גזר הדין תחילה
פרופ’ אריה אלדד
היועמ”ש מנדלבליט החליט , כידוע, להגיש נגד בנימין נתניהו שלושה כתבי אישום. נתניהו טוען כי כתבי האישום הוגשו מתוך “אכיפה סלקטיבית” ורדיפה. טיעונים אלו העלו פרקליטיו בשימוע בפני מנדלבליט, וטענותיהם נדחו. נתניהו הגיש לכנסת בקשת חסת . הוא מודע כמובן לכך שאין לבקשתו סיכוי לזכות ברוב בכנסת הנוכחית, כי כל המפלגות הקדימו והצהירו על עמדותיהן בסוגיה. העובדה כי ועדת הכנסת שצריכה לדון בבקשתו פועלת במסגרת הליך “מעין שיפוטי” ואסור כמובן לשופטים להכריז מראש על פסק דינם עוד בטרם שמעו את טענות המבקש – לא הטרידה איש מהפוליטיקאים. אבל זה מצב מוכר. ובמקרה זה עמדת חברי הועדה תיגזר אך ורק מהשאלה אם הם בעד או נגד נתניהו.
הקוראים הקבועים של הטור הזה, כמו גם אלו המאזינים לתכנית הרדיו היומית שאני מגיש ברדיו 103 עם בן כספית, מכירים כנראה את עמדתי ביחס לנתניהו. אינני יודע אם קיבל שוחד בתיק 4000. איני יודע אם הוא קשר עם נוני מוזס ולכן אשם במרמה והפרת אמונים בתיק 2000. אבל עמדתי הציבורית והאתית היא שלראש ממשלה, כמו לכל עובד מדינה או נבחר ציבור, אסור לקבל מתנות. ולכן, די להבנתי במה שנכתב בתיק 1000 , ואשר נתניהו הודה , לפחות חלקית, בעובדות המפורטת בו. נתניהו טען אמנם ש”מותר לקבל מתנות מידידים”, אבל אסור. די להבנתי בהאשמות אלו כדי שיהא עליו לעמוד לדין , ולעניות דעתי הוא גם יורשע בתיק זה.
אבל נתניהו מבקש חסינות, ומוסיף עוד נימוק לבקשה באמרו כי ניהול הליך פלילי כזה בעת שהוא מכהן – ייגרם “נזק של ממש לתפקוד הכנסת”. בשולי הדברים רק אעיר כי נתניהו, כמו כל ראש ממשלה לפניו, אוהב את הכנסת בעיקר בתקופות הפגרה. בשאר ימי השנה הכנסת רק מפריעה לו. אבל כאמור – מצב זה אינו מיוחד לנתניהו.
ולפיכך אני סבור כי על נתניהו לעמוד לדין.
אבל מכאן ועד הסכמה עם עיוות הדין המתקיים לעינינו – המרחק רב. כללי המשחק ברורים. כחול לבן, העבודה-גשר-מר”צ, המשותפת וגם ליברמן רוצים בסילוקו של נתניהו ולכן יצביעו נגד החסינות. אין בלבי עליהם. גם אני , כחבר כנסת, קראתי לשרון ולאולמרט “מושחתים” עוד טרם קבע בית המשפט ( או היועמ”ש שסגר את תיקי אריאל שרון) את דברו. אבל הקרקס המתנהל בכנסת כדי לסלק את נתניהו דורס כל מה שהיה מקובל בכנסת עד היום. כללי המשחק, חלק מוסכם מנהלי הכנסת, הם שאין מקימים ועדות כנסת בזמן כהונתה של כנסת בתקופת הבחירות. מתנגדי נתניהו יודעים זאת יפה, אבל הם טוענים כי מעולם גם לא היתה ישראל במצב של שלוש מערכות בחירות בשנה אחת וגם לא כיהן בה ראש ממשלה שתלויים נגדו כתבי אישום חמורים. אלא שדוקא אבירי שלטון החוק למדו אותנו שאין מתקנים עוול אחד בעוול אחר.
אני מכיר את היועץ המשפטי של הכנסת, אייל יינון. ואני יודע כי הוא אדם ישר. הטענות כי הוא מוטה פוליטית, וכל החלטותיו נובעות מניגוד עניינים – אינן ראויות. אבל טוב עשה שפסל עצמו מדיון מהותי בשאלת החסינות אלא קבע עמדה רק בנושאי עצם סמכותה של הועדה המסדרת לדון בהקמת ועדת כנסת. לטעמי – בקביעה זו הוא טעה. אינני משפטן אבל אני יודע מה היו כללי ההתנהגות של הכנסת. כשהקמתי ב2005 ועדה פרלמנטארית לחקר השחיתות השלטונית מנע יו”ר ועדת החוקה חוק ומשפט דאז, ח”כ מיקי איתן, כל דיון בועדת החקירה הזו , כי הודיע שאי אפשר לקיים דיונים כאלו ערב בחירות משום שדיונים אלו יהפכו לקרקס של ניגוח פוליטי, קואליציה נגד אופוזיציה. אני חושש שהיום לא היה טוען כך באותה נחישות. אז היה זה כדי להגן על שרון ועל “קדימה”.
