקיר את הקרבן – לא יחוסן. נכון : מקומם לחשוב שאביעד משה, שניסה וכמעט הצליח לרצוח את רעייתו שירה במצפה רמון יחוסן לפניה רק כי הוא כלוא והיא צעירה שאינה משתייכת לקבוצת סיכון לקורונה. אבל כיון שהשר לביטחון פנים אינו צריך לקבוע כללים ולהחליט מי כן ומי לא – טוב יעשה אם ישאיר למשרד הבריאות את העונג הזה. נותר רק לקוות כי במשרד הזה לא יימצאו מעוותי נפש שיעדיפו את האנס על פני קרבנו.
לא פעם הגיעו לטיפולי מחבלים פצועים. לו הייתי רואה אחד מהם ברחוב ויודע כי הוא מתכוון לפוצץ מטען הייתי מנסה להשתמש בנשקי ולהרוג אותו. אך משהובא לטיפולי כרופא בבית חולים – טיפלתי בו. זה לא נורמאלי. אני יודע. אבל החיים שלנו בארץ הזאת אינם תמיד נורמאליים . וכך הכרעתי בהתנגשות בין חובתי כיהודי ואזרח ישראלי – וחובתי כרופא. אין שום סיבה בעולם, לא רפואית ולא מוסרית, לתעדף אסירים כלואים, ודאי לא מחבלים, על פני בני גילם וקבוצות הסיכון שלהם באוכלוסיה החופשית. אבל גם אסור למנוע חיסון, לאחר שחוסנו אזרחי ישראל הזכאים לו, גם מפושעים פליליים או מחבלים .
(צילום מודעת הסרט “מאחורי הסורגים” של אורי ברבש)
כתבות נוספות
