חצות לילה בברוקלין.
פרופ’ אריה אלדד
בשבת שעברה ציין העולם היהודי – ולא רק חסידי חב”ד – עשרים וחמש שנה למותו של ר’ מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובביץ’. חסידות חב”ד מוכרת כמעט לכל יהודי בעולם. רוב הישראלים כבר נתקלו בחסידיה המשדלים אותם לזכות במצווה ולהניח תפילין, או מצאו “בית חב”ד” גם בחור הכי נידח בעולם. אלפי “שליחים” מפוזרים על הגלובוס ומקימים בכל עיר נמל בית ליהודים. הרבי מת לפני עשרים וחמש שנים, אבל שלוחיו ממשיכים לפעול.
ותופעה זו מדהימה באמת כי לכאורה – אין מנהיג לחסידות חב”ד אבל היא מתפתחת ומשגשגת וצוברת תאוצה. דבר זה מעיד בודאי על כוחו וסגולותיו של הלובביצ’ער ,שידע ליצור מערכת שתמשיך לפעול גם בלעדיו. שהרכיב דלק הממשיך להניע את חסידיו גם בלא קולו המצווה ותנועות ידיו המזרזות. גם בלא שהוכתר לו מחליף.
מתוך שזכרנו השבוע את מנהיגותו של הרבי מלובביץ’ – נגררתי להשוואות עם מה שיש לנו כאן ועכשיו, עם המנהיגות הנוכחית בישראל, זו שבשלטון וזו החותרת להנהגה.
ראיינתי השבוע את אהוד ברק, הקטיגור הגדול והנלהב לנתניהו. מתוך הראיון יכולתי להבין כי אם מחר ייעלם נתניהו מחיינו – גם ברק יכול להסתלק, וכמוהו גם גנץ ושותפיו, כי סילוקו של נתניהו הוא הסיבה שהם מבקשים את עזרת הציבור. זה הטעם לקיומם. אין הם מציגים לנו דרך אידיאולוגית, ואין הם מניחים לנו הוראות פעולה מה נעשה לאחר שהם ייעלמו. ונתניהו אינו שונה מהם. הם רואים את תפקידם בעצם ניהוג הספינה, בהימנעות מהתרסקות במכשולים וסכנות, אבל שום נמל בית שאליו הם מפליגים לא מסומן במפותיהם. אין להם מטרה ( זולת משהו מופשט כמו “טובת מדינת ישראל”), ודאי לא ייעוד ( זולת התשוקה האישית “להנהיג”). ואם הם לא ינהיגו – יהיה מנהיג אחר. מישהו אחר ישב ליד ההגה. איש מהם לא בונה מנגנון הדומה אפילו במשהו לזה שהניח אחריו הרבי מלובביץ’ : “מלכות” או ממלכתיות עם כוח מניע אידיאולוגי הממשיכה לנוע גם בלא נהג. איש מהם אינו עוסק עוד בתדלוק המנוע הציוני של המדינה וביצירת מערכת שתניע את המדינה קדימה גם אם חלילה יעמוד בראשנו מנהיג פוסט-ציוני, אנטי ציוני או סתם מבולבל שהתברבר בניווט.
אבל מה היה יחסו של הרבי מלובביץ’ אל הציונות והמדינה? בשנות חייו האחרונות הוא היה פעיל מאד – תמיד מרחוק – בענייני ישראל. ניסה להשפיע ככל יכולתו ולמנוע נסיגות מכל שטח של ארץ ישראל. חסידיו נשלחו על ידו למאבקים הללו, וכמו בשאר התחומים הלכו חסידיו בדרכו הברורה גם לאחר מותו והיו תמיד בשורות הנאבקים נגד נסיגה ועקירה והרס.
מי שמכיר רק את יחסו של הרבי מלובביץ’ לסוגיית שלימות הארץ, את אהבתו הלוהטת לארץ ישראל, וליישובה – עלול לטעות ולחשוב שהוא השתייך לאגף המקסימליסטי של הציונות. ולא כך היה.
רבים מחסידיו, בייחוד אלו שבארץ ישראל, כאבו באמת ובתמים את העובדה שהרבי לא עלה לארץ, ואפילו ל”ביקור” לא בא. וכשהגיע לניו יורק הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז”ר, שהיה חסיד חב”ד – לא בא לקבל את פניו נשיא חב”ד. נשיא ישראל הלך לבקר את הרבי בברוקלין, ולא להיפך. לו ראה הרבי מלובביץ’ את ישראל כ”אתחלתא דגאולה”, כשיטת הרב קוק – היה הולך הוא אל נשיא המדינה . אלא שאותה סיבה עמוקה שגרמה לו להימנע מעלייה לארץ, אפילו לא לבקר במדינה , גרמה לו גם שלא לעשות צעד העלול להתפרש כחלוקת כבוד לנשיא כסמל המדינה.