בדיוק בשאלות אלו ראיינו השבוע, בן כספית ואני, את קודמתו של אייל יינון. עו”ד נורית אלשטיין היתה היועצת המשפטית של הכנסת בשנים 2005-2010. לפני כן שימשה בתפקידים בכירים בפרקליטות המדינה. במועמדות שלה תמכו נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, היועמ”ש לממשלה (דאז) מני מזוז ושופטת בית המשפט העליון איילה פרוקצ’יה. יו”ר הכנסת ריבלין מינה את אלשטיין, אך לימים אמר כי הוא מצטער על שהחליט למנות אותה לתפקיד כי “עצמאות הכנסת מחייבת להביא למשרה כזאת אדם שאינו ממשרד המשפטים. המינוי נכפה על ידי ועדה ציבורית, שלא כל חבריה פעלו בעניין בתום לב”. בחלק מתקופת כהונתה בכנסת שימשתי כיו”ר ועדת האתיקה של הכנסת ואלשטיין השתתפה בכל דיוני הועדה. זו היתה הפגישה הבלתי אמצעית הראשונה שלי עם ייעוץ משפטי מוטה פוליטית באורח קיצוני, שאפילו לא מנסה להסתיר את עמדותיו בנימוקים משפטיים.
לכן גם לא הופתעתי השבוע לשמוע אותה משתלחת בפראות בנתניהו. אלשטיין היום היא אדם פרטי הזכאי לכל דעה פוליטית, אבל הנימוקים המשפטיים שהעלתה היו מעוותים כל כך עד שגרמו לי להרהר שוב על סיכוייו של נתניהו לזכות למשפט הוגן ממערכת משפטית שאלשטיין היתה בשעתה אחד מחבריה הבכירים. אני זוכר גם מה אמרה לי פרופ’ רות גביזון, שהיתה מועמדת לבית המשפט העליון ונפסלה בידי אהרן ברק “כי יש לה אג’נדה”. גביזון אמרה שאין לנתניהו סיכוי למשפט הוגן. וכמו כדי להוכיח זאת קבעה השבוע נורית אלשטיין “כל מי שהוגש נגדו כתב אישום הוא בחזקת עבריין”. על חזקת החפות לא שמעה כנראה. אשמתו של נתניהו ברורה לה, ולכן כל בקשת החסינות שלו פסולה בעיניה מראש . “הוא לא יכול לקבל חסינות כי הוא לא חוסה תחת שום סעיף בחוק שמאפשר את זה. הדברים מדברים בעד עצמם”. וכשתהינו מה משמעות “חסינות חברי הכנסת” בכלל, פסקה ש”חסינות לא נועדה לעבריינים”. כלומר, כמשפטה של המלכה ב”עליסה בארץ הפלאות” – גזר הדין תחילה. היא גם קבעה שאי אפשר להביא עדים לוועדה שדנה בבקשת החסינות כי הבאת עדים כזו היא חלק מ”התעלולים” שזומם נתניהו, והוא מבקש בכך “לשרוף את המועדון” כשתהה בן כספית איך יכול אדם להוכיח את טענותיו שעצם הגשת כתב האישום הייתה בגדר אכיפה סלקטיבית ואפלייה – אמרה שאין שום צורך להוכיח זאת כי הטענות הללו כבר הועלו בפני היועץ המשפטי לממשלה והוא דחה אותן. אם כך מה משמעות הדיון בחסינות בכנסת אם היועמ”ש הוא הקובע? לאלשטיין לא היתה תשובה טובה. היא טענה שנתניהו “משגע את המדינה”.
לפני למעלה מעשר שנים, בהיותו חבר כנסת הגיש ד”ר יוסי ביילין הצעת חוק שעיקרה פינוי חברון מאזרחיה הישראלים. מיהרתי להעתיק את ההצעה והגשתי למזכירות הכנסת הצעה הקוראת לפינוי חברון מתושביה הערבים. נורית אלשטיין זימנה אותי למחלקה המשפטית של הכנסת והודיעה לי כי החליטה לפסול את הצעתי בנימוק שהיא גזענית. הראיתי לה שמדובר בהצעה זהה לזו של ביילין, ואם הצעתי גזענית – גם שלו כזו. אלשטיין ניסתה לדבר על לבי : “תבין,” אמרה. “נסה להיכנס לרגע לנעלי.”
איני יכול, אמרתי לנורית אלשטיין. שתיהן שמאליות.
כתבות נוספות