הייתי בן 11 כשנסעתי לניו יורק עם אבי ע”ה, ישראל אלדד. לילה אחד נסע לברוקלין, ולקראת חצות נכנס לפגישה עם הרבי. שעתיים ישב אצלו ביחידות.
אבא שלי לא היה חסיד חב”ד. יחסו לכל האדמו”רים החסידיים נקבע בעיקר לפי יחסם לציונות. אבל הוא ראה ברבי מלובביץ’ את גדול ישראל, פעולותיו למען יהדות ברית המועצות, מאחורי מסך הברזל, היו חשובות ביותר. מקצת חסידיו קיבלו את אישורו לעלייתם האישית ארצה, ואף נשלחו על ידיו לחברון , לכפר חב”ד ולעוד מקומות. אך אבא שלי חשב כי ראוי שהרבי יגיד “אחרי!” – וייעלה לארץ ישראל בראש רבבות חסידיו.
ועל רקע זה התנהל ביניהם באותו לילה ויכוח נוקב. קדמה לו חליפת מכתבים, שנמשכה גם אחרי הפגישה.
וכך ניסח אבי את שאלתו הראשונה לרבי מלובביץ’ עם כניסתו אליו :” לא אשאל אותך מה ששואלים רבים, ‘למה אינך בא לארץ ישראל?’. אני שואל אותך: למה משיח לא בא?”
תשובתו של הרבי היתה עניינית מאד, ובה תמצית יחסו למדינת ישראל : “תשובה קודמת לגאולה. והגאולה קרובה מאד. היא בידינו ממש. המשיח כשיבוא – יהיה בשר ודם. אבל הציונות איננה הדרך לגאולה. היא איננה דרך התשובה. היא אולי ההפך מזה”. כלומר, גאולה לאומית ומדינית שלמה לא יכולה להתקיים בלי תהליך רוחני של שיבה ליהדות . את הדברים האלה אמר הרבי בסבר פנים יפות ובנועם. אבל כשניסה אבי להעלות את הנוסחא המקובלת בציונות הדתית, באסכולה של הרב קוק, שהציונות היא “אתחלתא דגאולה” – הלם הרבי באגרופו על השולחן ואמר “הרב קוק טעה”.
בחילופי המכתבים שבאו אחרי הפגישה הזאת ניסה אבי לשכנע אותו שהדרישה “תשובה קודמת לגאולה” עלולה לעכב את רוב העם בגלות ולהביא עלינו חלילה עוד חורבן, כפי שהיה באירופה, שבה גם צדיקים ויראי שמיים עלו בעשן השמימה. הוא הזכיר לו שיהדות ברית המועצות נמצאת בסכנת שמד ויהדות ארה”ב בסכנת התבוללות איומה. על כך כתב לו הרבי מלובביץ’ ” אמנם יש סכנה בברית המועצות, אבל זה ‘שעבוד הגוף’ המעורר כיסופי נפש. בארה”ב יש אמנם חירות הגוף והיצר,( וסכנת התבוללות), אבל הסכנה בארץ ישראל עוד גדולה יותר, כיון ששם המציאו עניינים של תחליף ותמורה” ( למשל עצמאות מדינית ושימוש בעברית. א”א) “שיש מקום לטעות ולפרש אותם שהם חירות הנשמה, בשעה שהם נמצאים בדרגה נמוכה ביותר , במין גלות נפשית פנימית. כוונתה של מדינת ישראל להיות ככל הארצות”.
בכך כמובן הצדיק הרבי מלובביץ את התנגדותו לציונות ולמדינת ישראל. הוא יכול היה להתקשר לתהליך ההיסטורי הזה, ואף לעמוד בראשה של “שיבת ציון” ואולי לשנות כאן את דמותה היהודית של מדינת ישראל אם היה עולה בראש המוני חסידיו, אבל הוא נותר בגלות, ואף יצר כלים אדירים המאפשרים לכל יהודי להמשיך להיות יהודי בגלות. ואפילו להיות מרוצה מעצמו.
מי צדק בויכוח הגדול ביניהם? האם מדינת ישראל נעשית דומה מבחינה רוחנית למה שהרבי מלובביץ’ חשש ממנו? האם בהיעדר מנהיגות ראויה בישראל צפויה לנו גם סכנה קיומית? ומאידך – בארה”ב יש 70% נישואי תערובת. ולכן אי אפשר להמתין בגולה ל”תשובה” כצעד הכרחי ל”גאולה”, רק בישראל סכנת התבוללות כזו אינה קיימת.
המחלוקת בין נתניהו והשואפים להחליפו היא מחלוקת אישית ולכן היא זמנית מאד. ואילו המחלוקת מה קודם למה, תשובה , או גאולה – היא מחלוקת אידיאולוגית והיא עתידה להמשיך ולהתקיים.
כתבות נוספות
